<h1>תוספות רי"ד</h1>
<h2>דף ב.</h2>
חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום עד סוף כל הדורות, בתו ובת בתו ובת בנו בת אשתו ובת בתה ובת בנה חמותו ואם חמותו ואם חמיו אחותו מאמו ואחות אמו ואחות אשתו ואשת אחיו מאמו ואשת אחיו שלא הי' בעולמו וכלתו הרי אלו פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום עד סוף העולם וכלן אם מתו או מיאנו או נתגרשו או נמצאו איילנות צרותיהן מותרות ואין אתה יכול לומר בחמותו ואם חמותו ובאם חמיו שנמצאו [איילנות] או שמיאנו, כיצד פוטרות צרותיהן היתה בתו או אחת מכל העריות האלו נשואה לאחיו ולו אשה אחרת ומת כשם שבתו פטורה כך צרתה פטורה הלכה צרת בתו ונשאת לאחיו השני ולו אשה אחרת ומת כשם שצרת בתו פטורה כך צרת צרתה פטורה אפילו הן מאה, כיצד אם מתו הן צרותיהן מותרות היתה בתו או אחת מכל העריות האלו נשואות לאחיו ולו אשה אחרת ומתה בתו או נתגרשה ואח"כ מת אחיו צרתה מותרת, וכל היכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתיבמת, שש עריות חמורות מאלו מפני שהן נשואות לאחרים צרותיהן מותרות אמו ואשת אביו ואחות אביו אחותו מאביו ואשת אחיו מאביו ואשת אחי אביו ב"ש מתירין הצרות לאחיו וב"ה אוסרין חלצו ב"ש פוסלין מן הכהונה וב"ה מכשירין נתיבמו ב"ש מכשירין וב"ה פוסלין אע"פ שאלו פוסלין ואלו מכשירין לא נמנעו ב"ש מלישא נשים מב"ה ולא ב"ה מב"ש כל הטהרות והטומאות שאלו מטהרין ואלו מטמאין לא נמנעו עושין טהרות אלו ע"ג אלו, פי' ט"ו נשים הן שהן מותרות לראובן והן עריות לשמעון אחיו מצד האב ומפני שהן מותרות לראובן קוראן התנא נשים, אבל שש עריות דסיפא שהן אסורות לכל האחין ואין קדושין תופסין בהן לשום אח קוראן עריות, בתו של שמעון מותרת לראובן וכן בת בתו ובת בנו וכן בת אשתו שאם נשא שמעון אשה והולידה לו בת יכול ראובן ליקח אותה הבת וכן בת בתה ובת בנה לשמעון הן עריות, וכן אם נשא שמעון אשה יוכל ראובן ליקח אם אותה האשה שהיא חמותו של שמעון ואם אמה שהיא אם חמותו של שמעון ואם אביה של אותה האשה שהיא אם חמיו של שמעון, וכן נמי יכול ליקח ראובן אחות שמעון מצד האם כגון יעקב שנשא לאה והוליד ממנה ראובן עוד נשא רחל שהיתה לה בת מאיש אחר והוליד ממנה שמעון ואותה הבת היא אחות שמעון מצד האם והיא נכרית לראובן וכן נמי יכול ראובן לישא אחות רחל שהיא אשת אביו ולשמעון היא אחות אמו וכן נמי יכול ראובן ושמעון לישא שתי אחיות ואשת ראובן היא לשמעון אחות אשתו וכן נמי יכול ראובן לישא אשת אחיו של שמעון מצד האם כגון יעקב נשא לאה והוליד ממנה שמעון עוד נשא רחל והוליד ממנה ראובן ורחל כשנשאה יעקב הי' לה בן מאיש אחר ואותו הבן הוא אח לשמעון מצד האם ולראובן הוא נכרי הלך אותו הבן ונשא אשה ונתאלמנה ממנו או נתגרשה אותה האשה היא אסורה שהיא אשת אחיו מאמו ומותרת לראובן, וכן נמי יכול ראובן לישא אשת אחיו שלא הי' בעולמו כגון יעקב שהוליד ראובן ואח אחד והלך אותו האח ונשא אשה ומת בלא בנים ונפלה אשתו לפני ראובן ליבום ואח"כ נולד שמעון אותה היבמה נקראת לשמעון אשת אחיו שלא הי' בעולמו וכתיב כי ישבו אחים יחדיו שהיתה להם ישיבה א' בעולם אותו האח ראוי ליבם פרט לזה שלא היתה להן ישיבה א' בעולם הלכך אותה היבמה אשת אותו האח האחר אסורה לשמעון ומותרת לראובן, דכשימות ראובן אע"פ שמכח ראובן נופלת לפניו שזיקת אותו האח פקעה כשיבמה ראובן ועכשו מכח ראובן היא נופלת עליו אפ"ה כיון שנאסרה עליו שעה א' היא אסורה לו עד עולם וכן נמי יכול ראובן לישא אשת בת שמעון אחיו אם מת או גרשה ועל שמעון היא אסורה מפני שהיא כלתו אלו הן ט"ו נשים שהן אסורות לשמעון איסור ערוה ולראובן אחיו הן מותרות ואם נשא ראובן א' מהן ומת בלא בנים פטורה היא מן החליצה ומן היבום, וכן נמי אם נשא ראובן אשה אחרת עם ערות שמעון כמו שהערוה פטורה מיבום ומחליצה כך צרתה פטורה, שהערוה פוטרת צרתה הרי אלו פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום עד סוף כל העולם, וכולן אם מתו או מיאנו [צרותיהן מותרות ואי אתה יכול] לומר בחמותו ואם חמותו ובאם חמיו שנמצאו איילנות או מיאנו, פי' אם מתו ט"ו נשים או שנתגרשו קודם מיתת בעליהן שבשעת נפילת הצרה ליבום אין הערוה צרתה אע"פ שהיתה צרתה מתחילה כיון שבשעת נפילה אינה צרתה מותרת להתיבם, וכן נמי אם היתה הערוה יתומה קטנה שהשיאוה אמה או אחי' ומיאנה בו בחיי' צרתה מותרת אע"פ שלא נתן לה גט שבמיאון נפטרת ועקרה כל הקדושין כאילו אינן, וכן נמי אם נמצאת הערוה איילנות צרתה מותרת מפני שקדושי איילנות הן קדושי טעות כדאמרינן לקמן וכאילו לא היתה הערוה צרתה. ואי אתה יכול לומר בחמותו וכו' שהרי יש להן בנים איילנות היא דוכרניתא דלא ילדה, ממאנת נמי כיון שהביאה שתי שערות א"י למאן ובנים א"א להיות בלא סמנים כדאמרי' בגמ' אר"ס בנים ה"ה כסמנין ור"ז אמר אין בנים בלא סימנים ואע"ג דבדקנוה ואין בה שתי שערות, משום צער לידה חיישינן שמא נשרו, כיצד פוטרות צרותיהן היתה בתו או א' מכל העריות נשואה לאחיו ולו אשה אחרת ומת בלא בנים כשם שהיא פטורה כך צרתה פטורה הלכה צרת בתו ונשאת לאחיו השני ולו אשה אחרת ומת כשם שצרת בתו פטורה כך צרת צרתה פטורה אפילו הן ק' כיצד אם מתו הן צרותיהן מותרות היתה בתו או א' מכל העריות האלו נשואה לאחיו ולו אשה אחרת ומתה בתו או נתגרשה ואח"כ מת הוא צרתה מותרת וכל היכולה למאן ולא מיאנה חולצת ולא מתיבמת פי' היתה הערוה קטנה ויתומה שהשיאוה אמה ואחי' שאין קדושיה אלא מדרבנן ולא הספיקה למאן עד שמת בעלה צרתה חולצת ולא מתיבמת שלהתיבם אינה יכולה מפני שנשאות צרות ערותה מדרבנן ובלא חליצה נמי לא נפקא דכיון דקדושין מדרבנן לא אלימי לאפקועי צרה בכדי הלכך חולצת ולא מתיבמת ואי קשיא הכא תנן שאי אתה יכול לומר בחמותו ואם חמותו וכו', ואמרי' בפ' המדיר שאפי' בנה מורכב על כתפה ממאנת והולכת לה היכא דהוי קדושי טעות, י"ל דהכי אמרי' התם אר"כ משמי' דעולא המקדש ע"ת ובעל צריכה הימנו גט זה הי' מעשה ולא הי' כח לחכמים להוציאה בלא גט ולאפוקי מהאי תנא דתניא והיא לא נתפסה אסורה הא נתפסה מותרת, ויש לך אחרת שאע"פ שלא נתפסה מותרת ואיזו זו, זו שקדושיה קדושי טעות שאפי' בנה מורכב ע"כ ממאנת והולכת לה, אלמא חכמים פליגי על ר"י ואמרו כיון דבעלה ולא מיאנה אחולי' אחלה לתנאה, ואע"ג דאיכא לאקשויי לחכמים נמי כגון שקידש אחיו את חמותו על תנאי ולא נתקים התנאי וקדושין קדושי טעות שהרי לא אחלה לתנאה שהיא ממאנת ויוצאה אע"פ שיש לה בנים ולא ממאנת, אין זה כלום דקדושין על תנאי ולא נתקים התנאי אינן קידושין כלל ופשיטא דצרתה מותרת ולא איצטריך לתנא למיתני אלא קדושי איילנות שהי' בסתם בלי תנאי ועמדה עד עכשו בחזקת אשתו ועכשו נמצאו למפרע קדושי טעות, וכן נמי הממאנת שעמדה עד עכשו בחזקת אשתו מדרבנן ועכשו מיאנה ועקרה הקדושין אבל המקדש ע"ת לעולם לא נתקיימו הקדושין עד שיקיים התנאי הלכך כי לא קיים תנאו לא הי' קדושין כלל ומ"ה דלא איצטריך לאתנא.
[י"ג ע"א] שש עריות חמורות מאלו מפני שנשאת לאחרים צרותיהן מותרות אמו אשת אביו ואחות אביו ואחותו מאביו ואשת אחיו מאביו ואשת אחי אביו, פי' אלו שש עריות חמורות מהן בזה הענין שהן אסורות לכל האחים והלכך אם נשאת א' מהן לאיש זה ולו אשה אחרת ומת צרתה מותרת לא' מן האחין שאין צרתה אסורה אלא הנופלת לפניו עם הערוה ליבום. אמרי' בגמ' [י' ע"א] מאי אמו אילימא נשואת אביו היינו אשת אביו אלא אנוסת אביו וקתני מפני שנישאת לאחרים, לאחרים אין לאחים לא מאן שמעת לי' האי סברא ר"י דתנן נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו ואנוסת בנו ומפותת בנו ור"י אוסר באנוסת אביו ומפותת אביו וסתם מתני' ר"י הוא ומ"ה לא תניא י"ו נשים, פי' לרבנן י"ו הן שפוטרין צרותיהן שהרי יכול ראובן לישא אם שמעון שהיא אנוסת אביו והיא נופלת לפניו ליבום ופוטרת צרתה ואשת אחיו מאביו הוא כגון שגירשה או שמת ויש לו בנים שהיא אסורה לכל האחים. ואמרי' [ג' ע"ב] מנה"מ, פי' שאלו ט"ו נשים פוטרות צרותיהן דאלו שש עריות צרותיהן מותרת, דת"ר ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עלי' בחיי' עלי' מה ת"ל לפי שנאמר יבמה יבא עלי' שומע אני אפי' בא' מכל העריות האמורות בתורה הכתוב מדבר נאמר כאן עלי' ונאמר להלן יבמה יבא עלי' מה להלן במקום מצוה אף כאן במקום מצוה ואמר רחמנא לא תקח אין לי אלא היא צרתה מנין א"ק לצרור ולא לצור פי' אלא תקח קאי, וה"ק אשה אל אחותה לא תקח לצרור דהיינו צרתה הבאה עלי' לצרור אותה וכמו שהערוה אסורה ליבם גם צרתה אסורה אין לי אלא אחות אשה שאר עריות מנין אמרת מה אחות אשה שהיא ערוה להתחיב על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת ואסורה ליבם אף כל שהיא ערוה וחייבים ע"ז כרת ועל שגגתה חטאת אסורה ליבם, אין לי אלא הן צרותיהן מנין אמרת מה אחות אשה מיוחדת שהיא ערוה וחייבים עז"כ ועש"ח ואסורה ליבם וצרתה אסורה אף כל שהיא ערוה וחייבים עז"כ ועש"ח ואסורה ליבם צרתה אסורה מכאן אמרו ט"ו נשים פוטרות צו"צ מן החליצה ומן היבום ע"ס כל העולם, יכול שאני מרבה שש עריות חמורות מאלו שיהי' צרותיהן אסורין אמרת מה אחות אשה מיוחדת שהיא ערוה וחייבין עז"כ ועש"ח ואפשר להנשא לאחין צרתה אסורה אף כל שהיא ערוה וחייבין עז"כ ועש"ח ואפשר להנשא לאחין צרתה אסורה יצאו שש עריות חמורות מאלו הואיל וא"א להנשא לאחין צרותיהן מותרות, שאין צרה אלא מאח, אזהרה שמענו פי' שאסור ליבם עונש מנין א"ק כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתה ואקשי' טעמא דכתוב רחמנא עלי' הא לא"ה הו"א אחות אשה מיבמה מ"ט דאתי עשה ודחי את ל"ת, אימור דאמרינן אתי עשה ודחי ל"ת, ל"ת גרידא, ל"ת שיש בו כרת מי דחי ותו ל"ת גרידא מנין דדחי ומהדרי' דכתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו וסמוך לי' גדילים תעשה לך, ואב"א סמוכים מן התורה מנין שנאמר סמוכים לעד לעולם, ולמה כ' רחמנא להאי גדילים תעשה לך גבי ציצית למאי כתבי הכא למדרש סמוכים ולהתיר כלאים בציצית לומר גדילים תעשה לך משעטנז והוא שהתורה התירה תכלת שהוא עמרא בסדין של פשתים פי' שעושה כל החוטים מפשתים כדי לקיים הכנף מן כנף ושני חוטין מתכלת ותולה אותו בכנף הסדין שמונה חוטין וקושרן, ומקשה אשכחן דאתו עשה ודחי ל"ת גרידא ל"ת שיש בו כרת היכי אשכחן דדחו דאצטריך עליה לאוסרה. ואסיק רבא [ח' ע"א] ערוה ל"צ קרא דאין עשה דוחה את ל"ת שב"כ כי איצטריך למיסר צרה, פי' ברייתא דקתני אין לי אלא היא וכו' משום צרתה, ומ"ש ערוה דל"צ קרא דאין עשה דוחה ל"ת שב"כ צרה נמי ל"ת שב"כ היא פי' דכתיב או לצרור דפרש"י לא תקח הבאה לצרור והיינו צרה. א"ל ר"א בר מרימר לרבינא הכי אמרי' משמי' דרבא למיסר נמי צרה לא צריך קרא כי איצטריך קרא למישרא צרה שלא במקום מצוה מ"ט א"ק עלי' במקום עלי' הוא דאסורה צרה, שלא במקום עלי' שרי' צרה פי' אי לאו עלי' הוה דרשינן הכי ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לא אחות אשה ולא צרתה והייתי אוסר הצרה אפילו שלא במקום מצוה כגון אם נשא זה אחות אשתו ויש לו אשה אחרת ומת כמו שאחות אשתו אסורה גם צרתה נמי אסורה קמ"ל עלי' דדוקא במקום מצוה פי' כשנפלה לפניו ליבום אז אסורה הצרה אבל שלא במקום מצוה כגון שנשאה נכרי הצרה מותרת. [ט' ע"א] א"ל [לוי] לר' מאי אריא תני ט"ו נשים ליתני י"ו נשים א"ל כמדומה אני שאין לו מוח בקדקדו מאי דעתך אמו אנוסת אביו, פי' שנישאת לאחיו מאביו מת האח ונפלה ליבום אמו אנוסת אביו פלוגתי' דר"י ורבנן היא דתניא נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו וכו'. ואסיק ר"א [י' ע"א] דהכי קאמר להו מ"ט לא דייקת מדקתני דמתני' ר"י הוא דאסר ר"י באנוסת אביו, דקתני סיפא, שש עריות חמורות מאלו מפני שנשואות לאחרים צרותי' מותרין אמו ואשת אביו מאי אמו אילימא נשואת אביו היינו אשת אביו אלא אנוסת אביו וקתני מפני שהן נשואות לאחרים, לאחרים אין לאביו לא מאן שמעת לי' דאית לי' האי סברא ר"י מ"ה לא תני לה. א"ל רבינא לר"א לר"י נמי משכחת לה דאי עבר ונסיב פי' דלית בה לר"י אלא לאו דלא יגלה כנף אביו כנף שראה אביו לא יגלה וקדושין תופסין בחייבי לאוין וצרתה הוי צרת ערוה. ותריץ דאי לא קתני ואעפ"כ פסקה לוי כמתניתא דתני לוי אמו פעמים פוטרת ופעמים אינה פוטרת צרתה פי' ואעפ"כ דאהדר לי' תלמידו כמדומה אני שאין לו מוח בקדקדו הגיהה והוסיפה על משנתו, כיצד הי' אמו נשואת אביו נישאת לאחיו מאביו ומת זו היא אמו שאינה פוטרת צרתה, מ"ט, כיון דתפשי בה קדושין פוטרת צרתה, פי' ואפי' לר"י דאסר אינו אלא בלאו וקדושין תופסין (בקדושי) [בחייבי] לאוין וצרתה היא מה"ת צרת ערוה ואע"פ שמנו חכמים במשנתם ט"ו נשים יש לך להוסיף י"ו כגון זו, ואע"ג דהך סתמא דשש עריות אזלא כר"י לית הל' כוותי' דהוי לי' סתם ואח"כ מחלוקת ואין הלכה כסתם, ולקמן בפ' נושאין על האנוסה [צ"ז ע"א] הוי פלוגתא דר"י ורבנן וקתני התם נושא אדם אנוסת אביו וכו' וקתני לי' בהדי פסיקות בהדי כל האנוסות שהן מותרות ור"י הוא דפליג ואסר באנוסת אביו, ויחיד ורבים הל' כרבים וכך פסקינן.
<h2>דף י:</h2>
איתמר החולץ ליבמתו וחזר וקדשה ר"ל אומר הוא אינו חייב על החלוצה כרת והאחין חייבין על חלוצה כרת ובין הוא ובין האחין חייבין על צרתה כרת ור"י אמר בין הוא בין האחים אין חייבין לא על חלוצה כרת ולא על צרתה כרת, מ"ט דר"ל א"ק אשר לא יבנה את בית אחיו כיון שלא בנה שוב לא יבנה פי' דהו"ל למיכתב אשר לא בנה, מאי לא יבנה אזהרה למי שחולץ ליבמתו ולא בנה שוב לא יבנה וקיימא עלי' בלאו איהו הוא דקאי בלא יבנה הא אחין כדקיימי קיימי עלה דידה הוא דקאי בלא יבנה הא צרה כדקיימי קיימי פי' באיסור אשת אח. ור"י אמר מי איכא מידי דמעיקרא אי בעי האי חולץ ואי בעי להאי מיבם והשתא קאי עלי' בכרת אלא אינהו שליחותא דאחין עביד ואיהי שליחותא דצרה עבדא, פי' כמו שהוא אינו חייב על החלוצה כרת אלא לאו כך האחים אין חייבים עלי' אלא לאו, וכמו שעל החלוצה אין חייבים עלי' אלא לאו כך על צרתה אין חייבים עלי' אלא לאו, ר"א סבר לה כר"ל ורבינא ס"ל כר"י וקי"ל כל היכא דפליגי ר"ל ור"י הלכה כר"י בר מהנך תלתא.
<h2>דף יא.</h2>
ואיתמר הבא על יבמתו וחזר הוא או אחד מן האחין ובא על צרתה פליגי בה ר"א ורבינא ח"א בעשה ס"ל בית א' הוא בונה ולא שתים ולאו הבא מכ"ע עשה, וח"א בכרת פי' איהו בלחודי' קאי על הצרה בעשה אבל כל האחים בכרת ומ"ד בעשה כר"י דאמר שליחותי' דאחים קעביד הלכך כולן שני' בעשה ומ"ד בכרת כר"ל דאמר אחים קיימי באיסור אשת אח שלא במקום מצוה. וקי"ל דכל היכא דפליגי ר"א ורבינא הלכה כדברי המיקל וכ"ש דמיקל קאי כר"י וש"מ נמי הלכה כר"י דקאי כמאן דמיקל.
אר"י א"ר צרת סוטה אסורה מ"ט טומאה כתיב בה כעריות פי' מי שהי' נשוי שתי נשים וזנתה הא' תחתיו בעריות אעפ"י שאינה אסורה עליו אלא בלאו היכן דכתיב בה ונתפסה והיא נטמאה ה"ה כעריות דכתיב בהו טומאה אל תטמאו בכל אלה וכמו שהערוה פוטרת צרתה מן החליצה ומן היבום אף סוטה נמי פוטרת צרתה. מתיב ר"י נכנסה עמו לסתר ושהתה עמו כדי טומאה אסורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה ואם מת חולצת ולא מתיבמת פי' המקנא לאשתו וא"ל אל תסתרי עם פלוני והלכה ונסתרה עמו בעדים אם שהתה כשעור טומאה אסורה לבעלה שמא זנתה (שרגילים) [שרגלים] לדבר ואם כהנת היא אסורה בתרומה כדמפרשי' טעמא בסוטה נטמאה, נטמאה, נטמאה ג"פ א' לבועל וא' לבעל וא' לתרומה ואם מת חולצת וכו' כדמפרשי' טעמא בפ"ק דסוטה, אמר רבא ק"ו אם נאסרה במותר לה פי' בבעל באסור לה לא כ"ש פי' ביבם קתני מיהא חולצת וקשיא לרב דמשוי לה ערוה ופטר לה אף מן החליצה. א"ל אמינא לך סוטה ודאית ואת אמרת לי סוטה ספק פי' ספק סוטה בעי חליצה אבל סוטה ודאי היא וצרתה יוצאות בלא חליצה. ומ"ש סוטה ודאי דכתיב בה טומאה ספק סוטה נמי כתיב בה טומאה דתניא ר"י בן כיפר אומר משום ר"א המחזיר גרושה מן הנשואין אסורה מן הארוסין מותרת שנאמר אחרי אשר הוטמאה וח"א א' זו וא' זו אסירה אלא מה אני מקיים אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה פי' ר"י סבר דוקא מחזיר גרושתו שנישאת לאחר אסורה אבל מת האי מותרת דכתיב אחרי אשר הוטמאה דוקא אם נבעלה לשני אסורה לו אבל אם לא נבעלה לשני מותרת היא לחזור לו וחכמים סברי אף מן האירוסין אסורה דכתיב והלכה והיתה לאיש אחר והויה היינו קדושין וכתיב בתרי' לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה והאי דכתיב אשר הוטמאה לא אמחזיר גרושתו קאי אלא לרבות סוטה שנסתרה, אלמא סוטה שנסתרה טומאה כתיב בה ותיפוק בלא חליצה. ומשני מאי נסתרה נבעלה ואמאי קרי לה נסתרה לישנא מעליא, פי' ולעולם ספק סוטה לא כתיב בה טומאה. ומקשה נבעלה טומאה כתיב בה בהדיא, ונסתרה והיא נטמאה. ומשני למיקום עלה בלאו פי' להכי אתא אשר הוטמאה ליתן לאו על בעלה ולעולם כשנבעלה בודאי מיירי ור"י בן כיפר דמוקי כולה קרא במחזיר גרושתו לאו בסוטה המזנה תחת בעלה לית לי', ואפילו פשיטא לן דזנאי מ"ט הוי' ואישות כתיב בה באותה הנאסרת לבעלה, הוי' דכתיב והיתה לאיש אחר אישות דכתיב אשר לקחה לו לאשה משנשאת לאחר ע"י קדושין ואישות ומת או שגירשה הוא דקאי בלא יוכל אבל מזנה תחתיו לא, וה"ל כר"י א"ר דסוטה ודאית הוא וצרתה יוצאת בלא חליצה ובלא יבום, אבל ספק סוטה חולצת ולא מתיבמת, ולענין מחזיר גרושתו ה"ל כחכמים וקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים ואפי' מן האירוסין אסורה כדכתיב והיתה לאיש אחר והאי הויה דקדושין משמע. ואמרי' נמי בשלהי מס' גיטין לא מצאו דבר על בורין מהו אומר ר"ה מגרש ראשון ונושא שני אבל מגרש שני ונושא ראשון לא גזירה שמא יאמרו מחזיר גרושתו מן האירוסין אלא אף מן האירוסין לא, וגרושה שזנתה לאחר שנתגרשה מותר להחזירה דדוקא ע"י הוי' אסרתה תורה אבל בלא הוי' לא, ודוקא אשתו שזנתה אסורה לבעלה וקיימא עלי' בלאו כדאמר אחרי אשר הוטמאה ולרבות סוטה שנבעלה שנאמר שנסתרה אבל גרושתו שזנתה מותרת.
<h2>דף יא:</h2>
אר"ח ב"א בעי ר"י המחזיר גרושתו משנישאת צרתה מהו. א"ל ר"א ותבעי לך היא גופא, היא גופא לא קמבעי לי דאמרינן ק"ו אפילו במקום מצוה, פי' כשגירשה בעלה היתה מותרת לבעלה ואסורה ליבמה וכשהלכה ונישאת לאחר נאסרה לבעלה המותר בה כ"ש ליבמה שהי' אסור בה, כי קא מבעי' לצרתה מאי אלים ק"ו למידחי צרה או לא. ת"ש המחזיר גרושתו משנישאת היא וצרתה חולצת, היא וצרתה חולצת ס"ד אלא או היא או צרתה חולצת, ולא תירוצי מתרצת תרוץ ואימא הכי היא חולצת צרתה או חולצת או מתיבמת וה"ל כי האי תירוצא בתרא דהכי אמרי' לקמן [י"ב ע"ב], כי אתא רבין אמר ר"י צרת מחזיר גרושתו מותרת פי' וכבר פסקנו הל' כחכמים דהאי אחרי אשר הוטמאה לא קאי במחזיר גרושתו אלא בסוטה ודאית ודין הי' שהיא בעצמה תתיבם אי לאו משום ק"ו.
<h2>דף יב.</h2>
אר"ל ב"א אמר מ' עוקבא אמר שמואל צרת ממאנת אסורה פי' נפלו לפניו שתי יבמות מאח אחד א' גדולה וא' קטנה ומיאנה בו הקטנה צרתה אסורה ואמרי' למאן היא אסורה אי לימא לשאר האחין השתא היא גופא שריא לאחים דאמר שמואל מיאנה בזה מותרת בזה, צרתה מיבעי', פי' היבמה שהיא יתומה קטנה אם מיאנה דוקא לאותו שמיאנה בו אסורה אבל לשאר האחין שריא וטעמא דאיסורא הוא משום דמיחלפי הממאנת בבעלת הגט דכי היכי דאם נתן לה גט אסורה לו מדרבנן משום לא יבנה ה"נ לגבי מיאון, ומשום דלא דמי מיאון לגט מ"ה לא אסרינן לה על האחין כי היכי דאסרי' בעלת הגט, צרתה נמי לא אסרי' כי היכי דאסרי' צרת בעלת הגט אי לאו דמיחלפא בצרת בתו ממאנת, ולקמן בפ' ב"ש [ק"ז ע"ב] אמרי' בפירוש ממאנת מיחלפא בבעלת הגט, אלא לאו לדידי' אמר שמואל דצרת ממאנת אסורה דכי היכי דממאנת גופא אסורה לי' ה"נ צרתה. ומקשה מ"ש ממאנת דשריא לאחין משום דלא עבידא בה מעשה צרה נמי לא עבידי בה מעשה, פי' ממאנת דעבידי בה מיאון אסורה משום צרת בתו ממאנת שנפלה לפניו ליבום ומיאנה דמיחלפא בבעלת הגט אבל צרה דלא עבדא בי' מידי תשתרי. ומהדר גזירה משום צרת בתו ממאנת פי' דאתי למישרי צרת בתו ממאנת שנפלה לפניו ליבום ומיאנה בו דאמרי' נשואי קמאי קא עקרה ואין זו צרת ערוה, וה"ה מיאון בבתו הואיל והוא קיים ואין מיאון אלא ביתומה שלא קבל אבי' קדושין משכחת לה ביתומה בחיי האב, כדתנן בפ' ב"ש, קטנה שהשיאה אבי' ונתגרשה ה"ה כיתומה בחיי האב דפקע לי' זכותי' מינה משיצאה מרשותו ואם הלכה ונישאת לאחי אבי' יכולה היא למאן ביבם פי' באבי', וה"נ אמרי' בירושלמי גבי מתני' דתנן וכולן אם מתו או מיאנו וכו' ובתו ממאנת לאו נישואין דאורייתא הכי תיפתר בקטנה שהשיאה אבי' ונתגרשה בחייו שהיא (כיבמה) [כיתומה] והכי מפרשי נמי בפ' האיש מקדש.
ומקשה וצרת בתו ממאנת מי אסורה והתנן וכולן אם מתו או מיאנו או שנמצאו איילנות צרותיהן מותרת, לא לעולם בבעל ותרי גווני גירושין. ומ"ש מיאנו בבעל דשריא דקעיקרינהו לנישואין קמאי כי מיאנו ביבם נמי נישואי קמאי קעקרה. משום דתני רמי ב"י מיאנה בבעל מותרת לאביו מיאנה ביבם אסורה לאביו אלא משעת נפילה נראת ככלתו ה"נ משעת נפילה נראת כצרת בתו פי' יתומה קטנה שמיאנה בבעלה מותרת לאביו שהוא חמי' לפי שעקרתן לקדושין והרי היא כמפותה ולאו כלתו היא, אבל אם מיאנה ביבם אסורה לאביו דכיון דאהני נישואין דקמאי לזקקה ליבום נראת כאשתו גמורה ונראת ככלתו של זה, ה"נ בבתו ממאנת משעת נפילה שנפלה לפניו ליבום והוצרכה למאן בו נראת כאשת אחיו וצרתה צרת הבת.
אמר רב אשי צרת איילנות אסורה שנאמר והי' הבכור אשר תלד פרט לאיילנות שאינה ילדה פי' מי שהי' לו שתי נשים והא' היא איילונית אינה בת חליצה ויבום כדילפי' מאשר תלד הראוי' לילד פרט לאיילונית שאינה יולדת וכמו שהיא אינה בת חליצה ויבום והיא אסורה עליו דהוי' לו אשת אח שלא במקום מצוה וה"ה כערוה עליו צרתה נמי אסורה ויוצאת בלא כלום. תנן וכולן אם מתו או מיאנו או שנתגרשו או שנמצאו איילוניות צרותיהן מותרת, פי' אלמא צרות איילוניות מותרות ואע"פ שהיא ערוה פי' אם היא נכרית. ל"ק כאן שהכיר בה כאן שלא הכיר בה, דייקא נמי דקתני שנמצאו ולא קתני שהי' פי' כשהכיר בה כשנשאה שהיא איילונית ואין כאן מקח טעות אז הוי אשתו וצרתו היא צרת איילונית ורחמנא פטרי' מאשר תלד, ומתני' כשלא הכיר בה כשנשאה שהיא איילונית והוי מקחו מק"ט ולאו אשתו היא לפיכך צרתה מותרת דלאו צרת איילונית היא. עיין בפ' השולח גט ובס' המכריע.
<h2>דף יב:</h2>
אמר רבא צרת איילונית מותרת אע"פ שהכיר בה, ואפי' צרת בתו איילונית, פי' אע"פ שהכיר בה שהיא איילונית וקדושיה הן קדושין גמורין וזו היא צרתה אפ"ה מותרת ליבם דאיזוהי צרת ערוה אסר רחמנא ההיא דאלו לא הות ערוה הוה חזיא ליבומי השתא דהיא ערוה אסורה היא ואסורה צרתה, אבל בתו איילונית אפילו לא הות בתו לא חזיא לי' ליבומי דהיא איילונית ולא אסורה לי' משום ערוה הלכך צרתה מותרת דמחזי כצרת ערוה שלא במקום מצוה דהא ערוה גופא לא רמיא קמי' דהיא איילונית ולא בת יבום היא. והא קתני שנמצאו נמצאו אין אלו מעיקרא לא תני שהי' פי' קודם הנישואים. כי אתיא רבין אר"י אמר א' צרת ממאנת וא' צרת איילונית וא' צרת מחזיר גרושתו כולן מותרות, והל' הכי, אבל ממאנת גופא אסורה לי' משום דמחלפא בבעלת הגט.
תני ר"ב קמי' דר"נ ג' נשים משמשות במוך, קטנה ומעוברת ומניקה, קטנה שמא תתעבר ותמות מעוברת שמא תעשה עוברה סנדל מניקה שמא תגמול את בנה, איזוהי קטנה מבת עשר שנים ויום א' ועד בת י"ב שנה ויום א' פחות מכאן ויתר על כן משמשת כדרכה והולכת דברי ר"מ וח"א א' זו וא' זו משמשת כדרכה והולכת ומן השמים ירחמו שנאמר שומר פתאים ה'. ואי קשיא האיך התירו חכמים להוציא זרעו לעשות כמעשה ער ואונן. תשובה איזה הוא מעשה ער ואונן שאסרה תורה כל שכוונתו שלא תתעבר כדי שלא יכחיש יופי' ואינו רוצה לקיים פו"ר ממנה, אבל אם כוונתו שלא תבא לידי סכנה מותר, וכן נמי אם מתכוין לתאות יצרו ואינו מתכוין שלא תתעבר מותר כדאמרי' בפ"ק דכתובות ההוא דאתא לקמי' דר' א"ל ערכתי לו שלחן והפכו והתירו', והא ער ואונן שלא כדרכה שמשו כדאמרי' לקמן במס', א"ו הם שהיתה כונתם שלא תתעבר היו עוברים אבל מי שכונתו להשלים תאות יצרו אינו עובר, שכל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה ולא יקרא משחית זרעו שאלו כן אל ישכב אדם עם הקטנה והמעוברת ועקרה (וקטנה). וקטנה מבת י"א ועד י"ב שנים ויום א' יש לחוש שמא תתעבר ותמות אבל פחות מכן לא תתעבר ויתר על י"ב שנים אם מעברא לא תמות, ומעוברת שמא תעשה עיבורה סנדל שאין לו צורת פנים שכשהאשה מעוברת וחוזרת ומתעברת דוחק הא' את חברו ופוחת צורתו ואע"ג דאמרי' אין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת ה"מ לעשות ולהשלים בלי מום אבל חוזרת ומתעברת ועושה סנדל, ומניקה שמא תתעבר ויעכר חלבה ותהי' צריכה לגמול את בנה ושמא ימות. וחכמים סברי אע"פ שכונתו שלא תתעבר היא משום סכנה אפ"ה דומה למעשה עו"א אלא משמש כדרכה ויבטח בה' ואל ישחית זרעו והלכה כחכמים ולא כר"מ דהוא יחיד.
<h2>דף יג.</h2>
כיצד פוטרות צרותיהן היתה בתו וכו' מנה"מ פי' דצרותיהן פוטרות צרותיהן. אמר ר"י א"ר דאמר קרא לצרור התורה רבתה צרות הרבה פי' דהו"ל ליכתב לצור. ר"א אמר צרת צרה לא צריכת קרא סברא היא, צרה מ"ט אסורה דבמקום ערוה קיימי צרת צרה נמי במקום צרה קיימא, כיצד אם מתו הן ואפילו כנסו ולבסוף גירש. ורמינהו ג' אחים נשואים שתי אחיות וא' נשוי נכרית גירש א' מבעלי אחיות את אשתו ומת נשוי נכרית וכנסה המגרש ומת זו היא דאמרו וכולן אם מתו או מיאנו צרות צרותיהן מותרות טעמא דגירש ולבסוף כנס אבל כנס ולבסוף גירש לא. אר"י תברא מי ששנה זו לא שנה זו האי תנא סבר מיתה מפלת והאי תנא סבר (גיטא) [נישואין הראשונים] מפילות. רבא אמר לעולם חד תנא הוא וזו אצ"ל זו קתני והל' כרבא.
וכל היכולה למאן וכו' פי' אע"ג דגדלה והביאה ב' שערות ששוב אינה יכולה למאן חולצת דדוקא אם בא עלי' אחר שגדלה פטורה צרה שהם קדושי תורה אבל אם לא בא עלי' אחר שגדלה כגון שהיתה אסורה אע"פ שכבר אינה יכולה למאן וקדושי' דרבנן הן צרתה חולצת ולא מתיבמת. ומקשה ותמאן השתא ותתיבם פי' תמאן השתא ותאמר א"א בקדושין שקדשוני אמי ואחי לבעלי המת ותעקור קדושין הראשונים ותתיבם צרתה שלא תהי' צרת ערוה אחר שעקרה קדושי'. לימא מסייע לי' לר' הושעיא דא"ר הושעיא ממאנת למאמרו ואינה ממאנת לזיקתו פי' יתומה קטנה שנפלה לפניו ליבום ועשה בה מאמר, מיאנה בו מהני ההוא מיאון להפקיע המאמר שעשה בה (ו)היום ומחר כשתגדל א"צ ממנו גט כ"א חליצה ואע"ג דכל יבמה גדולה שעשה בה מאמר ואינו רוצה לכונסה צריכה גט למאמרו וחליצה לזיקתו זאת א"צ כ"א חליצה לזיקתו שהמיאון עקר את המאמר אבל אינה ממאנת לזיקתו ולא מהני מיאון לעקור נישואי המת להפקיע הזיקה ולצאת בלא חליצה כדמפרשי' בפ' ב"ש מאמר דאיהו עביד בה מצי עקרה זיקה דרחמנא רמי עלי' לא מצי עקרא, אלמא אין המיאון מפקיע הזיקה שאינה יכולה למאן ולעקור נישואין הראשונים להתיר צרתה. ומהדר לא צרת ערוה שאני.
דתני רמי ב"י מיאנה בבעל מותרת לאביו מיאנה ביבם אסורה לאביו אלמא משעת נפילה נראית ככלתו ה"נ משעת נפילה נראי' כצרת בתו, פי' לעולם ממאנת לזיקתו דכל יתומה קטנה שנפלה לפני יבם יכולה למאן ולעקור נישואי' הראשונים של מת ולומר א"א בהן ומפקיעה זיקתה ויוצאת בלא חליצה כדאמר עולא לקמן בפ' ב"ש דממאנת אף לזיקתו אבל הכא משום דהוה צרת ערוה וכל צרת ערוה הוא בכרת ובני' ממזרים גזרו בה רבנן כדתני רמי ב"י גבי כלה שהיא ערוה ואמר שאם מיאנה ביבם אסורה לאביו, ואע"ג דמדינא מצי למיעקר נישואי המת והו"ל אצל האב כמפותת בנו דשרי' לי' דקי"ל כרבנן דאמרי נושא אדם אנוסת בנו ומפותת בנו אפ"ה גזרו בה רבנן כיון דבשעת נפילה נראית ככלתו דלא מיאנה בבעלה בעודו בחיים לא התירו לה למאן השתא בנישואי המת ולישא לחמי' שמא יאמרו הדיוטות כלה שמת בעלה מותרת לחמי' וירבו ממזרים בישראל ואע"ג דלהתי' בלא חליצה מועיל מיאונה והיא נישאת לעולם בלא חליצה דאמרי' נישואי קמאי קעקרה ולא גזרו דילמא לימרו יבמה מותרת לשוק בלא חליצה, התם ליכא כרת אלא לאו דלא תהי' אשת המת החוצה ואין ממזר מחייבי לאוין, אבל לחמי' לא הועיל מיאונה דלגבי כרת גזרו רבנן, וה"נ בצרת ערוה דאיכא כרת גזרו רבנן שכיון שלא מיאנה בו בחייו שלא תוכל למאן בו אחרי מותו להתיר צרתה שמא יאמרו הדיוטות צרת הערוה מותרת וירבו ממזרים בישראל. [בירושלמי] הוי פלוגתא דר"י ורב ור"ל (דכי) [דר"י] סובר ממאנת ביבם לעקור זיקת המת ולהתיר צרה לאבי' וכלה לחמי' ורב ור"ל סברי אין ממאנת ואמרינן התם מה אנן קיימים אם באומרת א"א לא בנשואיך ולא בנשואי אחיך כ"ע מודי שהוא עוקרת, אם באומרת א"א בנשואיך אבל בנשואי אחיך רוצה אני כ"ע מודי שאינה עוקרת אלא כאן אנן קיימים באומרת (א"א בנשואיך) [אפשר בנישואין], ר"י אמר באומרת לא אפשי לא בנשואיך ולא בנשואי אחיך, רב ור"ל דאמרי תרוויהו אמרין באומרת א"א בנשואים אבל בנשואי אחיך רוצה אני. ומתני' דתנן וכל שיכולה למאן ולא מיאנה מוקמי ר"י התם כגון שמתה דשוב א"י למאן. ור"א אמר אפי' תימא בקיימת תפרש שאין שם יבם אחר אלא אבי' פי' לאבי' אינה זקוקה כלל וא"צ לעשות שום מיאון כלל שתהי' צרתה בו מותרת במיאונה אבל אם הי' שם יבם אחר שהיתה זקוקה לו והיתה רוצה למאן בנשואי המת ולעקור זיקתה להפטר לשוק בולא כלום היתה צרתה מותרת לאבי' במיאונה, אבל כשאין שם יבם אחר אלא האב ה"ה מותרת לשוק בולא כלום ומה מיאון היא צריכה אפי' אם תמאן בנשואי המת אינן אלא דברי הבאי ואינו חשוב מיאון שתהי' צרתה מותרת בו.
<h2>דף יג:</h2>
מתניתין ב"ש מתירין את הצרות לאחין וב"ה אוסרין חלצו ב"ש פוסלין אותן מן הכהונה וב"ה מכשירין נתיבמו ב"ש מכשירין וב"ה פוסלין ואעפ"י שאלו פוסלין ואלו מכשירין לא נמנעו ב"ש מלישא נשים מב"ה ולא ב"ה מב"ש וכל הטהרות והטמאות שאלו מטהרין ואלו מטמאין לא נמנעו מלעשות טהרות אלו ע"ג אלו ואלו ע"ג אלו, אר"ש בן פזי מ"ט דב"ש א"ק לא תהי' אשת המת החוצה לאיש זר החוצה מכלל דאיכא פנימית ואמר רחמנא לא תהי' פי' החוצה הוא קרא יתירא דהו"ל למיכתב לא תהי' אשת המת לאיש זר למ"ל תו למיכתב החוצה אלא למידרש החוצה כמו החיצונה זו היא הנכרית מכלל דאיכא פנימית בהדה דהיינו הקרובה שהיא ערוה, ואמר רחמנא אע"ג דפנימית נפקא ושריא לזר החיצונה לא תהי' לזר אלא תתייבם. וב"ה האי לא תהי' החוצה מבעי' לכדר"י א"ר דאר"י א"ר מנין שאין קידושין תופסין ביבמה שנאמר לא תהי' לא תהי' בי' הוי' לזר, פי' אע"ג דקי"ל דקידושין תופסין בחייבי לאוין דליכא כרת, ביבמה לשוק לא תפשי. וב"ש הא דר"י א"ר מנ"ל נפקא להו מאיש זר. ולקמן בפ' האשה רבה אמרי' דפליג עלי' שמואל ואמר צריכה גט ופסיק התם אמימר הל' כשמואל. וב"ה נמי תיפוק לי' מלאיש זר, ה"נ אלא החוצה למ"ל לרבות את הארוסה, פי' שעדיין היא חיצונה לו ולא נתקרבה עמו בביאה ומהכא מוכח טעמא דכ' החוצה הא לאו הכי אשת המת נשואה משמע, וא"כ הכותב גט לארוסתו לא יכתוב אשתי אלא ארוסתי. ואידך מחוצה החוצה, ואידך חוצה החוצה לא דריש. רב אמר טעמא דב"ש דאין איסור חל על איסור פי' אין איסור ערוה חייל על איסור אשת אח, ומיהו אין לומר דבר זה על הערוה דכי מייתי ופקע איסור אשת אח חייל איסור ערוה אלא זה ראוי לומר גבי צרה דערוה אסרה צרה דכותה, וכיון דלא חייל איסור ערוה על איסור אשת אח לא חייל איסור ערוה על הצרה וכי מיית אח דפקע איסור אשת אח חייל איסור ערוה אז אינה צרתה נמצא שאין כח בערוה לאסור צרתה. תינח נשא מת ואח"כ נשא חי דמעיקרא קדים איסור אשת אח ולא אתי איסור אחות אשה וחייל על איסור אשת אח אלא נשא חי ואח"כ נשא מת איסור אחות אשה קדים ואע"ג דאיסור אחות אשה קדים כיון דלא אתי איסור אשת אח וחייל על איסור אחות אשה הו"ל צרת ערוה שלא במקום מצוה ושריא, פי' תחלה רצה רבא לומר שלא יחול איסור ערוה על איסור אשת אח כדי שלא תהא צרת ערוה ואחר שהקשוהו חזר ואמר דאין איסור אשת אח חייל והוי צרת ערוה אבל מיהו לא הוי במקום מצוה וכל צרת ערוה שלא במקום מצוה שריא.
נתייבמו ב"ש מכשירין וב"ה פוסלין פי' אם נתייבמו ונתאלמנו ב"ש מכשירין אותן לכהונה דבכשרות נבעלו וב"ה פוסלין דלחייבי כריתות נבעלו וה"ל זונה ופסולה לכהונה ונפסלה מלאכול בתרומה כדאמרי' לקמן בפ' אלמנה לכ"ג. ואמרי' הא תו למ"ל איידי דתני חלצו תני נמי נתייבמו.
חלצו ב"ש פוסלין וב"ה מתירים פשיטא לאפוקי מדר"י ב"נ דאמר בואו ונתקן לצרות שיהו' חולצות ולא מתייבמות פי' דמספקא לי' [כמאן] (ה"ל) [הלכה], קמ"ל דאפי' חליצה מדרבנן לא בעי, שאם הי' צריכות חליצה אפי' מדרבנן לא הי' כשרים לכהונה.
תנן התם מגילה נקראת בי"א בי"ב בי"ג בי"ד בט"ו לא פחות ולא יותר. א"ל ר"ל לר"י קרי כאן לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות. והאי לא תתגודדו מבע"ל לגופי' דאמר רחמנא לא תעשו חבורה למת. א"כ לכתוב רחמנא לא תגודדו מאי תתגודדו ש"מ להכי הוא דאתא. ואימא כולה להכי הוא דאתא פי' שלא יעשה אגודות אגודות מדלא כתיב תגודדו. א"כ לימא קרא לא תגודו פי' שהוא לשון אגוד מאי תתגודדו ש"מ תרתי. א"ל ב"ש מתירין את הצרות לאחין וב"ה אוסרים פי' ואי חיישת אלא תתגודדו האיך הי' עושים אלו כדבריהם ואלו כדבריהם הו"ל לישא וליתן יחד עד שישוו לדעת א' מה שיעמדו על הענין ויגמרו הלכה או להקל או להחמיר ולא יהי' אלו מקילים ואלו מחמירים ואם לא יוכלו לגמור הלכה לא יהי' סומכים על דבריהם אלא (ה"ל) [יחמירו] עד שיגמרו הל' אלא מדלא חשו לדבר ש"מ ליתא ללא תתגודדו ומהרבה חלוקות שנמצאו בין היהודים אין להקשות שי"ל לא הי' עושים הצבור כאלה רואים כי אם [כל אחד] מהן אבל אלו שהי' רבים יהי' נראים כאגודות ועל היחיד אין לחוש. א"ל מי סברת עשו ב"ש כדבריהם פי' לא תימא דלא עשו ב"ש כקוליהון מפני שלא רצו לסמוך על דעתן אבל כחומריהון עשו, וכיון דחיישינן ללא תתגודדו אם עשו כחומרי' כדפרי' עוברים בלאו, לכך הוא אסור להחמיר בפני רבים משום לא תתגודדו כמו שאסור להקל, הילכך לא עשו ב"ש לא כקולי' ולא כחומרי' והכי מוכח בהל' דמ"ד לא עשו אפי' כחומריהון לא עשו. ור"י אמר עשו ועשו. כתנאי רב אמר לא עשו ב"ש כדבריהם ושמואל אמר עשו ב"ש כדבריהם אימת אילימא קודם ב"ק לא עשו מ"ט דמ"ד לא עשו ואלא לאחר ב"ק מ"ט דמ"ד עשו. איבע"א קודם ב"ק ואיבע"א לאחר ב"ק איבע"א קודם ב"ק מ"ד לא עשו דהא ב"ה רובא, ומ"ד עשו כי אזלינן בתר רובא היכי דכי הדדי נינהו, הכא ב"ש מחדדי טפי. ואיבע"א לאחר ב"ק מ"ד לא עשו דהא נפיק קלא ומ"ד עשו ר"י הוא דאמר אין משגיחין בב"ק, ומקשא למ"ד עשו קרי כאן לא תתגודדו ואסיק רבא כי אמרי' לא תתגודדו כגון ב"ד א' בעיר א' פלגי מורין כב"ש ופלגי מורין כב"ה אבל ב' בתי דינין בעיר א' לית לן בה.
<h2>דף יד.</h2>
ת"ש ואע"פ שאלו אוסרין ואלו מתירין לא נמנעו ב"ש מלישא נשים מב"ה ולא ב"ה מב"ש אא"ב לא עשו מ"ה לא נמנעו אלא א"א עשו אמאי לא נמנעו, בשלמא ב"ש מב"ה לא נמנעו דחייבי לאוין נינהו ובני חייבי לאוין כשרים נינהו אלא ב"ה אמאי לא נמנע מב"ש בני חייבי כריתות נינהו אלא לאו ש"מ לא עשו. לעולם עשו דמודעי להו ופרשי, ה"נ מסתברא דקתני סיפא כל הטהרות שהי' אלו מטהרין ואלו מטמאין כו' אא"ב דמודעי להו מ"ה לא נמנעו אא"א דלא מודעי להו אמאי לא נמנעו אלא לאו ש"מ דמודעי להו.
<h2>דף טז.</h2>
ת"ש (בית) [בימי] ר"ד בן הורקנוס הותרה צרת הבת לאחין ש"מ עשו ש"מ. ואין (כל) [כן] הל' אלא כי האי דאמרי', גופא (בית) [בימי] ר"ד בן הורקנוס הותרה צרת הבת לאחין והי' הדבר קשה לחכמים מפני שחכם גדול הי' ועיניו קמו מלבוא לבהמד"ר אמרו מי ילך ויודיענו א"ל ר"י אני אלך ואחריו מי ר"א בן עזריה ואחריו מי ר"ע הלכו ועמדו על ביתו נכנסה שפחתו וא"ל רבי חכמי ישראל באים אצלך א"ל יכנסו כו' התחילו מסבבים אותו בהלכות עד שהגיעו לצרת הבת כיון שהגיעו לצ"ה א"ל צרת הבת מה הוא א"ל מחלוקת ב"ש וב"ה והל' כדברי מי א"ל הל' כב"ה והלא משמך אמרו הל' כב"ש א"ל דוסא שמעתם או בן הורקנוס שמעתם א"ל חייך סתם שמענו א"ל אח קטן יש לי ויונתן שמו ובכור שטן (שמו) [הוא] ומתלמידי ב"ש הוא ושלש מאות תשובות יש לו להשיב על צרת הבת הזהרו שלא יקפח אתכם בהל'. אבל אני מעיד עלי שמים וארץ על מדוכה זו ישב חגי הנביא ואמר ג' דברים צרת הבת אסורה, עמון ומואב מעשרין מ"ע בשביעית ומקבלים גרים מן הקרדויי' ומן התמרודיים.
<h2>דף טז:</h2>
אר"י א"ר אסי גוי שקידש בזה"ז חוששין לקידוש' חיישינן שמא מעשרת השבטים הוא פי' שבאו על הגויות והולד הולך אחר האב והו"ל ישראל מומר וקידושיו קידושין, והא כל דפריש מרובא פרוש בדוכתא דקביעי דכתיב וינחם בחלח וחבור ונהרי גוזן וערי מדי, כי אמריתי' קמי' דשמואל א"ל בנך הבא מן הישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן הגויה קרוי בנך אלא בנה פי' שבשפחה ונכרית ולדה כמוה ולא אזול בתר האב. ואי קשיא אטו לית לי' לרב מתני' דתנן חוץ ממה שיש לו מן השפחה ומן הנכרית אלמא נכרית ולדה כמוה, ותנן נמי בקידושין בס"פ האומר וכל שאין לה ולא על אחרים קידושין הולד כמוה ואיזה זה זה ולד שפחה ונכרית. י"ל דרב ס"ל מתני' דולדה כמוה ה"מ לענין יבום שאין לה זיקה ליבם ולא פטר מן היבום, אבל מ"מ צד ממזרות יש בו שנתערב ישראל מן הגויות לחוש אותו צד ממזרות ולומר שקדושיו צריכים גט משום צד ממזרות דאית בי', וזה דומה קצת למאי דאר"י גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר ואמאי הוי ממזר והרי מקרא מלא הוא דרחמנא אפקרה לזרעי' דכתיב וזרמת סוסים זרמתם ולמה נחוש לזרעו שלא יהא ישראל גמור אלא אע"ג דלא חיישי' לזרעי' דאב מ"מ מפני שנתערב הגוי עם בת ישראל עושה אותו ממזר ה"נ הכא אע"ג דולדה כמוה ואין לחוש לזרע ישראל מ"מ מפני שנתערב ישראל עם הגוי יש בו צד ממזרות. והא איכא בנות, והאמר רבינא בת בתך הבא מן הגוי קרוי בנך פי' אע"ג דבנות אותו הדור ובניהן כלו יש לחוש לבנות אותן הבנות שנולדו מן הגוים ועוד באו גויים על הבנות והולידו בנות עד דור האחרון, והבנים הבאים עכשיו מהן הן ישראל מומר וניחוש לקידושיו, גמירא דבנתא דההיא דרא איצטרויי איצטרא, פי' נבקע רחמן מלקלוט הריון כמו טיליא חריפי' דמצרי זיקא, וי"ל מחמת רוב הביאות שבאו עליהן קלקלו רחמן ולא ילדו.
<h2>דף יז.</h2>
כיצד אשת אחיו שלא הי' בעולמו, שנים אחים ומת א' מהן ונולד להן אח ואח"כ יבם השני את אשת אחיו ומת, הראשונה יוצאה משום אשת אחיו שלא הי' בעולמו והשני' משום צרתה. עשה בה מאמר ומת שני' חולצת ולא מתיבמת. פי' הראשונה היא אשת הראשון שלא הי' בעולמו של זה והשני' הוא אשת השני שהי' בעולמו והיא יוצאה מפני שהיא צרת אשת אחיו שלא הי' בעולמו ואם עשה בה השני מאמר ומת אשת השני הוי צרה במקצת לאשת אחיו שלא הי' בעולמו משום המאמר לפיכך אינה מתיבמת ואין המאמר קונה קנין גמור שתהא צרתה גמורה בלא כלום אלא צריכה חליצה. שני אחים ומת א' מהן וייבם השני את אשת אחיו ואח"כ נולד להם אח א' ומת הראשונה יוצאה משום אשת אחיו שלא הי' בעולמו והשני' משום צרתה עשה בה מאמר ומת שני' חולצת ולא מתיבמת ר"ש אומר מייבם לאיזה שירצה או חולץ לאיזה שירצה פי' בסיפא אשמועינן רבותא דאע"ג דיבם ואח"כ נולד דכי אשכחה בהיתרא אשכחה אסרי רבנן וקרי לה א"א שלא הי' בעולמו כיון שהיתה אשת הראשון שלא הי' בעולמו ופטרו נמי צרתה, ור"ש פליג היכא דיבם ואמר כיון דמכח שני נפלה קמי' מותרת היא לו אף הראשונה והילכך מייבם לאיזה שירצה או חולץ לאיזה שירצה ונפטרת צרתה כדין כל ב' יבמות הבאות מבית א' שבונה או חולץ לא' ולא לשתים. ואמרי' בגמ' אר"י חלוק הי' ר"ש אף בראשונה, ממאי מדקתני משנה יתירא, פי' בבא דרישא דלמאן קתני לה, אילימא לרבנן פשיטא השתא יבם ואח"כ נולד דכי אשכחה בהיתרא אשכחה אסרי רבנן נולד ואח"כ יבם מיבעי' אלא לאו לר"ש הא תנא רישא להודיעך כחו דר"ש ותנא סיפא להודיעך כחו דרבנן ובדין הוא דפליג ר"ש ברישא אלא שביק להו לרבנן עד דמסקי מילתייהו והדר פליג עלייהו. אלא א"א שלא הי' בעולמו לר"ש היכי משכחת לה בחד אחא ומת ונולד לו אח פי' זו היא א"א שלא הי' בעולמו שלא הותרה לו ע"י אח אחר. א"נ בתרי ולא ייבם ולא מת, פי' וכשנולד באיסור מצאה ואסירא ליבמה מפני שהיא א"א שלא הי' בעולמו ודוקא כשלא מת אותו האח השני, אבל אם מת הותרה לו כדאמרי' לקמן. ואמרי' בשלמא יבם ואח"כ נולד כי אשכחה בהיתרא אשכחה אלא נולד ואח"כ יבם מ"ט דר"ש פי' הרי כבר בא ומצאה באיסור וכיון שנאסרה לו שעה א' נאסרה לו עולמית ואעפ"י שחוזר השני ומיבמה לכשימות למה מותרת לו. קסבר ר"ש יש זיקה וזיקה ככנוסה היא פי' כשנולד מצאה זקוקה לזה האח כאלו היתה כנוסה תחתיו דמי דזיקה ככנוסה דמיא, והילכך לא מצאה באיסור וכיון דאמרי' זיקה ככנוסה דמיא אע"פ שלא יבמה השני אם מת מותרת היא לזה שנולד ומ"ה אמרי' לעיל א"נ בתרי אחי ולא מת ולא יבם וטעמא דכ"ז שהוא בחיי' אסורה לו אע"ג דאמרי' זיקה ככנוסה דמיא הרי הוא חי והאיך ישאנה אבל הכא דמית מותרת היא דכאלו כנוסה היא. ודוקא לענין זיקת יבמות אמר' הכי שלא תחשב לו כא"א שלא הי' בעולמו ולא לכל מילי שהבא על שומרת יבם אינו חייב מיתה ול"א זיקה ככנוסה דמיא, א"נ אם קידש את אחותה מקודשת היא ול"א ככנוסה דמיא ולא תפסי בה קידוש'. ור"פ פליג על ר' אושעיא ואמר ביבם ואח"כ נולד פליג ר"ש אבל בנולד ואח"כ יבם לא פליגי ותרוייהו לרבנן איצטריך ולא זא"ז קתני, ותניא כלל אר"ש כל שהלידה קודמת לנשואי' לא חולצת ולא מתיבמת נשואי' קודמים ללידה או חולצת או מתיבמת, ואמרי' יתיב ר"מ ב"ז קמי' דר"ה ויתיב וקאמר מ"ט דר"ש הואיל ומצאה בהיתר ולא עמדה שעה א' באיסור, אלא מ"ט דרבנן, פי' דאסרי אפי' כנסה ולבסוף נולד והא כי אשכחה בהיתרא אשכחה. ומהדר א"ק ויבמה עדיין יבומין הראשונים עלי' פי' אע"ג דכתיב יבמה יבא עלי' ולקחה לו לאשה שעדיין זיקת יבמין עלי' והילכך הא' אסורה לזה שנולד מכח זיקת יבומין הראשונים שלא הי' בעולמו. ואלא הא דתנן כנסה ה"ה כאשתו לכל דבר ואמרי' לכל דבר למאי הל' ואר"י ב"ח לומר שמגרשה בגט ומחזירה התם נמי נימא ויבמה עדיין יבומין הראשונים [עליה] ותבעי חליצה, שאני התם דכתיב ולקחה לו לאשה כיון שלקחה נעשית כאשתו, א"ה ה"נ, הא כתיבי רחמנא ויבמה, ומה ראית, מסתברא שדי היתרא דולקחה לו לאשה אהיתרא דכל מייבם אשת אחיו שאין זה שום איסור למידרש דלא תבעי חליצה בהיתרא היכא דכולה מילתא היתר כגון מייבם א"א ושדי איסורא ביבמה למידרש עדיין יבומין הראשונים עליו אאיסורא היכא דאיכא צד איסור כמו א"א שלא הי' בעולמו. ואמרי' א"א שלא הי' בעולמו היכא כתיבי, פי' לאיסורא, אר"י דא"ק כי ישבו אחים יחדיו שהיתה להם ישיבה אחת בעולם, פרט לא"א שלא הי' בעולמו, יחדיו המיוחדים בנחלה פרט לאחים מן האם, פי' הראוים לירש זא"ז פי' אחר שחולקים נחלה א' ואין הלכה כר"ש דקיי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים והלכך לא מבעי נולד ואח"כ יבם אלא אפי' יבם ואח"כ נולד אסורי' כרבנן.
<h2>דף יז:</h2>
אר"ה א"ר שומרת יבם שמתה מותר באמה אלמא קסבר אין זיקה פי' זיקת יבמתו לא חשיבא כצד אישות שתאסר אמה עליו משום חמותו ולימא הל' כדברי האומר אין זיקה פי' לקמן בפ' החולץ [מ"א ע"א] תנן ש"י שקידש אחיו את אחותה של יבמה נתלה היבום באחיו, משום ריב"ב אמרו אומרים לו למקדש אחות יבמתו המתין מלכנוס לפי שאחות זקוקתו היא ולאחר שנזקקה אחותה לפניך קדשת את זו וצריך להמתין עד שתתיבם לאחיו דפקעא זיקא, [ו]אמר שמואל הל' כב"ב ומדקאמר הל' מכלל דפליגי עלי' שאין זיקה חשיבא לאסור עליו קרובותי' (ש"מ) [ה"מ] דלא חשיבא זיקה להיות אוסרת בתרי אחי, פי' שנפלה לפני שני יבמין כגון ההוא פלוגתא דב"ב ורבנן דכיון דלא ידוע קמי' מאן מנייהו רמיא לא חשיבא למיסר קרובות אבל בחד שאין שם אלא יבם א' דודאי קמי' ועלי' רמיא אימא יש זיקה וככנוסה דמיא ואסר באמה קמ"ל דאפי' בחד אין זיקה. ולימא הל' כדברי האומר אין זיקה אפי' בחד פי' ר"ע ס"ל בפ' ד' אחין ש"י אין יבמה מפר נדרי' לא לא' ולא לב', פי' בין שנפלה לפני א' בין שנפלה לפני ב' והוינן בה בשלמא ר"ע סבר אין זיקה אפילו לחד. אי אמרת הכי הו"א אפי' מחיים קמ"ל לאחר מיתה אין מחיים לא דאסור לבטל מצות יבמה פי' דוקא כשמתה יבמתו מותר באמה משום דאין זיקה אבל כשיבמתו בחיים אסור ליקח אמה שאם יקחנה תצא היבמה בלא כלום מפני שהיא ערוה ואסור לבטל מצות יבמין דלכולי האי ל"א אין זיקה שיהא מותר לבטלה. ור"י א"ר ש"י שמתה אסור באמה אלמא קא ס"ל כו' יש זיקה ולימא הל' כדברי האומר יש זיקה אי הוה אמר הכי ה"א ה"מ בחד אבל בתרי אין זיקה קמ"ל סתם אסור באמה ואפי' בתרי אחי. והא כי פליגי בתרי פליגי פי' לקמן בפ' החולץ ואכתי אימא הל' כדברי האומר יש זיקה אפי' בתרי אחי. אי אמר הכי ה"א ה"מ מחיים אבל מתה פקעה לה זיקה קמ"ל דזיקה (בתרי) [בכדי] לא פקעה פי' בודאי אם הי' חולץ לה א' מן האחים הי' מפקיע זיקתה מכל האחים אז הי' זה מותר באמה אבל כיון שלא נעשה בה מעשה לא פקעה זיקתה ועדיין אמה אסורה לו משום צד חמות.
<h2>דף יח:</h2>
א"ל אביי לר"נ הא דר"י דשמואל הוא דתנן ש"י שקידש אחיו את אחותה משום ריב"ב אמרו א"ל המתן עד שיעשה אחיך מעשה, פי' מת ראובן ונפלה לאה אשתו לפני שמעון ולוי אחיו והלך לוי וקידש את רחל אחותה א"ל ללוי המתין מלכנוס אותה שהיא אסורה לך מחמת זיקת לאה דיש זיקה ואחות אשתך היא עד שיעשה שמעון מעשה בלאה שיכנוס או שיחלוץ ויפקיע זיקתה ממך ואז אחותה מותרת לך ואמר שמואל הל' כב"ב ואי דרב נמי קשי' דרב אדרב אמוראי נינהו ואליבי' דרב כיון דאיתמר משמי' דשמואל בהדיא לא שבקי' שמואל ומוקמי אליבא דרב כאמוראי. אר"כ אמריתי' לשמעתי' קמי' דר"ז מנהרדעא ואמר לי אתון הכי מתניתא לה אנן בהדיא מתנינין לה, ש"י שמתה אסור באמה, ואזדא שמואל לטעמי' דא"ש הל' כריב"ב וצריכא דאי אשמיענן הא הו"א ה"מ בחד אחא אבל בתרי אין זיקה קמ"ל הלכה כריב"ב ואי אשמיענן הל' כריב"ב ה"א ה"מ מחיים אבל מתה פקעה לה זיקה קמ"ל דזיקה בכדי לא פקעה ואע"ג דהוה פלוגתא דרב ושמואל וקסבר רב אין זיקה וקי"ל דכל היכי דפליגי רב ושמואל הלכה כרב הכא הל' כשמואל דהא בפרקין דלקמן אמרי' דקסבר ר"י יש זיקה ואפי' בתרי אחין וכיון דקם לי' ר"י כשמואל הלכתא כוותיהו דקי"ל רב ושמואל ור"י הל' כר"י כ"ש הכא דקיימא שמואל ור' יוחנן כי הדדי.
<h2>דף כ.</h2>
מתניתין כלל אמרו ביבמה כל שאיסורה איסור ערוה לא חולצת ולא מתיבמת, איסור מצוה ואיסור קדושה חולצת ולא מתיבמת, אחותה שהיא יבמתה או חולצת או מתיבמת, איסור מצוה שניות מדברי סופרים, איסור קדושה אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכ"ה ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין ולממזר פי' כל יבמה שהיא אסורה לו איסור ערוה לא חולצת ולא מתיבמת לא היא ולא צרתה כדאמר בפ"ק שאם היא אסורה ליבם כ"ש צרתה, איסור מצוה כגון שני' שהוא מדרבנן או א' איסור קדושה שהן חייבי לאוין חולצות דאין איסור חזק להפקיע זיקתה לגמרי דקדושין תופסין בחייבי לאוין ואנן בעינן דומיא דאחות אשה שהיא בכרת ולא תפסו בה קדושין, ולא מתיבמות מפני האיסור שבה. ואם היבמה היא אחות ערוה גם יבמתו או חולצת או מתיבמת, כגון ראובן ושמעון שהיו נשואים שתי אחיות ומתו ונפלו ב' לפני לוי והיתה א' מהן ללוי איסור ערוה כגון שהיתה אחותו או כלתו מותר ליבם אחותה דהשתא אינה רחל אחות זקוקתו שהרי לאה היא ערוה ואינה זקוקה לו ויוצאת בלא כלום, הלכך רחל אחותה או חולצת או מתיבמת. אלמנה לכ"ג שמת אחיו ההדיוט ונפלה אלמנתו לפניו וגרושה וחלוצה לכ"ה שעבר אחיו המת ונשא גרושה או חלוצה וכשמת בלי בנים צריכה חליצה שהרי קדושין תופסין בח"ל, אבל יבומי לא משום שאסורה לו משום דהוה כהן ולאיפטורי בלא כלום לא, דלא אלים (להו) [לאו] דכהן למיפטרי' דילפי' מאחות אשה בפ"ק. ואמרי אחותה שהיא יבמתו דמאן, אי לימא אחותה דאיסור מצוה ואיסור קדושה כיון דמדאורייתא רמיא קמי' קא פגע באחות זקוקתו אלא אחותה דאיסור מצוה איסור ערוה שניות מדברי סופרים ואמאי קרי להו איסור מצוה אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים, איסור קדושה דכתי' קדשים יהיו לא'.
קא פסיק ותני אלמנה לכ"ג ל"ש מן הנישואים ל"ש מן האירוסין, בשלמא מן הנישואין עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה אלא מן האירוסין יבא עשה וידחה ל"ת. אר"ל א"ר א"ק ועלתה יבמתו השערה שאין ת"ל יבמתו ומה ת"ל יבמתו אלא יש לך יבמה אחרת שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום ואיזוהי זו חייבי לאוין ואימא חייבי כריתות א"ק ואם לא יחפץ הא חפץ מיבם וכל העולה ליבום עולה לחליצה א"ה חייבי לאוין נמי הא רבי רחמנא יבמתו מה ראית מסתברא ח"ל תפסי בהן קדושין ח"כ לא תפסי בהו קדושין. מתיב רבא איסור מצוה ואיסור קדושה בא עלי' או שחלץ לה נפטרה צרתה, פי' ואי מדאורייתא אסורה ליבם כדילפי' מיבמתו היכי פטרה ביאתה צרתה אפי' היא גופא לא תפטר, ואסיק רבא גזירה ביאה ראשונה דאית בה מצוה אטו ביאה שני' דלית בה מצוה, פי' מדאורייתא שרי ח"ל ליבמה דאתי עשה ודחי את ל"ת אלא הא דתנן דכל ח"ל אינן מתיבמות גזירה ביאה ראשונה דאיכא מצוה אטו ביאה שני' דליכא מצוה, תנ"ה אם בעלו קנו בביאה ראשונה ואסור לקיימן בביאה שני' ואע"ג דכל ח"ל מדאורייתא בני יבום נינהו וקרינהו בהו הא אם חפץ מיבם אפ"ה איצטריך לן דרשא דרב גידל מיבמתו לאלמנה מן הנישואין דאיכא עשה ול"ת ומדאורייתא לאו בת יבום היא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה וה"א דלא תחלוץ קמ"ל יבמתו, ואע"ג דח"ל אפשר בחליצה ולא לידחי עשה את ל"ת ועשה חליצה במקום יבום לאו מצוה היא והלכך אתי עשה ודחי את ל"ת אי לאו גזירה.
<h2>דף כא.</h2>
בת חורגו דאורייתא דכתיב את בת בנה ואת בת בתה פי' והיכי תני לה בהדי שניות. משום דקבעי למיתנא אשת חורגו אומרת אני מותרת לך ובתי אסורה לך דאע"ג דבתי אסורה לך מדאורייתא בדידי לא גזרו רבנן תנא בת חורגו.
ת"ר מה הן שניות אם אמו ואם אביו ואשת אבי אביו ואשת אבי אמו ואשת אחי האב מן האם ואשת אחי האב מן האב וכלת בנו וכלת בתו, ומותר אדם באשת חמיו ובאשת חורגו ואסור בבת חורגו וחורגו מותר באשתו ובבתו ואשת חורגו אומרת אני מותרת לך ובתי אסורה לך פי' אמו כתיב וגזרו על אם אמו שיתרחק מאמו וגזרו נמי באם אביו משום אם אמו, ואע"ג דהא גזירה לגזירה משום דתרוייהו אימא רבתא קרי להו, ואשת אבי אביו משום אשת אביו הכתובה ואשת אבי אמו ואע"ג דאינה אבי אמו גזירה משום אשת אבי אביו דתרוייהו אבא רבא קרו להו הלכך חדא נינהו, ואשת אחי האב מן האם דדאורייתא ערות אחי אביך כתיב ואמרי' לקמן בהבא על יבמתו דבאחי אביו מן האם שריא וגזרו עלה משום אשת אחי אב מן האב, ואשת אחי האם מן האם נמי גזירה משום אשת אחי אביו מן האם קא משתעי אבל אם הי' אחיו של אחיו מן האם שריא וגזור רבן עלה משום אשת אחי האב מן האם, ואשת אחי האם נמי מן האב גזירה משום אשת אחי אביו מן האם דהיא נמי שני' ואיכא צד אם, וכלת בנו גזירה משום כלתו וכלת בתו משום כלת בנו, ואסור בבת חורגו.
אמר רב ד' נשים יש להן הפסק ונקט רב בידי' תלת, אשת אחי האם מן האב, ואשת אחי האב מן האם וכלתו וכלת בנו, וזעירי מוסיף אף אשת אבי אמו, פי' ד' נשים שניות יש להן הפסק שלמעלה מהן ושלמטה מהן מותר אבל האחרות כגון אם אמו אין לה הפסק שלמעלה הימנה עד סוף כל הדורות הויא נמי שני' (הוא) ואמו מה"ת, וכן אשת אבי אביו, הואיל ואשת האב דאורייתא למעלה מהן אסור עד לעולם ונקיט רב בידי' תלת גמרא הוה גמיר דד' נשים שניות יש להן הפסק ולא הוה בידי' לפרושי אלא תלת אשת אחי האם מן האב לבדה שני' אבל אשת אחי אם אמו מותרת וטעמא משום דלא שייכי בהו ערוה מדאורייתא, אבל אם אמו דשייכי בדורותי' ערוה דאורייתא כגון אמו, וכן אשת אבי אביו יש בדורותי' אשת אב דאורייתא ואם אביו נמי אע"ג דלא שייכא בה ערוה דאורייתא אין לה הפסק ואסורה אף אם אבי אביו דמיחלפא באם אם אמו וכלת בנו שיש בדורותי' ערוה דאורייתא אין לה הפסק דתניא כלתו ערוה כלת בנו שניה וכן אתה אומר בבנו ובבת בנו עד סוף כל העולם ולא אסרו כלת בתו אלא משום כלת בנו מ"ה י"ל הפסק. וזעירי מוסיף אף אשת אבי אמו שי"ל הפסק מפני שאין בדורותי' ערוה דאורייתא, ורב מ"ט לא חשיב לה מיחלפא באשת אבי אביו.
<h2>דף כא:</h2>
איבעי' להו אשת אחי האם מן האם מאי אשת אחי האם מן האב ואשת אחי האב מן האם דאיכא צד אב הוא דגזרו רבנן אבל אשת אחי האם מן האם דליכא צד אב לא או דילמא ל"ש דהא מיחלפא באשת אחי האב מן האם. ת"ש דכי אתי ר"י בר שילא אמר, אמרי' במערבא כל שבנקבה ערוה, בזכר גזרו רבנן על אשתו משום שני' פי' כל שאילו היתה נקיבה [ערוה] דאורייתא כשהוא זכר (ערוה) הוה אשתו שני' מדרבנן. אמר רבא וכללא הוא והרי חמותו ערוה ואשת חמיו מותרת, בת חמיו ערוה ואשת בן חמיו מותרת, חורגתו ערוה אשת חורגו מותרת, בת חורגתו ערוה ואשת בן חורגתו מותרת, דר"י בר שילא לאתויי מאי לאו לאתויי אשת אחי האם מן האם, דכיון (דמקום) [דבנקבה] ערוה דאשת אמו אסורה אפילו מן האם דאורייתא בזכר גזרו על אשתו משום שני', מ"ש הני ומ"ש הא, הא בחד קדושין מקרב לה הני עד דאיכא חד קדושין לא מקרב להו, פי' אשת אחי האם מן האם בחד קדושין שקידש את אמו מקרבא לי' אבל כל הנך דלעיל בעי תרי קדושין כגון חמיו נתקרב אליו בעבור שקידש את בתו ועוד אשת חמיו הן קדושי שניים וכן כולם, ואיפשיטא לאיסור.
שלח לי' ר"מ מתוסנייא לר"פ ילמדנו רבינו אשת אחי אבי האב מן האם ואחות אבי האב מהו מדלמטה ערוה למעלה נמי גזרו רבנן א"ד הא איתפליג דרתא, פי' הא דאמרן לעיל אשת אחי האב מן האם י"ל הפסק דהיינו היתרא לאשת אחי אבי האב מן האם משום דלמטה דידה לאו ערוה הוא אלא שני' וכי קמבעי לי' באשת אחי אב האם מן האב דלמטה דידה ערוה. אמימר אכשר באחות אבי האב ובאשת אחי אבי האב מן האם דכיון דאיתפליג איתפליג פי' נתרחקה קרובה מהן. ואי קשיא אמאי באשת אבי אביו גזרי' ול"א כיון דאיתפליג איתפליג והכא אמרי' לי'. תשובה, התם דאסר רחמנא אשת אביו מפני שהיא קרובת אביו גזרו חכמים נמי באשת אבי אביו בעבור קרובת אביו אבל הכא דאסור אשת אחי אביו י"ל דלא גזרו רבנן מפני שאיסור האחוה קל הוא ורחוק ואין להחמיר בדבר כ"כ לאסור נמי אשת אחי אביו כיון דאיתפליג. ומפני זה הטעם לא גזרו חכמים שניות באחותו ואשת אחיו ואחות אשתו לאסור למטה מהן ולמעלה מהן דהיינו בנותיהן ואמותיהן כי היכי דגזור בשאר עריות דדוקא בשאר עריות שאין איסורן מחמת אחוה אלא מחמת קרובות או מחמת קרובת אשתו, מקרובת אביו גזרו חכמים למטה מהן ולמעלה מהן כגון בתו ובת בתו ובת בנו גזרו בהו למטה עד דור אחר, וכן באמו שהיא קרובתו גזרו חכמים למעלה נמי דור אחר שבת באשת אביו מפני שהיא קרובת אביו גזרו עוד באשת אבי אביו, וכן בקרובת אשתו שאסרה תורה בתה ובת בתה ובת בנה גזרו חכמים דור אחר, וכן למעלה הימנה שאסרה תורה קרובותי' אמה ואם אמה ואם אבי' גזרו חכמים עד דור אחר, וטעמא דמילתא כיון שהקרובה הולכת למטה ולמעלה הכל נראה כבית א' ובעבור זה גזרו חכמים למעלה מהן ולמטה מהן, אבל אותן שנאסרו לו מחמת אחות כגון אחותו ואחות אשתו ואשת אחיו לא גזרו חכמים למטה מהן ולמעלה מהן מפני שאין איסורן אלא מחמת אחוה והאחוה כבית אחר הוא הלכך לא מיחלפא בנותיהן ואמותיהן בדידהו דכיון דאיתפליג איתפליג ונראה הדבר כי הן בית א'. ואשת אבי אביו ששאל אלו למטה מהן ולמעלה מהן דהיינו בנותיהן ואמותיהן דהא ודאי פשיטא לי' דלא גזרו אלא אשת אחי אבי אביו דמשמע שדומה לאשת אבי אביו וכן באחות אבי אביו דדמיא נמי האי גזירה לאשת אבי אביו ובכלל אחות אבי האב יש אחות אם אביו ואחות אם אמו ואחות אבי אמו דדינא חדא אית לאחות אם ולאחות אב.
<h2>דף כב.</h2>
תני ר"ח שלישי שבבנו ושבבתו וכן בבן אשתו ובבת אשתו שני', רביעי שבחמיו ושבחמותו שני'. א"ל רבינא לר"א מ"ש למעלה דקחשיב לה לאשתו ומ"ש למטה דלא קחשיב לה לאשתו, למעלה דאיסורא מכח אשתו קאתי חשיב לה למטה דאיסורא לא מכח אשתו קאתי לא קחשיב לה, והא בן אשתו ובת אשתו דאיסורא מכח אשתו קאתי ולא קחשיב לה, איידי דתנא שלשה דורות למטה דידיה ולא חשבה תנא ג' דורות למטה דידה ולא חשבה. א"ל ר"א לר"כ שניות דבי ר' חייא יש להן הפסק או לא, ת"ש דא"ר ד' נשים יש להן הפסק ותו לא, דילמא כי קאמר רב בשניות דהאי מתניתא קאמר, ת"ש שלישי ורביעי אין טפי לא, דילמא משלישי ואילך. ולא איפשיטא. וק"ל והא איכא בדורותיהן ערוה דאורייתא ומ"ש הני מאם אמו ומאשת אבי אביו ומכלת בנו דפשיטא להו ולא קא מבעי' להו, ותו אמאי לא פשיט לי' ממאי דתניא כלתו ערוה כלת בנו שני' וכן אתה מוצא בבנו ובבן בנו עד סוף כל הדורות והשתא י"ל כלת רביעית שבבנו דע"י קידושין מיקרבא לי' איסורא, ואין לה הפסק, כלת רביעית שבבתו דקורבא דממילא לא כ"ש דאסורא ולא יהא לה הפסק.
א"ל רבא לר"נ חזי מר האי צורבא מרבנן דאתא ממערבא ואמר בעי במערבא גזרו שניות בגרים או לא, פי' אם הי' נשוי אם אמו ונתגייר חייב להוציאה או לא, א"ל השתא ערוה גופא אי לאו שלא יאמרו באין מקדושה חמורה לקדושה קלה לא גזרו בהו רבנן שניות מבעי', פי' דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ואפי' עריות דאורייתא שריין לי' אלא שחכמים גזרו שלא יאמרו דגוים מוזהרים על העריות כישראלים.
אר"נ גרים הואיל ואתא לידן נימא בהו מילתא אחים מן האם לא יעידו ואם העידו עדותן עדות, אחים מן האב מעידים לכתחילה פי' שאין אבות לבני נח דרחמנא אפקרי' לזרעי' כדכתיב וזרמת סוסים זרמתם מה' קורבת קרבת אב אינה קורבה, אמימר אמר אפי' אחין מן האם נמי מעידין לכתחילה פי' דקס"ד גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ומ"ש מערוה פי' דאמרינן לקמן בפ' הנושא גר שהי' נשוי אחותו מן האם יוציא, עדות לב"ד מסורה ערוה לכל מסורה פי' שהכל נושאים נשים והילכך אי שרית לקיומה אתי למשרי עריות בישראל דכ"ע לא ידע דטעמא דגר משום דכקטן שנולד דמי אבל עדות לב"ד מסורה וא"נ מכשרת עדות אחים גרים לא אתי לאכשורי אחים ישראל דב"ד יודעים דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי.
מתניתין מי שיש לו אח מ"מ זוקק את אשת אחיו לייבום ואחיו הוא לכל דבר חוץ ממי שיש לו אח מן השפחה ומן הנכרית. מי שיש לו בן מ"מ פוטר אשת אביו מן היבום וחייב על מכתו ועל קללתו ובנו הוא לכל דבר חוץ ממה שיש לו מן השפחה ומן הנכרית. מ"מ לאתויי מאי אר"י לאתויי ממזר פשיטא אחיו הוא מ"ד נליף אחוה אחוה מבני יעקב מה להלן כשרים ולא פסולים אף הכא נמי כשרים ולא פסולים קמ"ל, ואימא ה"נ, מדלענין יבום מיפטר פטר מיזקק נמי זוקק, ואחיו הוא לכ"ד ליורשו וליטמא לו. מי שיש לו בן מ"מ לאתויי מאי אר"י לאתויי ממזר מ"ט דכתיב ובין אין לו עיין עליו. וחייב על מכתו קרי כאן ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך, בשעשה תשובה. ואע"ג דתניא ר"ש בן מנסיא אומר איזהו מעוות שא"י לתקן זה שבא על הערוה והוליד ממנה ממזר השתא מיהת עושה מעשה עמך הוא חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן הנכרית מ"ט דא"ק האשה וילדיה תהי' לאדוני', אשכחן שפחה, נכרית מנ"ל, אר"י משום רשב"י א"ק כי יסיר את בנך מאחרי בנך מישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן האשה העכו"ם קרוי בנך אלא בנה.
והבא על שפחתו והוליד ממנה בן, ראיתי חלוקות גדולות בזה בין הגאונים על מעשה שכתב ר"ת ז"ל ממי שהוליד בנים משפחתו ויצאו ממנה גאונים יושבי ישיבות ויש גאונים שהי' עושים אותם עבדים, ויש גאונים שאמרו אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובוודאי כשבא עלי' שחררה ובנים כשרים הם והנכון בעיני דל"א הכי אלא בדבר שאינו מחוסר מעשה כגון המקדש על תנאי וכנסה סתם דלא אמרי' על תנאי קמא הוא בועל אלא אחולי אחלי' לתנאה ואין אדם עושה בעילתו בע"ז אבל הבא דמחוסר מעשה כגון הכא דהוה צריכא גט שחרור ולא יהיב לה גלי מילתא שכל בעילתו בזנות הי' ובניו עבדים עד שיראו (גם) [גט] שחרור.
<h2>דף כג:</h2>
מתניתין מי שקדש א' מב' אחיות וא"י איזה קידש נותן גט לזו וגט לזו מת ולו אח אחד חולץ לשתיהן הי' לו שנים אחד חולץ וא' מייבם קדמו וכנסו אין מוציאין מידם פי' נותן גט לזו וגט לזו שאסור בשתיהן דכל חדא וחדא א"ל זו היא אחות אשתו. מת ולו אח כו' דלא ידוע איזו היא יבמתו ומחליץ לחדא ויבום לחדא לא דאחות חלוצתו אסור' לו בחיי' מדרבנן ליבומי ברישא נמי לא דדילמא אין זו יבמתו וקפגע באחות זקוקתו דהוא כאשתו. הי' לו ב' א' חולץ תחלה לא' והב' אם רצה לייבם את השני' מייבם דאי זו יבמתו שפיר ואי אחותה היא לא פגע באחות זקוקתו דחליצה אפקעתי' לזיקה. קדמו וכנסו קודם שנמלכו בב"ד אין מוציאין מידן דכל חד וחד אמר אנא שפיר נסבית וא"נ הוה איפכא שהראשון חלץ אחות זקוקתו ההיא שעתא הוא דהוה אסורא ומשבא אחיו ויבם השני' שהיא יבמתו פקעה זיקתו למפרע.
מתניתין ב' שקדשו ב' אחיות זה א"י איזו קידש וזה א"י איזו קידש זה נותן ב' גיטין וזה נותן ב' גיטין מתו לזה אח א' ולזה אח א' זה חולץ לב' וזה חולץ לב' והשני' א' חולץ וא' מיבם קדמו וכנסו אין מוציאין מידן. זה חולץ כו' דכל חד מינייהו אסור ליבומי דילמא פגע באחות זקוקתו. הא' חולץ לשתים שא"א ליבם לא קודם חליצת שני' משום אחות זקוקתו ולא אחר חליצה משום אחות חלוצתו לפיכך הואיל ואסור ליבם יחלוץ תחלה לשתיהן כדי להוציא אותה שהיא יבמתו מאיסור יבמה לשוק, והשני' א' חולץ להפקיע זיקה מאחיו אם יבמתו היא זו ותשתרי אחותה לשני ממ"נ אם זו יבמתו שפיר נסב שהרי אחיו לא חלץ לזו אלא לאחותה שלא היתה יבמתו ואינה כלום ואם לאו יבמתו נסיב שפיר דהיא נכרית דאי משום אחות זקוקה ליכא שהרי חולץ אחיו לאחותה שהיא יבמתו ופקעה זיקה ואי משום יבמה לשוק הוי חליצה זו מהיחיד שהוא אחי בעלה. קדמו וכנסו וכו' כדפרש"י. לזה ב' ולזה ב' אחיו של זה חולץ לא' ואחיו של זה חולץ לא' זה מיבם חלוצתו של זה וזה מיבם חליצתו של זה. קדמו שני' וחלצו לא ייבמו שני' אלא א' חולץ וא' מיבם קדמו וכנסו אין מוציאין מידם. פי' קדמו שנים האחין של א' וחלצו לשתיהן משום דלא ידעו איזו היא יבמתו לא ייבמו השני' את הא' זה את זו וזה את זו, דקמא דנסיב א"ל [איכא למימר] זו היא אחות זקוקתו, אלא א' חולץ תחלה לא' וא' מייבם לשני' ממ"נ אם יבמתו היא שפיר ואם לא באחות זקוקה לא פגע שהרי חלץ אחיו ליבמתו ויבמה לשוק לא הוה שהרי היא חולצת מאחי בעלה ואם קדמו אלו השנים אחרונים ולא באו לימלך בב"ד אין מוציאים מידם כדפרש"י שהרי אין כאן אלא איסור אחות זקוקה בנשואים הראשונים ואיכא למימר קמאי דנסיב יבמתו היא ושפיר נסיב דנכרית היא, וא"נ נכרית היא וקמא פגע באחות זקוקה כיון שבא שני ויבם פקעה זיקתו מאחיו והותרה לו אשתו ואיסור דעבד עבד.
ש"מ קידושין שאין מסורין לביאה הוי קידושין, פי' דקס"ד דמתני' כשלא הוברר דבשעת קידושין לא הוה ידע הי מינייהו קידש כגון דאמר הרי א' מכם מקודשת לי ועשו שתיהן שליח לקבל קדושיהן דאלו אין סופן לביאה דכל חדא קיימי עלי' בס' אחות אשה ומדקתני נותן גט לזו וגט לזו אלמא חדא מינייהו מקודשת ומשום ספיקא דלא ידוע הי מינייהו בעי (למיסב) [למיתב] גט לתרוייהו אלמא קדושין הן ופלוגתא דאביי ורבא הוא בקידושין. ומהדר כשהוכרו ולבסוף נתערבו, פי' בשעת קדושין ידע איזה מהן קידש וחלו הקדושין שמסורים לביאה היו דיקא נמי דקתני ואינו יודע לא ואינו ידוע וכתב איפסקא הלכה בפ' האיש מקדש כאביי ביע"ל קג"ם.
ומאי קמ"ל פשיטא דתרוויהו בעי גיטא כיון דא"י איזה קידש, סיפא איצטריך לי' הי' לו ב' א' חולץ וא' מיבם, ודוקא איחלץ והדר יבומי [אבל יבומי] ברישא לא דקפגע באחות זקוקה לזה אח א' ולזה שנים כו' פשיטא מ"ד נגזור תרי אטו חד קמ"ל, ודוקא מחליץ והדר יבומי אבל יבומי ברישא לא דקפגע ביבמה לשוק פי' דוקא מחליץ הא' לשתיהן והדר יבומי חד מהשני' אחר חליצת אחי' לשניי' אבל יבומי ברישא קודם חליצת היחיד לשתיהן לא, ואפי' חלץ אחיו של מיבם לאחותה דליכא השתא איסור אחות זקוקה, לא, משום שמא זו היא ארוסת הנכרי וקפגע ביבמה לשוק בלא חליצה.
מתניתין לזה שנים ולזה שנים וכו' הא תו למ"ל היינו הך, פי' שכבר אשמועינן השני' א' חולץ וא' מיבם והכא נמי הכי הוא דהני תרי חד חולץ וחד מיבם והני תרי חד חולץ וחד מיבם, מ"ד כיון דהאי מיבם חדא והאי מיבם חדא נגזור דילמא מיבמי בלא חליצה קמ"ל, פי' דילמא אתי ליבומי חד משני אלו וחד משני אלו בלא חליצה וקפגע כל חד בס' יבמה לשוק ובאחות זקוקה קמ"ל דלא גזרי', והאי מרישא לא שמעי' לה דהכא לזה א' ולזה ב' דסוף סוף לא מיבעי אלא חדא וכיון שעסוקים בחליצה דחדא מתקרי נמי דלא מיבעי עד שיחלוץ היחידי לשתיהן אבל הכא כיון דלבסוף תרוייהו מיבמי הך להאי ביתא והך להאי ביתא אתי למימר מה לי חליצה והא דתנן קדמו וכנסו אין מוציאין מידם דוקא כנסו שניהם אז אין מוציאין מיד הא' מפני שהב' בא והפקיע זיקתו ושוב אין שלו נאסרת עליו משום אחות זקוקה אבל אם כנס הא' לבד אומרים לו שיוציא עד שיחלוץ אחיו לשנים או יכנוס ול"א דבכניסת ראשון לא' תפקע זיקת שני' ותצא משום אחות אשה זקוקה ותהי' אותה שכנס מותרת לו דהאי סברא ל"א אלא לר"ג דאמר אין זיקה כדתנן רג"א אם מיאנה מיאנה ואם לא תמתין עד שתגדיל ותצא משום אחות אשה אלמא קדושין דבתר הזיקה אתי ומפקעי הזיקה אבל למ"ד יש זיקה לא אתי קידושי דבתר הזיקה ומפקע להזיקה כדתנן ש"י שקידש אחיו את אחותו משום ריב"ב אמרי' וכו' אלמא אע"פ שקידש את אחותו עדיין צריכה אשת אחיו חליצה ואשתו אסורה לו דלא אתי קידושין דבתר הזיקה ומפקעה לה לזיקה וטעמא דמילתא כיון דאמרי' יש זיקה כי היכי דאין קדושין תופסין באחות אשה ה"נ אין תופסין באחות זקוקה מדרבנן למיפטרי יבמה הלכך יבמתו צריכה חליצה אשתו נמי אסורה לי' משום אחות זקוקה ובתר דחליץ לה משום אחות חלוצה, ולמ"ד אין זיקה ואית לי' דאסור לבטל מצות יבמין אם קדם הראשון וכנס יוציא משום קנסא דקנסינן לי' משום דבטל מצות יבמין. ומקשה ומ"ש מהא דתנן ד' אחים ב' מהם נשואים ב' אחיות ומתו הנשואים את האחיות הרי אלו חולצות ולא מתיבמות ואם קדמו וכנסו יוציאו, פי' אכולה מתני' מקשה דהכא תנן א' חולץ וא' מיבם והתם תנן ה"א חולצות ולא מתיבמות ולא אמרי' לחלוץ חד לחדא ומייבם אידך לאחרת והכא תנן אם קדמו וכנסו אין מוציאין אותן מידם והתם תנן אם קדמו וקנסו יוציאו. ופריק הכי השתא התם אי למ"ד יש זיקה אי למ"ד אסור לבטל מצות יבמין, הכא כל חד וחד אימור דידיה מתרמי לי' פי' מש"ה בתרי טעמא אסרי' להו ליבומי ואפי' למיחלץ ברישא והדר יבומי לא דילמא מייבם ברישא וקעבר בודאי או באיסור זיקה או בביטול מצות יבמין ומ"ה אם קדמו וכנסו יוצאין דראשון ודאי קעבר וקנסינן לי' ששוב לא יהא לו היתר וקנסי' לי' נמי לשני אטו ראשון, אבל הכא אימור דידי' איתרמי' לי' ולא קעבר כלל הלכך לא גזרי' דילמא מייבם ברישא דאפילו אי מייבם ברישא דילמא דידי' קא מתרמי' לי' ולא קעביד איסורא ואם קדמו וכנסו נמי לא קנסי' לי' דדילמא דידי' איתרמיא ולא עביד איסורא ולא קנסו אלא למאן דעבד איסורא בודאי ואם קדמו וכנסו אין מוציאין אותן מידן.
<h2>דף כד.</h2>
תני שישא אפי' שניהם כהנים מ"ט חלוצה דרבנן היא וס' חלוצה לא גזרו בי' רבנן, פי' אע"פ ששניהם כהנים דקים לן דחד מינייהו חלוצה נסיב דהא חלוצת הנכרי חליצה היא מ"מ בשני אחים כדקתני קדמו שנים וחלצו לו גזרו רבנן, ולא פקעה מס' דכל חד וחד מצי למימר אנא דידי איתרמי לי ודוקא בספק חלוצה לא גזרו רבנן אבל בס' אחות זקוקה או בס' חלוצתו אע"ג דרבנן נינהו גזרו דדוקא גבי ב' אחים קתני אם קדמו וכנסו אין מוציאין אותן מידם אבל באח א' לא קתני אם קדם וכנס אין מוציאין מידו שאם כנס את א' מהן אע"ג דא"ל דילמא דידי' איתרמי לי' מוציא דילמא השני' היא אשת אחיו וזו היא אחות זקוקתו וכן נמי אם חלץ הא' ואח"כ כנס את השני' דלא אסורה לו אלא משום אחות חלוצתו אע"ג דא"ל דידיה איתרמיא והחליצה שעשה לאחותה אינה כלום אפ"ה מוציא דדילמא לאשת אחיו חלץ וזו היא אחות חלוצתו. ומ"ש מס' חליצה דשרי' לכהן והכא לא שריא י"ל אחות חלוצתו ואחות זקוקה שהן אסורות מחמת קורבה אחמור רבנן אפילו בספיקא דידהו אבל באיסור חלוצה לכהן דלא משום קורבה נאסרת אלא משום גרושה לא אחמור בספיקא דידה. והתניא גרושה אין לי אלא גרושה חלוצה מניין ת"ל ואשה מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא.
מתניתין מצוה בגדול ליבם ואם קדם הקטן ליבם זכה וירש נכסי המת. ת"ר והי' הבכור מכאן שמצוה בגדול לייבם פי' רש"י קרא דלעיל יבמה יבא עלי' ולקחה לו לאשה ויבמה וכתיב והי' הבכור שיהא זה היבם בכור דהיינו גדול האחים כדכתיב גם אני בכור אתנהו. אשר תלד פרט לאיילנית שאינה יולדת שאינה זקוקה ליבום והיא יוצאה בלא כלום פי' לאיזה יבמה מייבם לאותה ולא לאיילנית דההיא בלא כלום נפקא שאינה זקוקה ליבום. יקום ע"ש המת לנחלה אתה אומר לנחלה או אינו אלא שאם הי' שמו יוסף קוראין לו יוסף יוחנן קורין אותו יוחנן נאמר כאן ע"ש אחיו ונאמר להלן ע"ש אחיהם יקראו בנחלתן מה שם האמור להלן נחלה אף כאן נחלה. ולא ימחה שמו בישראל פרט לסריס ששמו מחוי פי' שאם הי' היבם או המת סריס חמה אשתו פטורה מן החליצה ומן היבום.
א"ר אע"ג דבכל התורה כולה אין מקרא יוצא מידי פשוטו הכא אתיא ג"ש אפקיעתי' לגמרי ואע"ג דפשטי' דקרא על היבם משמע לא משגיחינן בפשטי' דקרא אלא דרשי' לי' היבם לירש נכסי המת והכי הוה גמיר להו דהאי קרא יוצא מידי פשוטו השתא דאמרת קרא בגדול כתיב אימא בכור ליבם פשוט לא ליבם א"כ אשת אחיו שלא הי' בעולמו דמעטי' רחמנא למ"ל ואימא במיבם פשוט יש לישקול א"ק יקום ע"ש אחיו המת והרי כאן פי' הל"ל והי' הבכור אשר תלד על אחיו המת ולא לכתוב בי' יקום השתא דכתיב יקום קרא יתירא הוא לומר לך כל מי שיקום יורשו ואע"פ שאינו בכור. אלא בכור דקרי' רחמנא למאי ה"ל לגריעותא מה בכור אינו נוטל בראוי כבמוחזק אף הוא אינו נוטל בראוי כבמוחזק פי' גבי בכור כתיב לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו ולא בראוי לבא להם אחר מיתת אביהם ה"נ ביבם מה שנמצא למת בעת מותו יורש ולא מה שראוי לבא לו אחר מיתתו שאם מת אביהם או א' מן המורישים אחר מותו לא יאמר היבם הרי אני במקום המת לירש חלקו אלא כולן יורשין בשוה.
<h2>דף כד:</h2>
הנטען על א"א וכו' א"ר ובעדים פי' אם הוציאה מבעלה בעידי טומאה אז אם הלך הנטען וכנסה יוציא שכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל אבל אם הוציאה בעלה שלא בעידי טומאה וכנסה הנטען אין מוציאין אותה מידו כיון שלא נודע הדבר בבירור א"ר ששת אמינא כי נאים ושכיב רב אמרה להא שמעתתא דתניא הנטען מא"א והוציאה מתחת ידו ונתגרשה מאחר ה"ז לא יכנוס ואם כנס יוציא, פי' יצאה מת"י הבעל והלכה ונשאת לאחר ונתגרשה גם ממנו ה"ז לא יכנוס אותו החשוד הראשון ואם כנס לא יוציא משמע השתא דמשום דנשאת לאחר הוא דאמרי' ואם כנס לא יוציא, ה"ד אי דאיכא עדים כי אתא אחר ואפסקא לקלא מאי הוי כיון שיש עדים שזינתה עמו. עד לעולם היא אסורה לו ומה תועיל הפסקת האחר אלא לאו דליכא עדים וטעמא דאתא אחר ואפסקא לקלא הא לאו הכי מפקינן אלמא אפילו בלא עידי טומאה מפקינן מן החשוד, א"ל רב ה"ה דאע"ג דלא אתא אחר ואפסקי' לקלא אי איכא עדים מפקינן ואי לא לא מפקינן, וה"ק אע"ג דאתא אחר ואפסקא לקלא היכא דליכא עדים, לכתחלה לא יכנוס. מיתיבי בד"א כשאין לה בנים פי' מבעלה אז אם כנסה נטען יוציא אבל יש לה בנים מבעלה לא תצא אם באו עידי טומאה אפי' יש לה כמה בנים תצא אלמא בלא עדים נמי מפקינן לה מנטען וק' לרב. רב מוקי מתני' ביש לה בנים מבעלה ויש לה עדים ומאי דוחקי' לאוקמי' כשיש לה בנים וטעמא דאיכא עדים דמפקינן הא לאו הכי לא מפקינן לוקמי' כשאין לה בנים ואע"ג דליכא עדים א"ל רבא מתני' קשיתי' מאי אריא תני הוציאוה ליתני הוציא אלא כל הוציאוה בב"ד משמע, וב"ד בעדים הוא דמפקי' לפום האי תירוצא כשבא הבעל לא מפקינן אלא בעדים ומנטען מפקינן אפי' בלא עדים אם אין לה בנים מבעלה, ואם יש לה בנים מבעלה אפי' מנטען לא מפקי' אלא בעדים כדי שלא להוציא לעז על בני' ואיבע"א לעולם רב בנטען נמי בעדים קאמר בלא עידי טומאה לא מפקינן והנך מתנייתא דמוכחי דמפקינן לה בלא עדים ר' נינהו דאפילו הבעל נמי מפיק בלא עדים דתניי' רוכל היוצא ואשה חוגרת בסינר א"ר הואיל ומכוער הדבר תצא והסינר הוא כעין מכנסים לנשים לצניעות. רוק למעלה מן הכילה א"ר הואיל ומכוער הדבר תצא שכיון שיש רוק למעלה מן הכילה מוכח מילתא שעל המטה עלה ורקק שם ואין הרוק בלא האשה. מנעלים הפוכים תחת המטה א"ר הואיל ומכוער הדבר תצא פי' פיהן לחוץ ועיקרן לפנים דמוכחא מילתא שהרוכל נכנס שם תחת המטה וקלקל עמה שם ובחפזון יצא והניח מנעליו שם. ומקשי ונחזי דמאן נינהו פי' נראה אם אלו המנעלים הם של רוכל נחזיק הכיעור מפני שראינהו יוצא אבל אם אינן שלו למה נחזיק הכיעור שמא הפקידו בידה ומשני מקום מנעלים הפוכים פי' שנראה בקרקע שאדם יצא מתחת המטה וכיון דרוכל נכנס ויוצא אמרי' דהוא היה שם וקלקל שמה במחבא כדרך מנאפים שאלו מדרך זה היה מב"ב הו"ל להיות מדרך פי' המנעל לפנים ועקבו לחוץ כדרך הלוך בבית אבל זה המדרך מוכח שמתחת המטה יצא וכיון דרוכל יצא תליין בי' ואין חילוק עכשיו בין בעל לבועל דלרב אפי' מבועל לא מפקינן אלא בעדים ולר' אפי' מבעל נמי מפקינן בדבר מכוער.
מתניתין נטען על השפחה ונשתחררה או לנכרית ונתגיירה ה"ז לא יכנוס ואם כנס אין מוציאין מידו והנטען על א"א והוציאה מת"י אע"פ שכנס מוציא, פי' הנחשד מן השפחה ואח"כ נשתחררה או על הנכרית ואח"כ נתגיירה ה"ז לא יכנוס שלא יאמרו אמת הי' החשד אבל נחשד על א"א ונתגרשה אע"פ שכנס יוציא מפני שהיא אסורה לבעל ולבועל כדאמרינן בסוטה ומשום דתנן לעיל ואם כנסו אין מוציאין מידן מ"ה תנא מצוה בגדול ליבם ואם קדם הקטן ויבם זכה, ותנא נמי הנטען על השפחה ואם כנס אין מוציאין מידו ותנא נמי בא"א דמוציאים וכל הנך אע"פ שאין זה מקומן, ואמרי' דגיורת מיהא הוי פי' אע"פ שבשבילו נתגיירה כדי שישאנה ורמינהו וא' איש שנתגייר לשם אשה וא' אשה שנתגיירה לשם איש וכן נמי שנתגייר לשם שלחן מלכים לשם עבדי שלמה אינם גרים דר"נ שהי' ר' נחמי' אומר א' גירי אריות וא' גירי חלומות וא' גירי מרדכי ואסתר אינם גרים עד שיתגיירו בזמן הזה בזמן הזה ס"ד אלא אימא כבזמן הזה, הא איתמר עלה אר"י ב"ר שמואל בר"מ משמי' דרב הל' כולן גרים הן א"ה לכתחילה נמי יכנוס משום דר"א דאר"א הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממך.
<h2>דף כה.</h2>
ואסיק תלמודא דהל' כוותי' דרב והל' כוותי' דרבי קשיא הלכתא אהל' ל"ק הא בקלא דפסיק הא בקלא דלא פסיק פי' דרב ור' פליגי בין גבי בועל בין גבי בעל דשניהם דינם שוה לר' תצא בדבר מכוער אפי' מבעל ולרב לא תצא אלא בעדים אפי' מבועל כדפרש"י ורב ור' לא חילקו דבריהם דר' מפיק בעדים דבר מכוער אפי' בקלא דפסיק א"נ דליכא קלא כלל ורב לא מפיק אפי' בקלא דלא פסיק כ"א בעידי טומאה והתלמוד בא והכריע ביניהם ופסק הל' בקלא דלא פסיק אי איכא עדים בדבר מכוער תצא כר' ולא כרב דאמר אפי' בקלא דלא פסיק בעינן עידי טומאה בקלא דפסיק הל' דרב דלא תצא אלא בעידי טומאה ולא בעידי דבר מכוער כרבי.
וקלא דלא פסיק עד כמה אמר אביי אמרה לי אם דומי דמתא יומא ופלגא ול"א אלא דלא פסיק ביני ביני אבל פסיק ביני ביני לא. ול"א אלא דלא פסיק מחמת יראה אבל פסק מחמת יראה מחמת יראה הוא דפסק ול"א אלא דליכא אויבים אבל איכא אויבים אויבים הוא דמפקי לקלא שלח לי' רבא בר"פ לרבה בר"נ הא דתנן התם המוציא את אשתו משום ש"ר לא יחזיר, כנס מהו שיוציא התם גבי נטען אם כנס אלמי אלמוהו לקלא מ"ה יוצא אבל הכא גבי בעל אם כנס אמרי קם בי' במילתא וליתא הלכך אם כנס לא יוציא.
מתניתין המביא גט ממ"ה ואמר בפ"נ ובפ"נ לא ישא את אשתו מת הרגוהו הרגנוהו לא ישא את אשתו ר"י אומר הרגתיו (ל"י א"א) [לא תנשא אשתו] הרגונהו תנשא (את) אשתו פי' המביא גט ממ"ה כיון שהוצרך לומר בפ"נ ובפ"נ כדאמרינן בפ"ק דגיטין לפי שאין בקיאין לשמה ואי לא אמר הכא לא מנסבין לה נמצא שע"פ עדותו היא נשאת והלכך ל"י את אשתו משום לזות שפתים הרחק ממך שלא יאמרו עיניו נתן בה ושקר העיד וכן נמי כשהעיד על האשה שמת בעלה היא נשאת ע"פ ומשום לזות שפתים ל"י אותה ר"י אומר כשאומר הרגתיו לא תנשא האשה ע"פ ומפני שהוא רשע ואין מקבלין עדותו אבל כשאמר הרגנוהו תנשא אשתו מ"ש הרגתיו ומ"ש הרגנוהו, פי' כך זה רשע כמו זה אמר ר"י באומר אני הייתי עם הורגיו פי' וראיתי כשהרגנוהו אבל אני לא נגעתי בו שאין זה רשע ומקבלין עדותו ודייקינן לת"ק הרגתיו ל"י את אשתו הוא ניהו דל"י הא לאחר תנשא רשע הוא ואר"י פלוני רבעני לרצוני הוא ואחר מצטרפין להרגו לרצוני רשע הוא והתורה אמרה אל תשת ידך עם רשע אל תשת רשע עד. פי' ואינו מצטרף עמו דכיון דאמר לרצוני הוה רשע ואין עדותו עדות ה"נ כשאומר הרגתיו רשע הוא והיכי מהימנינין לי' להשיא את אשתו ע"פ וכ"ת שאני עדות אשה דאקילי בה רבנן פי' ואפילו רשע כשר לעדות זה והאמר ר' מנשה גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה, דד"ת פסול לעדות אשה. גזלן דדבריהם, פי' כגון משחק בקוביא ומפריחי יונים אבל גזלן גמור מדברי תורה פסול וה"ה לכל שהוא רשע מה"ת. לימא ר"מ דאמר כר"י דאמר הרגתיו לא תנשא אשתו אלמא רשע דאורייתא פסול לעדות אשה אבל (ח"ק) [לת"ק] אפילו רשע (דד"ר) [דאורייתא] כשר לעדות אשה א"ל ר"מ אנא דאמרי אפילו כרבנן וטעמא דרבנן הכא כדרבא דא"ר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע פי' רבא פליג על ר"י ואמר אפי' פ' רבעני לרצונו הוא ואחר מצטרף להורגו לרובע דכיון דזה לעדות נאמן הוא על חבירו ואינו נאמן ע"ע ממה שאמר לרצוני לפי שאדם קרוב אצל עצמו וקרוב פסול לעדות בין טובה בין רעה הילכך אינו נעשה רשע בעדות עצמו ואין עדותו עדות אצל עצמו לעשות רשע והא דקיי"ל הודאת פיו כמאה עדים ה"מ לממונא אבל לקנסא ולעונש מלקות ולפסול לא. אלא לימא ר"י דאמר כר"מ, פי' ר"י דאמר לרצוני רשע הוא א"כ הכא כי אמר הרגתיו רשע הוא ולמה תנשא אשתו לימא כר"י ס"ל דאמר הרגתיו לא תנשא אשתו א"ל ר"י אנא דאמרי אפי' כרבנן ודין הי' שלא יהי' נאמן כשאומר הרגתיו אלא שאני עדות אשה דקילו בה רבנן להכשיר אפי' פסול מאורייתא ור"מ דאמר גזלן דד"ת פסול לעדות אשה הוא דאמר כר"י ולית הל' כר"י דהא רבא פליג עלי' בפ"ק דסנהדרין ואמר פ' רבעני לרצוני הוא ואחר מצטרפין להורגו שאין משים עצמו רשע ופלגינן דבורא ואמרינן נאמן לומר רבעני אבל אינו נאמן לומר לרצוני אלא לאונסו וה"נ נאמן לומר כי נהרג אבל אינו נאמן לומר שהוא הרגו אלא אחרים הרגוהו וקם לי' ר"מ כרבא, והל' כרבא דהוא בתרא וליתא לדר"י והוא דאמר כר' יהודה וקיי"ל כרבנן.
<h2>דף כה:</h2>
מתניתין חכם שאסר את האשה בנדר על בעלה ה"ז לא ישאנה מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא ב"ד וכולן שהיו להן נשים ומתו מותרת לינשא להן וכולן מותרות לבניהן ולאחיהן פי' כגון שנדרה האשה מבעלה ולא הפר לה ובאת לפני חכמים להתיר לה נדרה ולא מצאו פתח ואסרה וגירשה בעלה, לא ישאנה דאיכא חשדא מפני שאסרה עליו כדי שיגרשנה וישאנה הוא, ודייקינן הא התירה ישאנה פי' הכי קא דייק מדקתני שאסר מכלל דאי הוה חזי לה פתחא הי' שרי לה והאי דנקיט האי לישנא משום דהכי שייך לדיוקי לפרש דברי המשנה, במאי עסקינן אילימא בחד מי מצי מפר והא ארחב"א אר"ע תנא הפרת נדרים בג', אלא בג' מי חשידי והא תנן מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא ב"ד לעולם בחד וביחיד מומחה, מיאנה או כו' טעמא דבב"ד הא בתרי לא ומ"ש מהא דתנן עדים חתומים על שטר מקח ועל גט אשה לא חששו חכמים בדבר הא גופא קמ"ל לאפוקי ממ"ד מיאון בשנים קמ"ל מיאון בג', פי' ה"ה בתרי נמי לא חשידי והא דקתני מפני שהוא ב"ד לא משום לאפוקי מחשד אלא לאשמיענין דאין מיאון פחות מג' ולית הל' כי הא מתניתין דלקמן בפ' ב"ש פסקינן הלכתא כמאן דמכשר מיאון בב'.
איבעי' להו כנס מהו שיוציא ר"כ אמר מוציא פי' אע"ג דלגבי נטען תנן אפי' כנס אין מוציאין מידו הכא מוציאין דכיון דאיהו אפקע מבעלה ושריא לעלמא איכא ריננא טפי ר"א אמר כנס אינו מוציא א"ל רבנן לר"א גמרא אי סברא א"ל מתני' היא הנטען על השפחה ונשתחררה או על הנכרית ונתגיירה הרי זה לא יכנוס ואם כנס אינו מוציא אלמא בריננא לא מפקי ה"נ בריננא לא מפקינן.
<h2>דף כו.</h2>
וכולן שהי' וכו' פי' המורה וכולן החכם והמביא גט והמעיד באשה להשיאה דתנן בהם ל"י שהי' להן נשים בשעת מעשה ומתו לאחר זמן מותרות אלו להנשא להם דהשתא ליכא חשד דהרי בשעה שהעיד בה העד או שאסרה החכם היתה אשתו קיימת ולא לישא את זו נתכוין, וכלן הנשים הללו שנשאו לאחרים כשאסרן החכם וכשהעיד העד במיתת בעלה מתו הבעלים השנים מותרות להנשא להם לחכם ולעד ולמביא גט, וכולן מותרות לבניהן ולאחיהן של אלו המתירים אותן ואין אסורות אלא להם לבדם, והוא פתרון נאה ביותר דלא קאי האי וכולן אלא אמביא גט ואמעיד במיתת בעלה ואחכם שאסר את האשה אבל הנטען על השפחה ועל הנכרית או על הא"א דליכא עדים עד לעולם אסורין לו, ואעפ"י שהי' להם נשים ומתו ואעפ"י שנשאו לאחרים ומתו או נתגרשו הן אסורות לו תדע דהכי הוא דהא אמרי' לעיל דנטען בא"א אע"ג דליכא עדים ואתא אחר ואפסקה לקלא לכתחילה לא יכנוס והכא אמרי' וכולן (וכולן) שנשאו לאחרים ומתו או נתגרשו מותרות להנשא להם אלא לאו ש"מ לא קאי האי וכולן אכולה מתניתין אלא אמביא גט ואמעיד במיתת בעלה ואחכם שאסר האשה.
ודייקינן לכולן שהי' להם נשים ומתו, מתו אין נתגרשו לא אלמא אמרי' שלכתחילה גירשה כדי ליקח זאת, א"ל רבינא לר"א והתניא אפילו נתגרשה ל"ק הא דהוי קטטה והא דלא הוה קטטה דמוכחא מילתא שבעבור לישא זו גירשה. ואב"א אידי ואידי דלא הוי קטטה הא דארגיל הוא הא דארגילא היא.
וכולן מותרות לבניהן ולאחיהן, ירושלמי שאין אדם מצוי לחטוא לא מפני בנו לא מפני אחיו. ואקשי' ומ"ש מהא דתניא הנטען מן האשה אסור באמה ובבתה ובאחותה פי' ה"נ ניחוש שמא עצה רעה היתה ביניהם להתירה ולהשיאה לבנו או לאחיו כדי לזנות עמה, ומתרץ נשי לגבי נשי קרובות אשכחן דאזלין גברי לגבי גברי קרובים לא שכיחי דאזלי א"נ נשי דלא אסירן שכיבתן אהדדי לא קפדי אהדדי גברי דאסירן שכיבתן אהדדי קפדי אהדדי וה"ה דינשאו לאביהם ולא מבעי' קאמר לא מבעי' אביו דבזיז ברא מיני' אלא אפילו בנו דלא בזיז אבוה מיני' אימא לא קמ"ל.
ד' אחין ב' מהן נשואים שתי אחיות ומתו הנשואין את האחיות ה"א חולצות ולא מתיבמות ואם קדמו וכנסו יוציאו, רא"א אומר ב"ש אומרים יקיימו וב"ה אומרים יוציאו. היתה א' מהן אסורה לאחר איסור ערוה אסור בה ומותר באחותה והב' אסור בשתיהן, איסור מצוה ואיסור ערוה חולצת ולא מתיבמת, היתה א' מהן אסורה על הא' איסור ערוה והשני' אסורה על זה איסור ערוה האסורה לזה מותרת לזה והאסורה לזה מותרת לזה וזו היא שאמרו אחותה שהיא יבמתה או חולצת או מתיבמת, פ' כיון דב' אחות ראויות קמי' וזקוקין לו כאו"א היא אחות זקוקתו וזיקה אסורה ככנוסה דרבנן וכך אחות זקוקתו כמו אחות אשתו וגם צרותיהן אסורות מדרבנן להתייבם דהו"ל צרות אחות זקוקתו ואסורות מדרבנן כמו צרות אחות אשתו ואם קדמו וכנסו יוציאו מפני שהראשון כנס באיסור ואע"פ דכשחזר גם השני וכנס לשני' הותרה לו הא' שכבר פקעה זיקת שני' שהיתה אוסרת אותה אפ"ה כיון שבשעה שכנס באיסור כנס יוציאו והשני אע"פ שלא עשה שום איסור דכיון שכנס הראשון את האחת פרחה זיקתה ולא הוי שני' אחות זקוקתו ומן דינא שריא לי' קסבר האי תנא דגזרי ב' אטו א' דעביד אסורא, הלכך סילקו דין יבום מאחיות שאינן ראויות לחליצה. ואם קדמו וכנסו יוציאו ואם א' מהן היתה לא' מהן איסור ערוה כגון שהיתה חמותו אסור בה ומותר באחותה דהשתא לא הוי אחות זקוקתו ואפי' היתה איסור מצוה או איסור קדושה כיון דרמי' קמי' וצריכה חליצה תקרא זקוקתו ואחותה אסורה אלא שתהינה חולצות ולא מתיבמות וזו היא שאמרו אחותה של ערוה שהיא יבמתה אשת אחי בעלה או חולצת או מתיבמת.
<h2>דף כו:</h2>
א"ר ב"ר הונא א"ר ג' אחיות יבמות שנפלו לב' אחין יבמין זה חולץ לא' וזה חולץ לא' והאמצעית צריכה חליצה משניהם, דהו"ל חליצה פסולה שאפילו רוצה ליבם אינו רשאי מפני שהיא אחות חלוצתו וחליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין. א"ה קמייתא נמי דהאי חליצה פסולה היא שאסור ליבם א' מיהו דהו"ל אחות זקוקתו, ואמאי קאמר זה חולץ וזה חולץ לא'. ומהדר אי דנפול בב"א ה"נ דכל חדא וחדא צריכה חליצה מכל האחין לא צריכה דנפול בזו אחר זו נפלה חדא חלץ לה ראובן נפלה אידך וחלץ שמעון ונפלה אידך חלץ האי מפקע זיקתו. ושמואל אומר א' חולץ לכולן. מכדי שמעי' לי' לשמואל דאמר חליצה מעליא בעי' דאמר שמואל חלץ לאחיות לא הותרו צרות לצרות נפטרו אחיות פי' אע"ג דכולהו אסירי ליבומי יותר היא גרועה חלוצת האחיות מן הצרות כדבעי' למימר קמן קשיא היכא דקיימא חליצה בשמעון חליצה כשרה חליץ לה ראובן חליצה פסולה, תירץ מאי א' חולץ לכולן האמצעית שהיא פסולה לשניהן, והא כולן קאמר כיון דרובה קמי' קרי להו כולן, ואב"א כי קאמר שמואל חליצה מעליא בעינן ה"מ למיפטר צרה אבל נפשה פטרה וא"צ לחזור על כל האחין וקיי"ל דרב ושמואל הל' כרב באיסורי.
<h2>דף כז.</h2>
גופא אמר שמואל חלץ לאחיות לא נפטרו צרות לצרות נפטרו אחיות חלץ לבעלת הגט לא נפטרה צרה לצרה נפטרה בעלת הגט, פי' אע"ג דחליצת צרה נמי חליצה פסולה היא דכי נתן גט לאחת נאסרה גם צרתה דומיא לחליצה, מ"מ יותר היא מעולה חליצת הצרה מחליצת בעלת הגט מפני שבזו עשה מעשה והפסול שלה נשאר אבל בה לא עשה מעשה וממילא קא מיתסרא עלוי', ואין פסולה נראה לעין כמו שנראה בבעלת הגט. חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרה לצרה נפטרה בעה"מ, אע"ג דבחליצת בעה"מ לא נפטרה צרה לצרה היא חליצה כשרה דהא אי בעי מצי מייבמה וחליצת הצרה היא חליצה פסולה דאי בעי ליבמה לא מצי משום בית א' הוא בונה ולא ב' ורבנן עביד מאמר כיבום אפ"ה חליצת הצרה עדיפא לפוטרה לגמרי מחליצת בעלה"מ דלא פטרה לגמרי, דאכתי צריכה גט למאמרו. ואמרי' מ"ש חלץ לאחיות לא נפטרו צרות דהו"ל צרות אחות אשה בזיקה ואין חליצה פסולה פוטרת צרתה, חלץ לצרות נמי לא מפטרי אחיות דהו"ל צרת אחות אשה בזיקה. ואסיק ר"א משום דלא אלימא זיקא למיסר צרה, פי' לא שתהא הצרה מותרת אלא ה"ק לא אלימא צרה למיסר צרה כערוה ממש דתהוי כצרת ערוה מדאורייתא, שהיא חמורה כמוה, אלא איסורא קל ממנה, והלכך עדיפא חליצת צרה מחליצת האחות.
<h2>דף כז:</h2>
איבעי' להו בעלת גט ובעלת מאמר איזו מהן קודמת בעלת גט עדיפא דאתחיל בה בחליצה א"ד בעלת מאמר עדיפא דקרובה לביאה, אסיקנא דכי הדדי נינהו וחולץ לאיזו שירצה וחברתה פטורה.
אר"ה א"ר ב' אחיות יבמות שנפלו לפני יבם א' חלץ לראשונה הותרה חלץ לשני' הותרה מתה הראשונה בלא חליצה מותר בשני' שכבר אינה אחות זקוקה ואין צ"ל מתה השני' שמותר בראשונה משום דהוי יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להתירה הראשון. ור"י אומר מתה שני' מותר בראשונה אבל מתה הא' אסור בב' מ"ט כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עלי' ה"ה כאשת אח שי"ל בנים ואסורה. וקי"ל רב ור' יוחנן הל' כר' יוחנן.
<h2>דף כח:</h2>
מתניתין ג' אחין ב' מהם נשואין ב' אחיות או אשה ובתה או אשה ובת בתה הרי אלו חולצות ולא מתיבמות. פי' לפי ששתיהן זקוקות לו מזיקת שני אחיו וזיקה הוי כקצת קידושין ואם מייבם חדא מינייהו קא נסיב אחות זקוקתו בחיי' וזקוקתו היא כאשתו וכמו אחות אשתו אסורה אף אחות זקוקתו אסורה מיהו חליצה בעי' דלא אלים למהוי כאחות אשה ממש ולהפטר בלא כלום ור"ש פוטר, היתה א' מהן עליו איסור ערוה אסור בה ומותר באחותה איסור מצוה ואיסור קדושה חולצות ולא מתיבמות. תניא ר"ש פוטר בשתיהן מן החליצה ומן היבום שנאמר ואשה אל אחותה לא תקח לצרור בשעה שנעשות צרה זו לזו לא יהא לך לקוחין אפי' בא' מהן פי' אז נעשות האחיות צרות זו לזו בשעה שנופלות שתיהן לפניו ביבום ששתיהן זקוקות לו ונעשות צרה זו לזו בזיקה, ודוקא בג' אחין פליג ר"ש משום דבחד אחא אלימא זיקא אבל בד' אחין שנפלו לפני שני יבמין לא אלימא זיקה ולא יקראו צרות עד שיהא לא' ומש"ה אר"ש בברייתא גבי ד' אחין אם כנסו יקיימו. וקיי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים.
<h2>דף כט.</h2>
מתניתין ג' אחין ב' מהם נשואין ב' אחיות וא' מופנה ומת א' מבעלי האחיות ועשה בה מופנה מאמר ואח"כ מת השני ב"ש אומר אשתו עמו והלה תצא משום אחות אשה ובה"א מוציא את אשתו בגט וחליצה ואשת אחיו בחליצה וזו היא שאמרו אוי לו על אשת אחיו, פי' ב"ש סברי אשתו עמו דמאמר ככניסה דמיא וכי נפלה אחותה לא מיתסרא הך עליו משום אחות זקוקתו והלא זו תצא בלא כלום משום אחות אשה וב"ה סברי מאמר אינו קונה ביבמה אלא מדרבנן והילכך כי נפלה אחותה אוסרת אותה משום אחות זקוקתו ואותה אחות נמי א"י לייבם מפני המאמר שעשה בא' והוי אחות אשתו מדרבנן, הלכך מוציא את אשת אחיו השני בחליצה ובעלת המאמר בגט ובחליצה גט למאמרו וחליצה לזיקתו, ואמרי' זו היא למעוטי מאי למעוטי הך דר"י (פי) דלא עבדינן כוותי' אלא כר"ג או כר"א, פי' בפ' ב"ש תנן ב' אחין נשואין שתי אחיות יתומות קטנות ומת בעלה של א' מהן תצא משום אחות אשה. וכן ב' חרשות גדולה וקטנה מת בעלה של גדולה ר"ג אומר אם מיאנה מיאנה ואם לאו תמתין עד שתגדיל ותצא משום אחות אשה ר"י אומר אוי לו על אשתו אוי לו על אשת אחיו מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה ותנא הכא זו היא למעוטי (כר"י) [דר"י] דלא עבדינן כוותי' אלא או כר"ג למ"ד אין זיקה או כר"א למ"ד יש זיקה אבל תנא דידן כר"א ס"ל ולא כר"ג דהא אסר את בעלת המאמר משום זיקת השני' ואמר התם אר"י א"ש הל' כר"א וכן אמר ר' אליעזר הלכה כר' אלעזר.
<h2>דף ל.</h2>
מתניתין ג' אחין ב' מהם נשואין ב' אחיות וא' נשוי נכרית ומת א' מבעלי האחיות וכנס הנשוי נכרית את אשתו ומת הא' יוצאה משום אחות אשה והב' משום צרתה עשה בה מאמר ומת נכרית חולצת ולא מתייבמת, מוקמיא ר"נ אע"ג דלא עביד בה מאמר ומת נכרית מיחלץ חלצה ויבומי לא מייבמה משום דיש זיקה משעה שמת מבעלי אלו האחיות הוזקקו לנשוי נכרית ונעשית לאשתו צרתה בזיקה וכאלו היתה צרת אחות אשתו מדרבנן היא והאי דקתני מאמר לאפוקי מב"ש מאמר קונה קנין גמור קמ"ל דלא.
מתניתין ג' אחין ב' מהן נשואין ב' אחיות וא' מהם נשוי נכרית ומת נשוי נכרית וכנס א' מבעלי אחיות את הנכרית ומת הא' יוצאה משום אחות אשה והשני' משום צרתה עשה בה מאמר ומת נכרית חולצת ולא מתיבמת. הא תו למ"ל היינו הך השתא ומה התם דאחות אשה קרויא צרה לנכרית אמרת נכרית אסורה הכא דנכרית הוי צרה לאחות אשה לכ"ש פי' שהעיקר היא אשתו הראשונה. ומהדר תנא (הא חזי כדי) [הך תנא ברישא] הך חזי' להיתרא ושריא הדר חזי' לאיסורא ואיידא דחביבי לי' אקדימיה ומשנה לא זזה ממקומה.
שלשה אחין ב' מהם נשואין ב' אחיות וא' נשוי נכרית ומת א' מבעלי האחיות וכנס נשוי נכרית את אשתו ומתה אשתו של שני ואח"כ מת נשוי נכרית ה"ז אסורה עליו עולמית הואיל ונאסרה עליו שעה א' כיון מבנפילה הראשונה נאסרה עליו שעה א' ה"ז אסורה עליו עולמית אר"י כל (כמה) [יבמה] שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה ה"ה כצרת אח שיש לה בנים ואסורה.
ג' אחין ב' מהם נשואין ב' אחיות וא' נשוי נכרית גירש א' מבעלי אחיות את אשתו ומת נשוי נכרית וכנסה המגרש ומת זו היא שאמרו וכולן אם מתו או נתגרשו צרותיהן מותרת אוקמא רבא בפ"ק דזו ואצ"ל זו פי' בין אם גירש ולבסוף כנס ובין אם כנס ולבסוף גירש צרתה מותרת דמיתה מפלת וזו היא למעוטי מת נשוי נכרית ולא גירש א' אחד מבעלי אחיות את אשתו ומת נכרית אסורה משום דהות צרת אחות אשתו בזיקה שכמו שאם הוא כנס ולא גירש היתה אסורה השתא נמי אסורה מדרבנן דזיקה ככנוסה שווי' רבנן אבל אם גירש קודם שמת אע"ג דהות זקוקה לה שריא שאפי' כנסה כיון דגירש קודם שמת מותרת דמיתה מפלת כ"ש בזיקה דרבנן וכשמת נשוי נכרית וב' הנשואים שתי אחיות קיימים הם ונשותיהם כל מי שירצה יכול לכונסה כדתנן וכנס א' מבעלי האחיות את אשתו ואי אמרת כיון דזקוקה נמי לאחיו ויש זיקה אפי' בתרי אחי הו"ל צרות אחות אשתו בזיקה. אין זה כלום דכיון דאחיו קיים הו"ל צרת ערוה שלא במקום מצוה דשריא. ועי' בס' המכריע בפרק ל"ט.
<h2>דף ל:</h2>
מתניתין וכולן שהי' בהן ס' קידושין או ס' גירושין [ה"א הצרות] חולצות ולא מתייבמות. כיצד ס' גירושין כתב בכת"י ואין עליו עדים, יש עליו עדים ואין בו זמן יש בו זמן ואין בו אלא ע"א זהו ס' גירושין. ס' קידושין זרק לה קדושיה ס' קרוב לה ס' קרוב לו זהו ס' קידושין. פי' וכולן ט"ו עריות שהיו בהן לא' מהם קדושי ספק או גירושי ס' הויא צרתה ס' צרת ערוה דילמא היא גרושת ערוה. ולגבי קידושין דילמא לא היא קדשה ה"א הצרות חולצות ולא מפטרות בלא כלום, דילמא לא צרת ערוה היא, ולא מתיבמות דילמא צרת ערוה היא. ס' קרוב וכו' פי' שהי' ח' אמות מצומצמות ביניהן ברה"ר וד' אמות קונות שם, וזרקו ס' בד' אמות שלה ס' בד' אמות שלו, עיין זה בהזורק גט.
<h2>דף לא:</h2>
כתב בכת"י דקיי"ל הוציא עליו כת"י שהוא חייב לו גובה מנכסים ב"ח אלמא כת"י בלא עדים מילתא היא. יש עליו עדים ואין זמן כתוב בו יש בו זמן ואין בו אלא ע"א אוקמא ר"י בהמגרש דאכתב יד קאי שאע"פ שיש לו ע"א עדיין הוא פסול לכתחלה שאם לא הי' כת"י ע"א כמאן דליתא דמי (ואיזה) [ואין זה] גירושין דאמרי' בפ' המגרש ג' גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר ואלו הן כתב בכת"י וכו' וה"נ צרתה חולצת כיון דגיטה הוא דאם נשאת הולד כשר ולא מתיבמת כיון דלא גיטה מעליא הוא דקרי להו פסולות לכתחלה הלכך אי שרית לה אמרי אינשי צרת ערוה מתיבמות. ואמרי' ואלו בגירושין ס' קרוב לו ס' קרוב לה לא קתני אמר אביי יגיד עליו רעו תנא בקידושין וה"ה בגירושין. ואסיק רבא דכל שיש בקדושין יש בגירושין ויש בגירושין משא"כ בקדושין וזהו בגירושין לאו דוקא אלא משום דבעי למיתני זהו בקידושין תנא נמי זהו בגירושין וזהו בקידושין למעוטי מאי למעוטי זמן דליכא בקידושין, ומפני מה לא תקנו זמן בקדושין הניחא למ"ד בהמביא תנין משום פרי ארוסה ל"ל פרי אלא למ"ד משום ב"א לתקנינין זמן כיון דאיכא דמקדשי בכספא ואיכא דמקדשי בשטרא לא תקנו בו זמן ואב"א משום דלא אפשר היכי ליעבדי' לינחה גבי דידה כבשה לי' לינחה גבי דידה דילמא דבת אחותו היא ומחפה עליה לינחה גבי עדים אי דכירי ליתי ולסהדי ואלא זמנין דחזי מכתבא ואתי ומסהדי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם א"ה בגירושין נמי נימא הכי התם להצלה דידה קאתי הכא לחובה דידה קאתי וק' לי ולינחה גבי אינש דעלמא ולכי מצטרך לן מחר או ליומא אוחרא ליפקוני' בבי דינא וליחזי דינא דידי' י"ל ודאי ביד בעל או ביד אשה או בידי עדי השטר שהן ידועים לב"ד דעדים בשטר קלא אית להו הי' טוב להפקיד בידו והי' לב"ד למוסרו אבל איניש דעלמא מנא ידעו ב"ד ביד מאן אתפקד דליפקינהו הלכך לא אפשר. וק' לי ולהוי בידייהו ואי לא דכירי לסהדותייהו מפקי חתימות ידיהן לב"ד ומקיימי סהדותייהו כי היכי דהוה אמרי' בלינחה גבי דידיה וגבי דידה אי לאו דלא אפשר דהא לא הוו אתי סהדי ומסהדי בפומייהו אלא אחתימות ידייהו הוי מפקי לבי דיני' ומתוקמא א"א מההוא זמנא וקטלי לה ה"נ נימא גבי סהדי גופייהו לינחה גבי דידהו ואי דכירי אתי ומסהדי ואי לא דכירי מפקי חתימותייהו לב"ד ומקיימא סהדייתהו ומתוקמא בחזקת א"א. וראיתי תשובה יפה בהל' ר"י אלפס ז"ל שכ' כך, הא מילתא מקשו בה רבנן היכי אמר הכא רחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם והתנן נאמן אדם לומר זה כת"י של אבא זה כת"י של ר' זה כת"י של אחי ואי ס"ל דבעי מפיהם ולא מפי כתבם השתא אע"ג דאמר אינהו זה כת"י בעינן דידעי לה לסהדותא ומסהדי ליה ע"פ ואי לא מסהדי ליה ע"פ לא הוי עדות כי אמרי אחרים זה כת"י של פ' הויא עדות ומהימני. ומסתברא לן כי אמר רחמנא מפיהם ולא מפי כתבם דלא הוי עדות שבכתב עדות ה"מ היכא דאיתא לשטרא תותי' ידי' דסהדי דכמה דלא נפקא לסהדותא מתותי ידיהון דסהדי כמה דלא מסהדי בה עד השתא דמיא דהא אי בעו כבשו לי' לשטרא ולא מסהדי הלכך אי מדכרי לה לסהדותא ומסהדי לה ע"פ השתא הוי עדות ואי לא לא הוי עדות אבל שטרא (מתנתא) [דנפיק מתותי ידי דבעל דין] ל"א בי' מפיהם ולא מפ"כ דהא מעידנא דחתמי בשטרא ויהבי ליה למרי' לא יכלו למיהדר בהו והו"ל כמי שנחקרה עדותן בב"ד דאמר רשב"ל עדים החתומים על השטר נעשה וכו' הלכך מפיהם קרינא ביה ולא מפי כתבם הוא ומה"ט מקיימינן לי' לשטרא בח"י סהדי ולא איכפת לן אי מדכרי לסהדותא אם לאו, ועוד שהרי מקרא מלא הוא שדות בכסף יקנו וכתב בספר וחתום והעד עדים למימרא דבכה"ג עדות מעליא הוא ומפיהם [היא] ולא מפ"כ. וההיא דגרסינן בכתובות בפ"ב ת"ר כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליו לאחר כמה שנים ואר"ה והוא שזוכרה מעצמו ה"נ מתוקמא כגון עדות דאיכא תותי ידי סהדי ומ"ה קאמר ר"ה והוא שזוכרה מעצמו. ורבינו ברוך ז"ל פי' הא מילתא גבי דיני נפשות כתיבי דכתיב ע"פ שני עדים או שלשה עדים יומת המת אבל גבי דיני ממונות לא דבהדיא גרסי' התם כותב עדותו על השטר וכו', ורבנא יצחק אלפסי ז"ל ק' לי' ואוקמי' בהלכות שחבר באנפא דלא מסתבר, ולא מסתבר לי פירוקא דרבינו ברוך ז"ל דהא הכא גבי דידי' וגבי דידה אי הוי מסתגי לן הוא מניחן לי' בידיהן לאפוקי בב"ד ומחזקי א"א בח"י, וגבי דידהו לא, ש"מ כרבינו יצחק מסתבר. ועוד ק' ממאי דגרסי' התם בגיטין בפ' מ"ש א"ר זירא אי קשיא לי הא קשיא לי דתניא אם לא יגיד פרט לאלם שא"י להגיד ואמאי הרי יכול להגיד מתוך הכתב וא"ל אביי עדות קאמרת שאני עדות דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם ו[מ]דפסיל לי' למיחתם שטרא אלמא כתיבה לא מהני אפילו בעדות ממון. תשובה כל דמצי להגיד ע"פ כשר בכתיבה וכל שאינו בהגדה ע"פ אינו כשר בכתיבה ולהכי אלם פסול לעדות דליתי' בע"פ ומיהו אינו יכול לבוא לב"ד לכתוב עדותו ולהגיד ע"י כתב אלא מפיו דבעי מפיהם ולא מפ"כ ולא דמיא לחתימת השטר דהתם דכיון דמסר חתימו' לההוא דמסהדי נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד, אבל אי בעי איהו לאסהודי בב"ד לא מצי לאסהודי בכתב דאכתי לא מסר סהדותייהו לההוא דמסהיד לה, הלכך צריך להעיד ע"פ. ומקשה א"ה גבי גירושין נמי אמאי תקנו זמן משום ב"א גבי מאן לינחה, ומהדר התם להצלה דידה קאתי הכא לחובה דידה קאתי פי' זמן הגט להצלה דידה קאתי, וליכא למיחש דלמא כתבה או כבשה לי' דכי אתי סהדי דזינתה אי לא תיתי שטרא דאיגרשה מקמי הכא מוקמי' לה בחזקת א"א ומיהו אי לא תקון רבנן זמן ה"מ לחפויי' עלי' ומספיקא לא קטלינן לה, הכא לחובה דידה קאתי זמן דקידושין ואי תקון לה זמן וזינתה כבשא לה לשטרא או מחקה לי' וקיימא בחזקת פנויה כדמעיקרא.
מתניתין ג' אחים נשואים ג' נשים נכריות ומת א' מהן ועשה בה השני מאמר ומת היא חולצת ולא מתיבמת שנאמר ומת א' מהן ובן אין לו יבמה יבא עלי' שעליו זיקת יבם א' ולא זיקת שני יבמין. ר"ש אומר מייבם לאיזו שירצה וחולץ לשניה. פי' זיקת שני יבמין, דכ"ז שלא כנסה זה עדיין זיקת ראשון עלי' דמאמר אינו קונה קנין גמור ונתוספה עלי' זיקת מאמרו הרי כשמת זה נותרו עלי' זיקת (מאמר) [שניהם], ואלו כנסה הוא פקעה זיקה דקמא, וכי מיית לא הוי עלה אלא זיקת שני א"נ אי לא עביד בה מאמר לא הוי עלה אלא זיקת הראשון.
תניא א"ל ר"ש לחכמים אי מאמרו של שני מאמר, אשת שני הוא בועל, ואי מאמרו של שני אינו מאמר, אשת ראשון הוא בועל, פי' הלכך מייבם לא' ממ"נ דמספקית לי' אי מאמר קונה קנין גמור או אינו [קונה] כלל ומשום ספיקא חולץ לשני' דלא מפטרה בביאה דאידך ודלמא מאמר לא קנה והו"ל שתי יבמות הבאות מב' בתי ויבומי תרוייהו נמי לא דילמא מאמר קונה והו"ל שתי יבמות הבאות מבית א', ומקשה לרבנן, ואי זיקת ב' יבמין מדאורייתא חליצה נמי לא תבעי אלא מדרבנן וגזירה שמא יאמרו שתי יבמות הבאות מבית א' מתיבמות, פי' מדאורייתא מאמר לא קני והו"ל שתי יבמות משני בתים ותרוייהו מצי ליבומי ורבנן הוא דגזור שמא יאמרו שתי יבמות הבאות מבית א' מתיבמות, ונייבם לחדא ונחלוץ לחדא גזירה שמא יאמרו בית מקצתו בנו ומקצתו חלוץ, ויאמרו מה בכך, אי דמייבם והדר חליץ ה"נ אלא דלמא חליץ ברישא והדר מייבם וקם לי' בלא יבנה ורחמנא אמר כיון שלא בנה שוב לא יבנה ומש"ה גזירה נאסרה גם צרתה ואדרבה מוכח שכשיש לה צרה יש לגזור וכשהיא יחידה אין לגזור, אבל מיהו לקמן בפ' האשה תנן בן ט' שנים ויום א' הבא על יבמתו ומת חולצת ולא מתיבמת ואמרי' בגמ' א"ר הא דא"ר זיקת ב' יבמין מיחלוץ חלצה יבומי לא מיבמי' ל"ת ה"מ היכא דאיכא צרה דאיכא למיגזר משום צרה אבל היכא דליכא צרה שרי' ולא היא אפילו היכי דליכא צרה נמי גזרי' דהא הכא דליכא צרה ומיחלץ חלצה יבומי לא מיבמה.
<h2>דף לב.</h2>
א"ר נתן גט למאמרו הותרה צרתה אבל היא אסורה דמיחלפא בבעלת גט דעלמא פי' אם נתן גט למאמרו ולא לזיקתו הותרה אשתו הראשונה שהיא צרתה להתייבם לשלישי דמאמר דעביד שקלי' ולאו צרות נינהו והשתא לא אתי למימר דב' יבמות הבאות מבית א' חדא חלצה וחדא מייבמה, דהכא לאו מבית א' מחזי, אבל היא אסורה ולאו משום דקם לי' בלא יבנה לפוסלה על אחיו הנשאר שהרי לא נתן גט לזיקה אלא משום דאתי ליחלופי בבעלת הגט היכא דעביד גט למאמרו ולזיקתו דההיא ודאי מדחיא, אבל גט למאמרו לא דחי אלא מאמר ונשארה זיקה הראשונה במקומה.
א"ד א"ר נתן גט למאמרו הותרה אף היא לשלישי כשימות שני מאי דעביד שקלי' והוי כמי שלא עשה בה מאמר ומתיבמת לשלישי מחמת זיקת אחיו הראשון ודוקא שפירש למאמרו ולא לזיקתו אבל סתמא קיימא בלא יבנה אכולהו אחים והכי מוכחא מילתא בפ' ר"ג דלמאמרו ולא לזיקתו קאמר.
מתניתין ב' אחים נשואים ב' אחיות ומת א' מהן ואח"כ מתה אשתו של שני ה"ז אסורה עליו עולמית הואיל ונאסרה עליו שעה א'. ואמרי' פשיטא, התם דלא אידחי' מהאי ביתא לגמרי אמרת לא הכא דמידחיא מהאי ביתא לגמרי לכ"ש פי' לעיל גבי ג' אחין ב' מהם נשואים ב' אחיות וא' נשוי נכרית ומת א' מבעלי אחיות וכנס נשוי נכרית את אשתו ומתה אשתו של שני ואח"כ מת נשוי נכרית ה"ז אסורה עליו עולמית משום אשת אח הואיל ונאסרה עליו שעה א' (כנסה לה) [בנפילה] ראשונה (כנסה להראשונה) משום אחות אשה, ואע"ג דבההיא נפילה דקמייתא לא אידחי' לגמרי דהא קא נשוי נכרית שזקוקה לו ליבום וקורא אני בה בשעת נפילה יבמה יבא עלי' אפ"ה חשבי' לי' לגבי בעל אחותה כא"א שיש לה בנים לאיתסרי עליה אפי' לאחר מיתת אחותה הכא דבשעת נפילה אידחא מהאי ביתא לגמרי דאין כאן אלא בעל אחותה ומשעה שנפלה לפניו אין זיקת יבום עלי' מבעי'. ומהדר תנא הא תנא ברישא והך חזיא להיתרא ושריא והדר חזיא לאיסורא ואיידי דחביב לי' אקדמוה ומשנה לא זזה ממקומה.
<h2>דף לג:</h2>
מתניתין שנים שקדשו שתי נשים ובשעת כניסתם לחופה החליפו את של זה לזה ה"א חייבים משום א"א, ואם היו אחים אף משום אשת אח, ואם היו אחיות אף משום אשה אל אחותה, ואם היו נדות אף משום נדה, ומפרישין אותן ג' ירחים שלא לחזור לבעליהן שמא הן מעוברות והולדות ממזרים ובעי' הבחנה בין זרע כשר לזרע פסול שלא יתלו העוברים בבעליהן.
ואמרי' החליפו אטו ברשעים עסקינן אמר ר"י תני הוחלפו הכי נמי מסתברא מדקתני ומפרישין אותן ג"ח שמא מעוברות הן הא לאו מעוברות שרי ואי במזיד מי שרי אלא לאו ש"מ הוחלפו ש"מ.
<h2>דף לה.</h2>
אמר שמואל וכולן צריכות להמתין ג' חדשים חוץ מגיורת ומשוחררת גדולה, אבל קטנה ישראלית א"צ להמתין ג' חדשים, פ' כל גדולות הנבעלות צריכות להמתין חוץ מגיורת ומשוחררת גדולה כדמפרשי' לקמן טעמא ודוקא בת ישראל גדולה צריכה להמתין, אבל בת ישראל קטנה לא. במאי אי במיאון הא אמר שמואל דלא בעי', אי בגט האמר שמואל חדא זימנא, פי' דצריכה להמתין דא"ש מיאנה אינה צריכה להמתין ג"ח נתן לה גט צריכה להמתין ג"ח, פי' מיאון דלא שכיח בגדולה לא גזרי' קטנה אטו גדולה אבל גט דמשתכח בגדולה גזרו קטנה אטו גדולה אלא בזנות דזנות בקטנה לא שכיח ולא גזרי' מזנה קטנה אטו גדולה, א"ה גיורת ומשוחררת דשכיחי זנות ליגזרו הוא דאמר כר"י דתנן הגיורת והשפחה והשבויה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו צריכות להמתין ג"ח דברי ר"י ר' יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד מ"ט א"ר אשה מזנה משמשת במוך כדי שלא תתעבר. א"ל אביי בשלמא גיורת כיון דדעתא לאגיורי מיכשרא נפשה, פי' כדי להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שנזרע שלא בקדושה, שבויה נמי כיון דלא ידעא היכא מטיא מנטרא נפשה, שפחה כיון דשמעה ממרה דבעי לשחררה מנטרא נפשה, אלא יוצאה בשן ועין היכי משכחת לה וכ"ת כל דממילא מודה ר"י והתנן אנוסה ומפותה צריכות להמתין ג' חדשים דברי ר' יהודה ר' יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד. אלא א"ר אשה מזנה ומתהפכת שלא תתעבר, ואידך אימור לא נתהפכה יפה, פי' ושמואל ס"ל כר"י בגיורת ומשוחררת ולאו מטעמי' דאילו ר"י סבר משום דמתהפכא וחשדא פי' אנוסה ומפותה, ושמואל לא פטר אלא גיורת ומשוחררת (הוי) משום דידעי ומשמשת במוך אבל אנוסה ומפותה הוה מחייב משום דלא מתהפכה יפה. וכיון דקאי שמואל כר"י באנוסה ומפותה הל' כוותי' ולא כר' יוסי וכך פי' גם ר"ח ז"ל, אבל רבינו יצחק פסק כר' יוסי דקיי"ל בכל דוכתא ר' יהודה ור' יוסי הל' כר' יוסי, ולא היא שהרי שמואל ס"ל כר' יהודה והו"ל כאמוראי.
ואם היו כהנות נפסלו מן הכהונה אסיקנא דה"ק אם הי' כהנות נשואות, לשמואל נפסלו מתרומה דבי נשייהו פי' היום ומחר אם נתאלמנו או נתגרשו וזרע אין להן מישראל אין חוזרין לתרומת אביהן מפני שנפסלו מבעילה זו ונתחללו אע"ג דאשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה כדכתיב והיא לא נתפסה הא נתפסה מותרת אפ"ה נפסלה מן הכהונה דא"ר עמרם הא מילתא א"ל ר"ש ואנהרינהו לעינינו ממתניתן אשת ישראל שנאסרה אע"פ שמותרת לבעלה אסורה לכהונה פי' משנה שהביא ראי' ממנה היא לקמן בהבא על יבמתו.
<h2>דף לה:</h2>
החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וילדה בזמן שהולד של קיימא הוא מותר בקרובותי' והיא מותרת בקרוביו ולא פסלה מן הכהונה ואם אין הולד של קיימא הוא אסור בקרובתי' והיא אסורה בקרובי' ופסולה מן הכהונה, הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת וילדה בזמן שהולד של קיימא יוציא וחייבים בקרבן ואם אין הולד של קיימא יקיים, ס' בין ט' לראשון ובין ז' לאחרון יוציא והולד כשר וחייבים באשם תלוי, פי' אם הולד של קיימא נמצאת חליצתה בטלה ומותרת להנשא לכהן אבל אם אינו של קיימא ונמצאת שצריכה חליצה (חסר). והוא אסור בקרובתי' כו' לקול במתני' מפרש קרובות החלוצה הנאסרות על החולץ וקרובי החולץ הנאסרים על החלוצה. ואם כנסה תוך ג"ח למיתת בעלה ונמצאת מעוברת וילדה בזמן שהולד של קיימא יוציא דהו"ל אשת אח שי"ל בנים וקיימה עלי' בכרת וחייבים חטאת כדין שגגת כל חייבי כריתות ואם אין הולד של קיימא יקיים ואם הי' ספק כגון שכנסה בסוף ב' חדשים וילדה לסוף ז' ואין ידוע אם בן ט' הוא והוא של ראשון או בן ז' והוה של אחרון יוציא מפני שהוא ס' כרת והולד כשר ממ"נ וחייבים באשם תלוי כי הוא ס' ח"כ.
איתמר החולץ למעוברת והפילה ר"י אומר א"צ חליצה מן האחים חליצת מעוברת שמה חליצה וביאת מעוברת שמה ביאה. ור"ל אמר צריכה חליצה מן האחים חליצת מעוברת לא שמה חליצה וב"מ לא שמה ביאה. במאי קמיפלגי אב"א סברא אב"א קרא אב"א סברא ר"י סבר אם יבא אליהו ויאמר דהאי דמיעברא אפולי מפלה לי' לאו בת חליצה ויבום היא השתא נמי אגלאי מילתא למפרע. ור"ל סובר איגלאי מילתא למפרע לא אמרינן. אב"א קרא ר"י סבר ובן אין לו אמר רחמנא והא לית ליה. ור"ל סובר ובן אין לו עיין עליו. איתבי' ר"י לר"ל אין הולד של קיימא הוא אסור בקרובותי' ופסלה מן הכהונה בשלמא לדידי דאמינא חליצת מעוברת שמה חליצה מ"ה פסלה מן הכהונה אלא לדידך אמאי פסלה מן הכהונה א"ל מדרבנן ולחומרא, פי' אבל חליצה גמורה לא הויא למיפטרי לשוק אלא אכתי צריכה חליצה תניא כוותי' (דר"י) [דר"ל] החולץ למעוברת והפילה צריכה (מן) חליצה מן האחין.
<h2>דף לו.</h2>
א"ר הל' כוותי' דר"ל בהני תלת חדא האי ואידך דתנן המחלק נכסי' ע"פ ריבה לא' ומיעט לא' והשוה להם את הבכור דבריו קיימים ואמרי' התם כי אתא רבין אמר תנתן שדה פ' לפ' ויירש פ' שדה פ' ר"י אמר מתנה לזה וירושה לזה קנה דמהני לשון מתנה של זה וזה שאמר לשון ירושה ור"ל אמר לעולם לא קנה עד שיאמר פ' יירש שדה פלוני ופ' שדה פ' פי' אינו מועיל לשון מתנה לזה שאמר לשון ירושה עד שיאמר לכאו"א לשון מתנה, עיין בפסקי יש נוחלין. ואידך הכותב נכסים לבנו לא"מ האב א"י למכור מפני שהן כתובים לבנו והבן א"י למכור מפני שהן ברשות האב, מכר האב מכורים עד שימות מכר הבן אין ללוקח בהן כלום עד שימות האב, ואיתמר מכר הבן בחיי אב ומת הבן בחיי האב ר"י אומר לא קנה לוקח ור"ל אמר קנה לוקח ר' יוחנן אמר לא קנה קנין פירות כקנין הגוף דמי ור"ל אמר קנה ק"פ לאו כק"ה דמי. הקשה ר"ת ז"ל אנן דקיי"ל כר"ל דק"פ לאו כק"ה דמי וקיי"ל כר"י דאמר האחין שחלקו לקוחות הן האיך נמצא ידינו בבה"מ דלא משכחת דמייתי בכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון דהא הכא מקשי' לר"י בהשולח גט ובהמוכר את הבית אר"י הל' כוותיהו דמקריבותו לגבי ריש גלותא דלקוחות הן והל' נמי כר"נ כדיני דאמרי' התם כוותי', ונ"ל לתרץ דאע"ג דפסקינן הל' האחין שחלקו לקוחות הן דוקא לענין שלא יהא להן דרך זה ע"ז ולא סולמות זע"ז ולא חלונות זע"ז ולא אמת המים זע"ז שדינן כדין המוכר דאמרי' מוכר בעין יפה מוכר אבל לא לענין שיהי' מחזירים זה לזה ביובל תדע שהרי מימרות הן ומי שאמר זו ל"א זו שזו אמר ר"נ א"ש האחין שחלקו לקוחות הן ואין להן דרך זע"ז כו' וזו אמר ר"א אר"י האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל והלכך אע"ג דאפסקינן הל' כשמואל לא אפסקי' הלכה כר"י דלא הס"ל חדא בינייהו ולא טעמא חדא אית להו דלענין דרך וסולמות זע"ז הוי טעמא דמילתא דכי היכי דמוכר בע"י מוכר ה"נ האחים בע"י חולקין אבל לענין מחזירין זה לזה הטעם הוא דאין ברירה ודמי ללקוחות ובזה אין הלכה כמותו דיש ברירה ולא דמי בהא ללקוחות.
<h2>דף לו:</h2>
אין הולד של קיימא יקיים תניא משום ר"א אמרו יוציא בגט. אי קשיא מהכא איכא לאותיבי' לר"ל דאמר ביאת מעוברת לאו שמי' ביאה דע"כ לא פליגי אלא דת"ק לא קניס לי' ור"א קניס לי' שיוציא, אבל כי מפיק לה בגט מפיק לה ואם ביאת מעוברת לא שמה ביאה לא תיפוק אלא בחליצה. תשובה א"ל לר"ל האי דקתני יוציא בגט לא גט לחודא קאמר אלא בגט עם חליצה והאי דתנא בגט משום דאתא לאשמועינן דאע"ג דביאת מעוברת לא שמה ביאה לא סגי לה בחליצה אלא בעא מיני' גט מדרבנן דלא גרע ממאמר דבעיא גט וכי היכי דאמרו לעיל גבי חליצה לר"ל דאע"ג דחליצת מעוברת לא שמה חליצה פסלה מן הכהונה דרבנן ה"נ הכא בביאת מעוברת צריכה גט מדרבנן וחליצה דלא תניא משום דפשיטא להו דבעי' חליצה. אבל המורה פי' ומיהו בגט בלא חליצה סגי, ואינו נ"ל דהא איפסקא הל' כר"ל וכמו שחליצת מעוברת לא מפקעה זיקה ועדיין צריכה חליצה מן האחין ה"נ ביאת מעוברת לא מפקעה זיקה לצאת בגט בלבד אלא צריכה חליצה.
אמר רבה ר"א ור"מ אמרו ד"א ר"א הא דאמרן ר"מ מאי היא דתניא לא ישא אדם מעוברת חבירו ומניקת חבירו ואם נשא יוציא ולא יחזיר עולמית דברי ר"מ וח"א יוציא לכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס, אמר רבא ולדברי חכמים יוציא בגט אמר מ"ז דיקא נמי דקתני יוציא ולא קתני יפרוש ש"מ, כתב ר"ח ז"ל אע"ג דקיי"ל הל' כר"מ בגזירותיו ה"מ בדגזר הני אטו הני כדתניא הרי שהיתה רדופה לילך לב"א או שהי' לה כעס בבית בעלה, אבל הכא קנסא קא קניס ולית הל' כוותי' בקנס.
אמר ר"א אר"י ברי' דר"א התם תניא רשבג"א כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל הא לא שהה ס' הוא ואתמר מת בתוך ל' ועמדה ונתקדשה, פי' ה"ה אם מת בתוך ל' כדפרשי' בשבת בפ' ר"א דמילה בסופו, אמר רבינא משמי' דרבא אם אשת ישראל היא חולצת ואם אשת כהן היא אינה חולצת פי' שאם תחלוץ תאסר עליו. ואי קשיא הא אמרן לעיל בפ' כיצד דחלוצה דרבנן ובס' חלוצה לא גזרו רבנן. י"ל התם דס' מיבמה חלצה ס' מאחר חלצה יש להקל בה אבל הכא דודאי מיבמה חלצה אע"ג דבספיקא חלצה אתי למשרי חלוצה לכהן ואלים האי ס' מהאי ס' א"נ התם דיעבד כדקתני אם קדמו וכנסו אבל הכא לכתחלה.
ר"ש משמי' דרבא אמר אחת זו ואחת זו חולצת א"ל רבינא לר"ש באורתא אמר רבא הכי ולצפרא הדר בי' א"ל שריתוה יהא רעוא דביומיכון תשתרון אף תרבא.
<h2>דף לז.</h2>
גבי מעוברת חברו ומניקת חברו דאינסבה לכהן מי עבדין לי' רבנן תקנתא אי לא, פי' תקנתא שלא יתן לה גט שאח"כ לא יוכל לכונסה, אלא סגי לי' בהפרשה או לא, א"ל בשלמא התם כיון דאיכא רבנן דפליגי עלי' דרשב"ג דאמרו אע"ג דלא שהא ולד מעליא הוא גבי אשת כהן דלא אפשר עבדו כרבנן אבל הכא כמאן נעביד אי כר"מ האמר יוציא ולא יחזיר עולמית אי כרבנן האמרי יוציא בגט. וכבר איפסקא הל' בפ' ר"א דמילה בסופו שאם אשת כהן היא אינה חולצת וסמכי' ארבנן דאמרי' רוב נשים יולדות בן קיימא.
איתמר קדשה בתוך ג"ח וברח פליגי בה ר"א ורפרם ח"א משמתינן לי' וח"א עירוקי' מסתייא, הוה עובדא וא"ל רפרם עירוקי' מסתיי' פי' ודוקא במקדש אלמנת חבירו או גרושת חברו תוך ג"ח אמרי' דעירוקי' מסתיי' וגליא דעתי' שלא יכנוס עד שיגיע הזמן ולא משמתינן לי' ליתן גט, אבל אם קידש מעוברת חברו ומניקת חברו וברח משמתינן לי' עד שיוציא מהכא ס' אם היא מעוברת הלכך מקילין בהו ותו שהזמן מועט.
ספק בן ט' לראשון או בן ז' לשני יוציא והולד כשר. ת"ר ראשון ראוי להיות כ"ג והשני ממזר מס' פי' ואע"ג דאמרי' והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כ"ה בעי' זרעו מיוחס אחריו וליכא, הא מוקמי' לקמן בפ' נושאין, זרעו מיוחס אחריו דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, וכי גזור רבנן בזנות, בנשואין לא גזור.
וקמפלגי בדר"א דתנן ר"א אומר ודאן בודאן מותר וודאן בספיקן וס' בוודאן וספקן בספקן אסור ואלו הן הספיקן שתוקי ואסופי וכותי אר"י א"ר אין הל' כר"א כי אמרית קמי' דשמואל א"ל הלל שנה עשרה יוחסין עלו מבבל כהני לויי וישראלי חללי גירי חרורי ממזרי נתיני שתוקי ואסופי וכולן מותרים לבוא זה בזה ואת אמרת הל' כר"א אביי סבר לה כשמואל דאמר הל' כהלל ומוקי לה להא דראב"י כהלל כי היכי דלא תקשי הל' אהלכתא, וקיי"ל בכ"מ אביי ורבא הל' כרבא.
<h2>דף לז:</h2>
דתניא, ראב"י אומר הרי שבא על נשים הרבה וא"י על איזה מהן בא, וכן היא שבאו עלי' אנשים הרבה וא"י מאיזה מהם קבלה הריון נמצא האב נושא בתו ואח נושא אחותו ומתמלא כ"ה כלו ממזרין וע"ז נאמר ומלאה הארץ זמה יתר על כן א"ר אב"י לא יקח אדם אשה במדינה זו וילך ויקח אשה במדינה אחרת שמא יזדווגו ולד זו לזו ונמצא אח נושא אחותו איני והא רב כי איקלע לדרדשיר אמר מאן הויא ליומא ור"נ כי מיקלע לשכנציב אמר מאן הויא ליומא, פי' לא היו רוצים לישא בסתם כיון שהי' בדעתן לגרשן משום אל תחרוש לרעך רעה והוא יושב לבטח אתך, שאני רבנן דפקיעי שמייהו, והא"ר תבעוה להנשא ונתפייסה צריכה לישב ז' נקיים רבנן שליח הוי משדרי ומודעי להו, ואב"א רבנן יחודי הוא מייחדי בהדייהו דאמר מר אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שא"ל ואי קשיא היכי מייחדי בהדייהו וה"א בפ"ק דכתובות היכא דלא בעל ופרסה נדה הוא ישן בן האנשים והיא ישנה בין הנשים י"ל לא היו מייחדים עמהן במטה א' אלא בבית א' הוא בין האנשים והיא בין הנשים.
ס' ויבם שבאו לחלק בנכסי מיתנא ס' אמר אנא בר מתנא אנא ונכסי דידי נינהו ויבם א"ל את ברי דידי את ול"ל ולא מידי הוי ממון המוטל בספק וחולקין פי' שאין זה מוחזק יותר מזה דאם זה בן המת אין ליבם בהן כלום לפיכך אין זה מוציא מחברו להטיל עליו ראי' אלא חולקין ואילו מת ס' קודם שחלק עם היבם בנכסי מיתנא ובאו היבם והאחים לדין ביניהם בנכסי מיתנא יבם אמר הס' בני הי' וכל נכסי המת שלו ואחים אמרו הס' בנו של מת הי' ומנתא דאית לך בהדן על דקמודי לי' שקיל ושארה חולקין בשוה, וכן הדין (בנכסי) ביבם ואחין בנכסים שהרויח הס' יבם אמר בני הוא והכל שלי ואחים אומרים בנו של מת הוא ומנתא הוא דאית לך בהדן מנתא דקמודי לי' שקיל ושארא חולקים בשוה.
ס' ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא ס' אמר אנא בר מיתנא אנא ונכסי דידי נינהו ובני יבם א"ל את אחונא את ומנתא הוא דאית לך בהדן פי' בין בנכסי מיתנא בין בנכסי היבם וכגון שהי' נכסי מיתנא מרובים ממנתא דנכסי יבם ואי הוי נכסי יבם מרובים ומנתא דידהו עדיפא מכל נכסי מיתנא בוודאי דחי לי' אצל נכסי מיתנא, סבור רבנן למימר קמי' דרב משרשיא היינו מתני' דתנן הוא לא יורש אותן והן יורשים אותו והכא איפכא דהתם אינהו אמרו לי' אייתי ראי' ושקול הכא אמר להו אייתי ראי' ושקילו פי' הכא הס' מוחזק בהם יותר ממ"נ אין להם זכות בגוויהו אבל בני יבם שמא אין להם חלק בהן שזה בן הראשון הוא וכולן שלו ומ"ה סבור רבנן למימר היינו מתני' דתנן בפ' נושאין על האנוסה ס' בן ט' לראשון ס' בן ז' לאחרון הוא לא יורש אותן לא זה ולא זה דבני ראשון מדחי' לי' אצל בני שני והם יורשים אותו בין שניהם והכא אמרי' איפכא דהוא מוחזק בהן יותר, דהתם להכי מדחי לי' דא"ל אייתי ראי' דאחונא את ושקיל והכא נמי א"ל האי אייתי ראי' דאחוכון אנא ושקילו, אר"מ מי דמי התם אינהו וודאי איהו ספק הכא אידי ואידי ס' נינהו פי' התם אינהו וודאי שיודעים מכח מי הם באים לירש, אבל הכא אידי ואידי וכו' שאפילו הס' אינו טוען טענת ודאי וא"י מכח מי הוא בא לירש והרי נותן דההיא מנתא דקמודי לי' שקיל ומנתא נמי דקא מודי להו שקילי כגון שהניח היבם ו' מנים והמת י"ח וא"ל בני היבם את אחונא את ומכל הנכסים של יבם ושל מת יש לך בהם שליש דהיינו ח' מנים והוא א"ל אני בן המת וכל הי"ח מנים של מת שלי הם וו' מנים של היבם הם שלכם נוטל הס' ח' מאלו הכ"ד דמודי לי' ושני בניהם נוטלים ו' מנים שהוא מודה להם נשארו לחלק י' מנים הס' נוטל ה' ובני היבם ה' נמצא ביד הס' י"ג וביד בני היבם י"א ואידך הוי ממון המוטל בספק וחולקי' האי נוטל חצי ובין כולם חצי.
אלא אי דמיא ודאי למתני' לס' ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם גופי' דא"ל אייתי ראי' דאחונא את ושקול פי' הכי ודאי מתוקמא מתני' דהוא לא יורש אותן דא"ל אנן ודאי בני יבם אייתי ראי' דאת בר יבם ושקול.
ס' ובנ"י שבאו לחלוק בנכסי יבם לבתר דפליג יבם בנכסי מיתנא א"ל ס' מ"נ אי אחוכון אנא הבו לי מנתא בהדייהו אי לאו אחוכון אנא אהדרי לי נכסי דפליג אבוכון בהדאי ר"א א"ר קם דינא ר"י אמר הדר דינא, פי' אם אחוכון אנא הבו לי מנתא בהדייכו ואי משום דשקלא אנא פלגא בנכסי מיתנא מהדרנא לכו ההוא פלגא ונחלוק הכל בשוה בין נכסי הראשון בין נכסי האחרון כגון שהי' נכסיהם מרובים ואחים מועטים. ר"א א"ר קם דינא פי' אחר שנעשה דין בנכסי המת אין זה יכול לחזור לערער עליהן וממה שהוא שואל בנכסי היבם א"ל אייתי ראי' ושקול ור"י אמר הדר דינא ומהדרי לי' פלגא דנכסי מיתנא או פלגי כולהו נכסי בשוה. לימא בפלוגתא דאדמון ורבנן קמפלגי דתנן מי שהלך למדינת הים ואבדה לו דרך שדהו אדמון אומר ילך לו בקצרה וחכ"א יקח לו דרך בק' מנה או יפרח באויר והוינן בה לרבנן שפיר קאמר אדמון אר"י א"ר הב"ע כגון שהקיפוהו ד' בני אדם מד' רוחותיו א"ה מ"ט דאדמון וא"ר ד' דאתו מכח ד' וד' דאתו מכח חד כ"ע לא פליגי דמצי מדחי לי' כי פליגי בחד דאתי מכח ד' אדמון סבר מ"מ דרכי גבך הוי ורבנן סברי אי שתקת שתקת ואי לאו מהדרנא שטרא למרי' כי היכי דלא מצית לאישתעי דינא בהדייהו לימא ר"א דאמר כרבנן ור"י דאמר כאדמון פי' רבנן אמרי כיון דלד' לא מצית תבע קם דינא ואע"ג דהשתא הוא חד לא יהיב לי' ואדמון סבר הדר דינא דא"נ דלד' לא מצי קא תבע להו השתא דהוא חד מצי תבע לי'. א"ל ר"א אנא דאמרי אפי' לאדמון ע"כ לא קאמר אדמון התם דא"ל ממ"נ דרכא אית לי גבך אבל הכא מי איכא למימר הכי פי' התם א"ל דרכא אית לי גבך והוא לא מצי למימר לי' בב"ד קם דינא בהדי ד' ואפסדת לי' לאורחא משום דא"ל מעולם לא קמת עמהון בדינא אלא משום דלא ידענא למאן אתבע הוה שתיקנא השתא דרכא גבך תבענא לך אבל הכא דכבר קם דינא ופליג עלייהון לא דיינא לא' דמיהדר דינא. ור"י א"ל אנא דאמרי אפי' כרבנן ע"כ ל"א רבנן התם אלא משום דא"ל אהדר שטרא למרייהו אבל הכא א"ל מנתא דמיתנא גבייהו הוא. וכתב ר"ח ז"ל דאע"ג דטעמי' דר"י מסתבר מיהו כר"א קיי"ל דאמרי כרבנן דס"ל כוותייהו ואע"ג דר"י מתרץ בטעמי' שינוייא היא ואשינויי' לא סמכינן, ואין נ"ל פסק זה אלא הל' כר"י דמסתבר טעמי' שפיר ושפיר מתרץ מילתייהו דרבנן אליבי' ולא שנוייא הוא תדע דתלמודא נמי לימא קאמר וכל לימא לא קאי למימרא דלא שייכי פלוגתייהו בפלגותא דאדמון ורבנן כלל וטעמייהו לחוד וטעמא דידהו לחוד.
<h2>דף לח.</h2>
ס' ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא ס' אמר אנא בר מיתנא אנא ופלגא נכסי דידי ויבם אמר את בר דידי את ול"ל ולא מידי, הוה יבם ודאי וס"ס ואין ס' מוציא מידי ודאי. ס' ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי סבא ס' אמר אנא בר מיתנא אנא ופלגו דנכסי דידי ובני יבם אמרי' אחונא את ומנתא אית לך בהדן דהיינו תילתא פלגא דקא מודי ליהו שקילו תילתא דקמודי לי' שקיל פש דנקא שהוא שתות שיש בו שליש ופלגא הוי ממון המוטל בספק חולקין. סבא ויבם בנכסי ס' או סבא וס' בנכסי יבם חולקים היבם אומר ברי הוא ואנא יריתנא לי' וסבא אמר בר מיתנא הוא וכיון שאין לו בן שני אני יורש כדתנן האב קודם לכל יוצאי יריכו, וכן סבא וס' וכו' פי' סבא אומר ברי הוא ואת ברי' דמיתנא (דיבם) ואנא יריתנא לי' כולי' וס' אמר אנא בריה דיבם ואנא יריתנא לי' כולי' חולקים, ואע"ג דסבא הוה אבוה של יבם בודאי והס' א"י אם הוא בנו כיון שבטענותיהון זה שאל הכל וזה שאל הכל חולקין ולא יקרא א' מהם מוחזק אלא כשהוא ודאי בירושה וי"ל חלק בנכסים ממ"נ שאין כאן מי שכנגדו דומיא דס' ויבם בנכסי סבא ויבם הוי ודאי יורש ושקיל חולקא אף לדברי הס' אא"ל הכי אע"ג דהוא יורש ודאי כיון דלא שקיל חולקא לפי דברי הס' לא יקרא מוחזק לס"ו בני יבם בנכסי מיתנא אע"ג דשקיל לס' חולקא לפי דברי בני היבם כיון שאינו ודאי בירושה לא יקרא מוחזק, וה"ה לס' ובת בנכסי ראשון שמת ובת אמרה אנא בת שני ול"ל בנכסי ראשון כלום וס' אמר אנא בן ראשון ואין לבת במקום הבן כלום חולקים בשוה ובנכסי המת אין לו טענה לסבא כלום שאם הס' בר מיתנא הוא הלא יורשו ואם בר יבם הוא היבם יורשו והוא יורש את היבם והלכך אין לו עסק לסבא בעסק מיתנא.
מתניתין שומרת יבם שנפלו לה נכסים מודים ב"ש וב"ה שמוכרת ונותנת וקיים מתה מה יעשו בכתובתה ובנכסים הנכנסים ויוצאים עמה בש"א יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב ובה"א נכסים בחזקתן, כתובה בחזקת יורשי הבעל, נכסים הנ"ו עמה בחזקת יורשי האב, כנסה ה"ה כאשתו לכל דבר ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון. פי' היבמה הממתנת ומצפה ליבם ונפלה לה נכסים בירושה בעודה ש"י ב"ש מודים לב"ה שהיא רשאית למכור נכסים וליתן למי שהיא רוצה ואין היבם יכול לעכבה ששום זכי' אין לו ליבם על נ"מ שלה ואם מתה היבמה בעודה ש"י מה יעשו בכתובתה ובנכסים הנו"ה עמה, בלו הן נ"מ שהקרן שלה והבעל אוכל פירות ובכניסתה תחת בעלה נכנסים עמה מי יורש אלו הנכסים. בש"א יחלוקו יורשי יבם עם יורשי אשה שזיקתה עבדה לה כס' נשואה והלכך יחלוקו אלו עם אלו, ובה"א הנכסים בחזקתן כיצד כתובה בחזקת יורשי הבעל כתובה כל מה שכתוב בה דהיינו מנה ומאתים ותוס' כתובה ונצ"ב הם נכסי נדוניתה שהביאה עמה לבעל והבעל קבלן עליו בשומא שאם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו כל אלה בחזקת יורשי הבעל דהיינו יבם שהוא מוחזק בהן שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים, והבעל הוא מוחזק בהן ויבם במקום בעל קאי הלכך היבם יורש את הכל, אבל נ"מ שאפילו בחיי הבעל הגוף הוא לאשה עכשיו נמי בחזקת יורשי האשה אנו מעמידים אותן דאמרי' בגמ' דלא פליגי ב"ש על ב"ה ואמרי יחלוקו אלא בנ"מ וכיון דזיקה היא כס' נשואה הללו באים לירש והללו באים לירש יחלוקו וב"ה סברי אוקמינא אחזקתייהו ובחזקת הא' הי' עומדים והלכך יורשיה יורשין אותן אבל כל מה שכתוב בשטר כתובה כגון מו"מ ותוס' ונצ"ב מודים ב"ש לב"ה שבחזקת יורשי הבעל הן עומדין שהבעל הי' מוחזק בחייו שלא ניתנה כתובה ל"מ והשתא דמית בעל היבם במקום בעל קאי והוא יורש הכל ואין ליורשי האשה חלק בהם כלל, ואר"א מתני' נמי דיקא דקתני יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב במה שהן מוחזקים דהיינו בנ"מ ואין יורשי האב חולקים עם יורשי הבעל במה שהן מוחזקים דהיינו כל הכתוב בשטר כתובה. ובפ' מי שמת תנן נפל עליו ועל אשתו יורשי הבעל אומרים האשה מתה קודם ואח"כ מת הבעל ויורשי האשה אומרים הבעל מת ראשון ואח"כ מתה האשה בש"א יחלוקו ובה"א נכסים בחזקתן וכתובה בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנו"ה עמה בחזקת יורשי האב, ויחלוקו דאמרי ב"ש התם בכולהו נכסי קאמרי אפילו בכתובתה ול"ד לההיא ה"ל משום דהכא איכא יבם שהוא מוחזק בכתובה שהרי הוא יורש כל נכסי אחיו ואין כח באשה לגבות כתובתה מחיי יבם כמו שאין לה כח לגבות בחיי בעלה הלכך היבם הוי ודאי ויורשי הא' ספק ואין ס' מוציא מידי ודאי, אבל התם דליכא יבם כיון דקסברי ב"ש שטר העומד לגבות כגבוי דמי אין יורשי הבעל מוחזקים (יותר) בנכסים יותר מיורשי האשה הלכך יחלוקו והשתא בנפל הבית עליו ועל אביו אמרי' התם דאמרי ב"ש חולקין האשה עם יורשי האב ואע"פ שלא נשתעבדו נכסי האב בעודו בחיים לאשה באה עליהן מס' וחולקת בהן נכסי הבעל שנשתעבדו לה בחייו לא כ"ש שהאשה חולקת בהן. ועל מאי דתנן התם נכסים בחזקתן מפלגי בה ג' אמוראי בנצ"ב, ר"א אומר בחזקת יורשי האשה ור"י אומר בחזקת יורשי הבעל ור"ל אומר משום ב"ק יחלוקו. פי', ר"י סבר כיון דהבעל הוא מוחזק בנצ"ב שאם פחתו לו ואם הותירו לו כמו"מ ותוס' דמי ובחזקתו הן עומדים ומפרש המשנה כך ובה"א נכסים בחזקתן כיצד כתובה בחזקת יורשי הבעל ולא גריס וכתובה אלא כתובה בלא ואו וכתובה משמע כל מה שכתוב בה מו"מ ותוס' ובין נצ"ב שהביאה לבית בעלה ואין חילוק בין משנה זו לההיא דיבמות שבשתיהן הוי סיפא פי' דרישא, נכסים בחזקתן כיצד כתובה דהיינו כל מה שכתוב בה בחזקת יורשי הבעל ונ"מ בחזקת יורשי האשה. ור"א סבר נצ"ב בין שהביאתן מבית אבי' והן בעין אע"פ שאם פחתו לו ואם הותירו לו כל היכא דקיימו ברשות האשה ובחזקתה קיימי שהרי פסקינן הל' לקמן בפ' אלמנה לכ"ג המכנסת שום לבעלה והיא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן שהדין עמה וגם אם רוצה הבעל למכור נצ"ב אינו רשאי מכל הני טעמי ס"ל שנצ"ב בחזקת האשה הן כנ"מ. וב"ק סבר כיון שהכלים ברשות האשה עומדים שאין הבעל יכול למוכרם או ליתן לה דמיהן וגם הפחות והיתרות הוא של בעל נמצא שברשות שתיהן עומדים ואין דומים לנ"מ שהפחת והיתרות הוא לאשה הלכך יחלוקו וב"ק מפרש מתני' הכי הנכסים דהיינו נצ"ב הן בחזקתן כלומר בחזקת שניהן ושניהן חולקים בהם, וכתובה דהיינו מו"מ ותוס' בחזקת יורשי הבעל ונ"מ בחזקת יורשי האשה ור"א קורא גם נצ"ב נכסים הנכו"ה עמה כיון שאינם יכולים לעכבם בדמים שבידם ומפרש מתני' הכי נכסים בחזקתן כתובה דהיינו מו"מ ותוס' בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנו"י עמה דהיינו נ"מ ונצ"ב בחזקת יורשי האשה וע"כ לא פליגי ר"א וב"ק אלא התם דליכא יבם אבל הכא דאיכא יבם כ"ע לא פליגי דבחזקת יורשי הבעל הם שהרי אפילו בגמ' אמרי' לקמן דהל' שאם נפלה לה תחתיו וזכה בהן הבעל יד היבם הוי בהן כיד האשה כ"ש בנצ"ב שעמדו ברשות הבעל כל ימיו ואם פחתו לו ואם הותירו לו שהם ברשות היבם לגמרי הלכך במתני' ליכא מאן דפליג דהכי מפרשא נכסים בחזקתן כיצד כתובה דהיינו כל הכתוב בה דהיינו מו"מ ותוס' ונצ"ב בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנו"י עמה דהיינו נ"מ בלחוד בחזקת יורשי האשה.
ואמרי' בגמ' מ"ש רישא דלא פליגי ומ"ש סיפא דפליגי ב"ש כשמתה ולא מוקמי' לנ"מ בחזקת יורשי'. וחלקו עולא ורבה ואביי ורבא לפרש המשנה עולא אמר רישא דנפלה לייבום כשהיא ארוסה וסיפא דנפלה כשהיא נשואה וקסבר עולא זיקת ארוסה עושה ס' ארוסה וזיקת נשואה עושה ס' נשואה דאי ס"ד דס"ל זיקת ארוסה עושה ודאי ארוסה מודים ב"ש וב"ה שמוכרת ונותנת וקיים והתנן נפלו לה משנתארסה בש"א תמכור ובה"א לא תמכור ומודים אלו ואלו שאם מכרה ונתנה קיים אלא לאו ש"מ זיקת ארוסה עושה ס' ארוסה, וזיקת נשואה עושה ספק נשואה דאי ס"ד ודאי נשואין עושה בש"א יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב והתנן נפלו לה משנשאת אלו ואלו מודים שאם מכו"נ הבעל מוציא מיד הלקוחות אלא לאו ש"מ זיקת נשואה עושה ס' נשואה. א"ל רבה אדמיפלגי בגופא ולאחר מיתה ליפלגי בחיי' ובפירות, אלא אמר רבה רישא דאיתא לדידה והו"ל איהו ודאי ואינהו ס' ואין ס' מוציא מידי ודאי סיפא מתה הללו באים וכו' פי' בין עולא (ורבא) בין רבה תרוייהו ס"ל דזיקת נשואה עושה ס' נשואה אלא בהא פליגי דעולא סבר כי היכי דפליגי לא"מ בגופה ה"נ פליגי בחייו ובפירות אית להו לב"ש דאתי ס' ומוצא מידי ודאי ורבא סבר ע"כ ל"פ אלא לא"מ אבל בחייו אין ס' מוציא מידי ודאי ותרוייהו סברי דבנכסים שנפלו לה כשהיא ש"י אמרו אבל בנכסים שנפלו לה כשהיא תחת בעלה מודים ב"ש וב"ה דיבם הוי דכיון דבעל זכה בהן בחייו (ה"נ זכה בהן בחייו) ה"נ זכה בהן היבם לאחר מותו דס"ל לרבה ולעולא דידו דבעל עדיפא מידה והשתא דמית בעל וכח היבם גדול מכחו נהי דלא הויא ידו עדיפא מידה כידה מיהת הוי ובין אם נאמר ידו עדיפא מידה בין אם נאמר ידו כידה זוכה בכל נכסים כדמוכח גבי בעל בפ' הכותב בפלוגתא דאביי ורבא. ואביי סבר זיקת נשואה אינו עושה ס' נשואה ואי בנכסים שנפלו לה כשהיא ש"י לא פליגו ב"ש אלא דידה הוי בין בחיי' בין לא"מ כדתני ברישא וסיפא בנכסים שנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל שכבר זכה בהן הבעל כידה הויא, והשתא דמית בעל מספקא לן גבי יבם אי הוה יד' כידה או (לו) [לא] ובס' זה פליגי ב"ש וב"ה דב"ש ס"ל חולקין וב"ה ס"ל נכסים בחזקתן ורבא סבר אי דנפלי לה כשהיא תחתיו דבעל נמי ל"פ דיבם הוי כיון דבעל נמי זכה בהן משום דידו עדיפא מידה השתא דמית בעל אפילו אם גריעא ידו הוי ידו כידה ואפי' אי אמרינן ידו כידה זוכה בנכסים כדמוכח בכתובות, והכא בנכסים שנפלו לה כשהיא ש"י פליגו וזיקת נשואה אינו עושה ס' נשואה אלא מפני שעשה בה מאמר פליגי וקסבר רבא מאמר לב"ש עושה ודאי ארוסה וס' נשואה ודאי ארוסה לדחות הצרה וס' נשואה לחלוק בנכסים. וכי היכי דפליגי אביי ורבא הכא פליגי נמי בפ' הכותב דאביי אמר נשואה ידו כידה ורבא אמר ידו עדיפא מידה למאי נ"מ לש"י פי' שאם היו נכסים תחתיו דבעל ומית בעל אכתי שייך יבם בנכסים דאע"ג דגריעא ידו מיד הבעל הויא ידו כידה וכיון דיבם מוחזק בהן כי היכי דירית יבם כתובתה ה"נ ירית נ"מ דנפלי תחתיו דבעל, ומאי דאמר' ב"ה הכא בנכסים שנפלו לה כשהיא ש"י דקיי"ל אביי ורבא הל' כרבא והלכך ש"י שמתה היבם יורש מו"מ שלה ותוס' כתובה ונצ"ב שלה ונ"מ שנפלו לה תחתיו דבעל, אבל נ"מ שנפלו לה תחתיו דיבם יורשי האב יורשים אותה. ומאי דאמרי' בכתובות בפ' הא' איבעיא להו ש"י שמתה מי קוברה יורשי הבעל קברי לה דהא ירתי כתובתה א"ד יורשי האשה קברי לה דהא ירית נכסים הנכנסים ויוצאה עמה צ"ל דבנכסים שנפלו לה כשהיא ש"י קאמרי תדע דהכי הוא דהא הא מתני' דתנן הכא תנן התם ומשום דתנן במתני' נכסים הנכו"י עמה בחזקת יורשי האב אמרי בגמ' דיורשי האב ירתי נ"מ דידה וכבר אוקמוה רבא למתני' בנכסים שנפלו לה כשהיא ש"י.
<h2>דף לט.</h2>
כנסה ה"ה כאשתו לכ"ד למאי הל' אריב"ח לומר שמגרשה בגט פשיטא סד"א ויבמה אמר רחמנא ועדיין יבומין הראשונים עליה בחליצה אין בגט לא קמ"ל דלא בעיא חליצה.
מחזירה פשיטא סד"א מצוה דרמיא רחמנא עלי' עבדא השתא תיקום עלי' באיסור אשת איש קמ"ל ואימא ה"נ א"ק ולקחה לו לאשה כיון שלקחה נעשית אשתו לכ"ד. עיי' בשלהי פ' האשה שנפלו.
ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון מ"ט אשה הקנו לו מן השמים ואי ל"ל מן הראשון תקינו לה רבנן משני מ"ט כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה פי' לא תגבה כתובתה מן הראשון והוא יחזור ויכתוב לה כתובתה אחרת כדין אלמנה הנשאת פעם שני' אשה הקנו לו מן השמים בלא כתובה ואפילו באותה כתובה (ה"א) [היא] אין דינה ככל הנשים שכל הנשים כל נכסי' משועבדים לכתובה ואם מכר מהן קצת אע"פ שהניח ב"ח ומצי למימר לקוח הנחתי לך מקום לגבות ממנו אי אשתדיף ב"ח גבי' ממשעבדי לבר מיבמה דלא נשתעבדי לה נכסי ויכול למכור כל נכסי'. גרסי' בפ' האשה שנפלה לה האיה איתתא דנפלה (בו) [כו'].
מתניתין מצוה בגדול לייבם, לא רצה הולכת על כל האחים לא רצו הולכת אצל הגדול ואומרת לו עליך מצוה או חלוץ או ייבם תלה בקטן עד שיגדיל ובגדול עד שיבא ממד"ה ובחש"ו אין שומעין לו אלא אומרים לו עליך מצוה או חלוץ או ייבם. פי' מצוה בגדול כדכתיב והי' הבכור, תלה בקטן בשנים עד שיגדול ויהי' ראוי לחלוץ ולייבם או שהי' אח גדול ממנו במד"ה או בחש"ו עד שישתפו אין שומעין לו דשהוי מצוה לא משהינן.
איתמר ביאת קטן וחליצת גדול פליגי בה ר"י וריב"ל ח"א ביאת קטן עדיפא, וח"א חליצת גדול עדיפא, מ"ד ביאת קטן עדיפא דהא מצוה ביבום ומ"ד מצות חליצת גדול עדיפא ביאת קטן במקום גדול לא כלום היא, א"ד בביאה כ"ע לא פליגי דביאת קטן עדיפא כי פליגי בחליצה והכי אתמר חליצת קטן וחליצת גדול ר"י וריב"ל ח"א חליצת גדול עדיפא וח"א כי הדדי נינהו, מ"ד חליצת גדול עדיפא דהא מצוה בגדול, ואידך כי אמרי' מצוה בגדול ה"מ לענין יבום אבל לענין חליצה כי הדדי נינהו. וקיי"ל כלישנא בתרא וחליצת גדול עדיפא. והאי קטן לאו קטן בשנים הוא, דקטן בשנים לאו בר חיוב הוא אלא קטן באחים שיש גדול ממנו אבל הוא בן י"ג שנים ויום א'.
<h2>דף לט:</h2>
תנן התם מצות יבום קודמת למצות חליצה בראשונה שהי' מכונים לשם מצוה ועכשיו שאינם מכונים לשם מצוה אמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום, אמר ר"נ אין כופין אותו כי אתו לקמיה דרב א"ל אי ניחא לך לייבומי ייבם דבדידך תלי רחמנא דכתיב אם לא יחפוץ האיש הא חפץ ייבם אי ניחא לך ייבם ואי לא ניחא לך חלוץ פי' המורה אי ניחא להו לתרווייהו ליבומי אין כופין אותם לחלוץ דילמא לאו לשמה מיכוני ופגע בערוה אלא אי בעי ליבומי מייבם ומיהו היכא דהוא בעי ליבומי ואיהי אמרה לא בעינא לי' ואמרה דברים ניכרים אי מצינו לאטעויי חלוץ לה ע"מ שתתן מאתים זוז מטעינן לי' ואי לא כייפינן לי' לחלוץ דאר"ש מנין ליבמה שנפלה לפני מוכת שחין שאין חוסמין אותה ולא תימא מוכ"ש דוקא אלא כל אמתלא שתתן לדברי' דאמרי' בהמדיר מעשה בציידן בבורסי שמת ולו אח בורסי ואמרו חכמים יכולה היא שתאמר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל ועוד פסיקנן הל' בפ' אע"פ כותבים אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על ש"י ומכל הלין טעמא כייפינן ליה לחלוץ ושקלה כתובה וכל הני אין כופין דהכא היכא דתרווייהו ניחה להו, ואינו נ"ל דסברת דברי רב הכי מוכחא אע"ג דאמרי' מצות חליצה קודמת אפ"ה אין כופין אלא ב"ד מחזירים ומיעצים לחלוץ אבל אם היבם אינו רוצה בשום ענין כ"א לייבם אין כופין אותו לחלוץ משום דבדידי' תלא רחמנא וכך מוכחה כל השיטא ומאי דאסתייעי ממוכ"ש ובורסי אדרבה מהתם הוה תיובתי' דדוקא במוכ"ש ובורסי דאיכא טענה שהן מאותן שכופין להוציא ככל הנשים דעלמא אבל היכא דל"ל טענה אין כופין היבם כלל, וממאי דאין כותבין אגרת מרד על ש"י לא הוי סייעתי' למישמע מהתם דכופין ואדרבה מהתם משמע דאין כופין אותו לחלוץ דאי כופין אותו מאי איצטריך שמואל למימר דאין כותבין אגרת מרד על ש"י השתא ב"ד כופין אותו לחלוץ והיא מפסדת כתובתה בעבור ששאלה חליצה אלא מפני שאין כופין אותו לחלוץ ומ"ה אצטריך שמואל למימר דלא אפסדה כתובתה דאע"ג דא"כ כיון דמצות חליצה קודמת ב"ד מחזירים אחר חליצה לא הוי מורדת בכך אם תובעת חליצה אבל מיהו לייבם נמי לא כייפינן לי' אלא משתדלין אותו בדברים לחלוץ וא"ל לא כייפינן לי' אלא מעגנה עד שתתרצה.
ובמקצת ספרים ראיתי כתוב מצות יבום קודם למצות חליצה א"ר ואין כופין אותו, ומשמע דרב אמצות יבום קודמת קאי ואתא למימר דאע"ג דקודמת לא כייפי' לי' ליבם אם אינו רוצה לייבם וכך פי' ר"ח ז"ל ואל תימא כיון דקודמת כופין אותו לייבם אלא א"ר אין כופין. ואינו נ"ל כלל לפרש כן דאתא רב לאשמועינן דאין כופין אותו לייבם דהאי פשיטא הוא, דמקרא הוא אם לא יחפוץ האיש ואיך תסיק אדעתין שנכפנו לייבם א"ו אין כופין אותו לחלוץ קאמר ואסיפא קאי כשחזרו לומר מצות חליצה קודמת ובא לומר לך שאם אינו רוצה לחלוץ א"כ אותו. עיין לקמן בפ' ב"ש שהוכחתי בפירוש כן מן הירושלמי דאע"ג דאמרי' מצות חליצה קודמת במשנה ראשונה אין כופין אותו לחלוץ אם אינו רוצה.
ואף ר"י סבר אין כופין מדאיתקין ר"י בגיטה דחליצה איך פ' בן פ' הקריבת ית פ' יבמה לקדמנא ואישתמודענא דהדין פ' אחוה דמיתנא מן אבוהי הוא ואמינא לי' אי צבית ליבומי יבם ואי לא אטלע לה רגלא דימינא ואיטלע לה רגלא דימינא ושרת סיני' מעל רגלוהי ורקת באנפוהי רוקא דאיתחזי לנא מפומא בב"ד ור"א ברי' דר"א מסיים בי' משמי' דר"י ואקרינהו מ"ד בספר אורייתא דמשה, מר זוטרא משרטט וכתב כל הני קריאה, א"ל ר"א ברי' דר"א ואמאי והא לא ניתנו לכתוב והל' כמר זוטרא, מר זוטרא אמר כתבינן מגלה לתינוק להתלמד בה ומאן דלא כתב להו סבר אין כותבין.
ואשתמודעינוהו פליגי בה ר"א ורבינא ח"א בעדים וח"א אפי' קרוב אפי' אשה, פי', בכל מילתא דעבידי לגלויא לא משקר ופסיק תלמודא דה"ל גלויי מילתא בעלמא הוא.
אמר מר בראשונה שהי' מכוונים לשם מצוה מצות יבום קודמת למצות חליצה עכשיו שאין מתכוונים לשם מצוה מצות חליצה קודמת ארב"ח וחזרו לומר מצות יבום קודמת למ"ח אר"נ אכשר דרי פי' בתמיה וכי חזרו הדורות להיות כשרים כראשונה שהי' מתכוונים לשם מצוה, ומהדר, מעיקרא סברוהו כאבא שאול ולבסוף סברוהו כרבנן דתניא אבא שאול אומר הכונס את יבמתו לשם נוי לשם אישות לשם ד"א פ' שרוצה לירש נכסי אחיו כאלו פגע בערוה קרוב להיות הולד ממזר וחכ"א יבמה יבא עלי' מ"מ. וקיי"ל כחכמים דהוי רבים, ועוד דאר"י חזרו לומר מצות יבום וכו'. עיין בתשובות שכתבתי כי מכח תקנות הישיבות שתקנו לכוף המורדות ליתן לה גט ונדוניתה ומו"מ משלו ולא תוס' כמו כן נמי כופין היבם לחלוץ וליתן לה נדוניתה ומו"מ. ועיי' בפ' אע"פ בהל' המורדות.
<h2>דף מ.</h2>
מתניתין החולץ ליבמתו ה"ה כא' מן האחים לנחלה אם יש שם אב נכסים של אב, הכונס את יבמתו זכה בנכסי אחיו ר"י אומר בין כך ובין כך אם יש שם אב נכסים של אב. החולץ ליבמתו ה"ה כא' מן האחים פשיטא סד"א הואיל ואפסדה מיבום לקנסי' קמ"ל, פי' שהיבם זוכה בכל נחלת אחיו כך החולץ נקנוס אותו בכל נחלת המת קמ"ל ה"ה כאחד מן האחים לנחלה. אם יש שם אב וכו' דאמר מר האב קודם לכל יוצאי ירכו. הכונס את יבמתו כו' מ"ט יקום ע"ש אחיו אמר רחמנא והרי קם ר"י אומר כו' אמר עולא ואיתימא ר"י נפחא מ"ט דר"י דכתיב והי' הבכור מה בכור אין לו בחיי האב אף זה נמי אין לו בחיי האב פי' ורבנן דרשי מינה שאינו נוטל בראוי כבמוחזק. יתיב ר"ח קרא קמי' דר' ינאי ויתיב וקאמר הל' כר"י א"ל פוק קרי קראך לברא אין הל' כר"י תני תנא קמי דר"נ אין הל' כר"י א"ל אלא כמאן כרבנן פשיטא יחיד ורבים הל' כרבים א"ל איסמיי' א"ל את הלכה אתנייך ומקשה הוא דאקשי לך ואפכתה ולמאי דאפכת שפיר אפכת פי' הכי אתנייך והל' כדבריו ומשום דקשיא לך למיפסק הל' כר"י שבשת אותה ותנית אין הל' ושפיר עבדת דנראה הל' כרבים.
מתניתין החולץ ליבמתו הוא אסור בקרובתי' והיא אסורה בקרוביו הוא אוסר באמה ואם אמה ובאם אבי' בבתה ובבת בתה ובבת בנה ובאחותה בזמן שהיא קיימת והאחים מותרים, והיא אסורה באביו ובאבי אביו בבנו ובבן בנו באחיו ובבן אחיו, ומותר אדם בקרובות צרות חלוצתו ואסור בצרת קרובות חלוצתו. פי' הוא אסור בקרובותי' כאלו היא אשתו וכל קרוביו האסורות מחמת אשה גמורה אסורות מדרבנן בחליצה. הוא אסור באמה כו' כל הנך עריות דאורייתא נינהו באשתו וגזרינהו רבנן בחלוצתו. בזמן שהיא קיימת, אאחות בלחוד קאי ולא אשאר עריות. והיא אסורה באביו משום כלתו ובאבי אביו משום כלת בנו ואע"ג דבאשתו גמורה אינה אסורה לאבי אביו אלא מד"ס דהא כלת בנו משניות דרבנן נינהו אפ"ה גזרו נמי הא בחלוצה. ובבנו משום אב ובבן בנו משום אבי אביו שהוא נמי מן השניות ובאחיו משום אשת אחיו ובבן אחיו משום אשת אחי אחיו. ומותר אדם וכו' ולא אסרי צרה בחליצה. ואסור (בקרובת צרה) [בצרת קרובות] וכו' פי' שנפלה לפניו במקום מצוה אבל שלא ב"מ שריא דהא אפי' צרת ערוה גופה שלא ב"מ שריא וה"מ שלא במקום מצוה כגון שחלץ לאה אשת ראובן ורחל אחותה נשואה לשמעון אחיו ולו אשה אחרת ומת שמעון לרחל א"י ליבם שהיא אחות חלוצה וגם לא לצרתה שהיא צרת קרובות חלוצתו. אי קשיא מה צורך הקרובים למנות והלא ידועים הם מן המקרא וכמו שבקדושין לא שונה רק הוא אסור בקרובותי' והיא אסורה בקרוביו ואינו מונה אותן גם הכא לא הו"ל למנות. תשובה אי הוה פשטינן דלא גזרו שניות בחליצה הוא מ"ה מנאן לומר לך דוקא באלו שהן מדאורייתא אסורים אבל לא על שניות אבל השתא דפשטינן בהלכתי' דגזרי שניות בחציצה, י"ל מ"ה מנאן משום סיפא דתני באביו ובאבי אביו ובבנו ובבן בנו ובאחיו ובבן אחיו שהן שניות והאי דלא תנא ברישא בדידה משום דתני והאחים מותרים דלא לישתמע מותרים לשניות אבל לעריות לא כדאמרי'.
<h2>דף מ:</h2>
בגמ' איבעי' להו גזרו שניות בחלוצה או לא גזרו בערוה דאורייתא גזרו בה רבנן בחלוצה דרבנן לא גזרו בה רבנן א"ד ל"ש ואסיק גזרו שניות בחלוצה.
אר"ט ב"ק א"ש הבא על צרת חלוצתו הולד ממזר מ"ט באיסורא קיימה. ולית הל' כוותי' משום דקאי ר"ל אבל ר"י פליג עלייהו ואמר בין הוא בין אחים אינם חייבים על צרת חלוצתו אלא לאו והל' כר"י כדכתבינא בפ"ק.
ומותר אדם בקרובת צרות חלוצתו מ"ש רישא ומ"ש סיפא. הא דאזלא בהדה לב"ד גזרו בה רבנן הך דלא אזלא בהדה לב"ד לא גזרו בה רבנן פי' כשלאה חולצת מוליכה אחותה עמה לב"ד וכ"ע לא ידעי הי מינייהו יבמתו ואיכא דסברי דרחל חלוץ דכי נסיב צרת רחל דהיינו צרות קרובות חלוצתו אמרי צרות חלוצתו נסיב אבל כשהיבמה חולצת אין צרת קרובות חליצתו הולכת עמה, הלכך כי נסיב אחות הצרה ל"א אחות חלוצה נסיב.
<h2>דף מא.</h2>
מתניתין החולץ וכו' ש"י שקידש אחיו את אחותה משום ריב"ב אמרו אומר לו המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה. חלצו לה אחים או כנסו יכנוס את אשתו מתה היבמה יכנוס מת היבם מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה. פי' ש"י שקידש א' מן האחים אחותה לאחר נפילתה לפניו והוזקקה לכולן א"ל למקדש המתן מלכנוס דקא פגעית באחות זקוקה עד שיעשה אחיך מעשה או ליכנוס או לחלוץ ותפקע זיקתה ממך. מתה היבמה יכנוס את אשתו פי' שאפילו כנסה ומתה מותרת באחותה. מת היבם ואין שם אח אחר אלא זה שקידש מוציא את אשתו בגט משום דהוה אחות זקוקתו ואסורה לזה ואת אשת אחיו בחליצה אבל יבום לא דהיא אחות גרושתו. ואי קשיא כיון דקידש את אחותה והיו קידושין גמורים מדאורייתא תיפוק יבמה בלא כלום משום ערוה ותשתרי נמי איהי לכונסה דפקעה זיקת היבמה ולעיל אמרן לב"ש אי ס"ד דמאמר קונה קנין גמור יעשה מאמר ויקנה והכא בקידושין כ"ע לא פליגי דקני קנין גמור באחותה מדאוריתא ואפי' איסורא דרבנן משום זיקה ליכא אלא בביאה אם הי' בא עלי' בלא קידושין והשתא דאיכא קידושין תפקע זיקתה ותשתרי בביאה. תשובה, דמ"ד אין זיקה ה"נ דשרי אפילו בא עלי' לכתחלה ולהפקיע זיקתה כדתנן לקמן רג"א אם מיאנה מיאנה ואם לא תמתין עד שתגדיל ותצא הלה משום אחות אשה אבל ר"י דסבר יש זיקה כל מאי דאמרי בקידושין דאורייתא אמרי' מדרבנן בזקוקה כי היכי דאין קדושין תופסין באחות אשה דאורייתא ה"נ דלא תפסי קדושין באחות זקוקה דרבנן ומ"ה לא מפקעי' קדושי' זיקה דידה ואמרי מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה.
אמר שמואל הל' כריב"ב. איבעיא להו מתה אשתו מהו ביבמתו רב ור"ח דאמרי תרוויייהו מתה אשתו מותר ביבמתו ושמואל ורב אסי דאמרי תרווייהו מתה אשתו אסור ביבמתו א"ר מ"ט דרב משום דהוי יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתרה הראשון וקיי"ל כוותי' באיסור וכ"ש דקאי ר"י כוותי' כדאמרי' בפירקין דלעיל [כ"ז ע"ב] אר"ה א"ר שתי אחיות יבמות שנפלו לפני יבם א' מתה הראשונה מותר בשני' ואצ"ל מתה שני' שמותר בראשונה משום דהו"ל אחות יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתרה הראשון. ר"י אמר מתה שני' מותר בראשונה אבל מתה הראשונה אסור בשני' שתחלת נפילתה נפלה באיסור והל' כר"י.
מתניתין היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיהי' לה ג"ח וכן שאר כל הנשים לא ינשאו ולא יתארסו עד שיהי' להן ג"ח א' בתולות וא' אלמנות וא' בעולות וא' גרושות וא' ארוסות וא' נשואות ר"י אומר הנשואות יתארסו והארוסות ינשאו חוץ מן הארוסות שביהודה שלבו גס בה ר' יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה, כולה מפרשה בגמרא.
<h2>דף מא:</h2>
בשלמא לא תתיבם שמא יהי' ולד של קיימא וקפגע באיסור אשת איש דאורייתא אלא לא תחלוץ אמאי לא לימא תהוי תיובתא דר"י דאמר חליצת מעוברת שמה חליצה, א"ל ר' יצחק לא משום דר"י דתניא מעשה באדם אחד שבא לפני ר' יוסי ואמר מהו לחלוץ בתוך ג' א"ל לא תחלוץ, ותחלוץ ומה בכך קרא עליו המקרא הזה אם לא יחפוץ הא אם חפץ מיבם כל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינו עו"ל אינו עולה לחליצה.
תוספתא היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיהי' לה ג' חדשים. וכשם שאין אומרים לייבם, כך אין אומרים לו לחלוץ, מעשה בא' שהלך למד"ה והי"ל ש"י ולו אח קטן ראב"י אמר תחלוץ שמא יארע דבר ונמצאת זקוקה לקטן וח"א כשם שאין אומרים לו לייבם כך אין אומרים לו לחלוץ.
ת"ר יבמה ג"ח הראשונים נזונת משל בעלה מכאן ואילך אינה ניזונת לא משל בעלה ולא משל יבם עמד בדין וברח ניזונת משל יבם, פי' ג"ח הראשונים א"י להנשא מחמתו נזונית משל בעלה שכך כתב לה את תהא יתבי בביתי ומתזני מנכסי כ"ז מיגר אלמנותיך, מכאן ואילך א"נ כו' שאינה דומה לשאר אלמנות והתם כ"ז שאינה נשאת לאחר ואומרת מחמת פ' בעלי יש לה מזונות אבל הך אגודי בי' ביבם לפיכך א"ל על נכסי בעלה מזונות ולא על יבם עד שיכנוס אותה, ואם תבעתו בדין או כנוס או פטור וברח נזונית משל יבם וקנסי' לי'.
נפלה לפני יבם קטן מאי מיבם ל"ל דהא לא כנסה מבעל מאי פליגי בה ר"א ורבינא, ח"א אית לה וח"א ל"ל והל' ל"ל מן שמיא קנסוה.
ת"ר יבמה שחלצו(ה) לה אחים בתוך ג"ח צריכה להמתין ג"ח. לאחר ג"ח א"צ להמתין ג"ח. וג"ח שאמרו משעת מיתת הבעל לא משעת חליצת יבם, מ"ש מגט דרב אמר משעת נתינה ושמואל אמר משעת כתיבה פי' אע"ג דמשעת כתיבה לא נתיחד עמה דא"כ הו"ל גט ישן ואפ"ה משעת נתינה מנינן ה"נ נימני משעת חליצה. א"ר ק"ו לאיסור כרת התרתה לאיסור לאו לכ"ש, פי' ליבם התרתה לאחר ג"ח דאי מעברה הוה קיימא עלי' בכרת לאסור יבמה משום דליכא אלא לאו לכ"ש.
<h2>דף מב.</h2>
וכן שאר כל הנשים כו' בשלמא יבמה כדאמרת פי' שלא יהא ולד של קיימא כו' אלא שאר נשים מ"ט. אר"י א"ש א"ק והיתה לך ולזרעך אחריך להבחין בין זרע של ראשון לזרע של שני פי' שאין השכינה שורה אלא על המתיחסים אחר אביהם. מתיב רבא לפיכך גר וגיורת צריכה להמתין ג"ח הכא מאי להבחין איכא פי' דהא הוא בעלה. הכא נמי איכא להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שנזרע שלא בקדושה פי' שאין מבחין זה לפיכך מפרישין אותן ג"ח לאחר שנתגיירו שלא יהי' נזקקין זה לזה. רבא אמר גזירה שמא ישא אחותו מאביו וייבם אשת אחיו מאמו ויוציא את אמו לשוק ויפטור יבמתו לשוק פי' אי נשאת תוך ג"ח וילדה והוא בן ט' לראשון ונולד בביתו של שני וסבור שהוא בנו וישא את בת הבעל הראשון שי"ל מאשה אחרת והיא אחותו מצד האב ואם תלד להאי בעל האחרון בן וישא אשה זו וימות בלא בנים וייבמה זה שסבור שהוא אחיו מאביו ונמצא מיבם אשת אחיו מאמו שלא מאביו ואם לא תלד אמו לשני וימות וכסבורים שזה בנו תנשא לשוק בלא חליצה ואם יש לו אח מן הראשון שהוא אביו ונשא אשה ומת בלא בנים ואין שם אח אלא זה וזה סבור שהוא מן האחרון ונמצאת אשת בנו של ראשון הזקוקה לו נשאת לשוק בלא חליצה, וה"ה דאיכא למיחש לכל הקרובות הנאסרות מחמת אביו וכגון אחות אביו ואשת אביו ואשת אחי אביו וחדא מכולהו נקט דקרובה לי' טפי דהיינו אחותו.
ומקשה היכא דקי"ל דמעוברת היא תינשא דהשתא ליכא הבחנה אלמה תניא לא ישא אדם מעוברת חברו ומנקת חברו. ומסיק (התם) [סתם] מעוברת למניקה קיימא ודלמא מעברא ונעכרה חלבה וקטלה לה, פי' כיון שמעוברת היא עתידה לילד ותהי' צריכה להניק את בנה וזה לא יפרוש ממנה ואם תתעבר בתוך ימי הנקתה יתעכר חלבה וימות הולד. א"ה מניקה דיד[י]ה נמי יהא אסור להזקק לה דיד[י]ה ממסמסא לי' בבצים וחלב, דידה נמי ממסמסה לי' בביצים וחלב, לא יהיב לה בעל, ליתבעיני' ליורשים, אמר אביי אשה בושה לבא לב"ד והורגת את בנה.
<h2>דף מב:</h2>
א' בתולות וא' בעולות כו' ואמרי' הי ניהו בתולות והי ניהו בעולות הי ניהו ארוסות והי ניהו נשואות אר"י ה"ק א' בתולות וא' בעולות שנתארמלו או שנתגרשו בין מן האירוסין בין מן הנשואין.
ר"א לא על לבי מדרשא אשכחא לר' אסי א"ל מאי אמור האידנא בבה"מ א"ל הכי אר"י הל' כר' יהודה דאמר הנשואות יתארסו והארוסות ינשאו ולא גזרי' ארוסה אטו נשואה, מכלל דיחידאה פליג עלי' דת"ק דאמר לא ינשאו ולא יתארסו א' ארוסות וא' נשואות, אין והתניא הרי שהיתה רדופה לילך לבית אביה או שהי' כעס בבית חמיה או שהי' בעלה זקן או חולה או שהיתה חולה או שהי' בעלה חבוש בב"ה או שהיתה עקרה או זקנה או קטנה או איילנות או שאינה ראויה לילד כולן צריכות להמתין ג"ח דברי ר"מ ור"י מתיר לארס ולינשא מיד אלמא מאן ת"ק דמתני' ר"מ, א"ל ר"א חזר בו ר"י, א"ר יוסף אי הדר בי' ממתניתא דכרמא הדר בי' דתניא אר"י בנו של ר"י בן ברוקא שמעתי מפי חכמים בכרם ביבנה שכולם צריכות להמתין ג"ח בין הארוסות בין הנשואות בין הראויות לילד בין שאין ראויות לילד. והל' כר"מ חדא דהא ר"י דפסק הל' כר"י הדר בי' למיפסק הל' כר"מ, ותו דאמרי' בריש אע"פ (בהלכות ואלו מלאכות) רמ"א כל הפוחת לבתולה מר' ולאלמנה מק' ה"ז בע"ז אחותי' [דרמב"ח] נסיבה לר' [אויא] אירכס כתובתה אתא לקמי' (דר"מ) [דר"י] א"ל מהו לשהוי' א"ל הכי אמר ר"י א"ש זו דברי ר"מ אבל ח"א משהא אדם את אשתו ב' או ג' שנים בלא כתובה א"ל אביי והא אר"נ א"ש הל' כר"מ בגזרותיו א"ל אי הכי זיל כתוב לה ובהל' ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה מייתינן הך מתניתא דלעיל, פלוגתא דר"מ ור"י הרי שהיתה רדופה לילך לבית אביה ואמרי' עלה אר"נ א"ש הל' כר"מ בגזרותיו.
מסתמיך ואזיל ר"א אכתפי' דר' נחום שמעי' מינקט ואזל ושאל הל' מיני' מחלוקת ואח"כ סתם מאי א"ל הל' כסתם, מחלוקת במתני' וסתם בברייתא מאי א"ל וכי ר' לא שנאה ר"ח מניין לו.
<h2>דף מג.</h2>
אמימר שרי לארס ביום תשעים א"ל ר"א לאמימר והא רב ושמואל דאמרי תרווייהו צריכה להמתין ג"ח חוץ מיום שמת בו וחוץ מיום שנתארס בו א"ל ההוא לענין מניקה אתמר דרב ושמואל דאמרי תרווייהו צריכה להמתין כ"ד חדש חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארסה בו איני והא ההוא דעבד סעודת אירוסין ביום תשעים ואפסדי' רבה ההוא סעודתא סעודת נשואים הוה. ומכאן מוכח שג"ח שאמרו לימות החמה ולא לימות הלבנה שהרי יום תשעים השלימו כבר ג"ח ופסק תלמודא והל' צ"ל כ"ד חדש חוץ מיום שנולד בו ויום שנתארסה בו, וצריכה להמתין ג"ח חוץ מיום שמת בו וחוץ מיום שנתארסה בו.
ר' יוסי אומר וכו' ר"י אנשואות קאי והכי קאמר לי' לר"י כל הנשים נשואות יתארסו כדקאמרת דלא גזרי' ארוסות אטו נשואות. מיהו בהא פליגנא עלך שלא חלקת בין אלמנה לגרושה והתרת לאלמנה ליארס בתוך ימי אבלה ואנא ס"ל אלמנה מן הנשואים לא תארס כל ל' יום של ימי אבלה מפני האבל. והאי כל הנשים יתארסו לאו למעוטי ארוסה להינשא דהתם כר"י ס"ל וגבי הבחנה ר"י מיקל טפי מר' יהודא כדאמרי' לעיל פי' אלא באבלות איכא לאיפלוגי עלי'. וכמה כל ימי אבלה ל' יום. ור"י סבר דכי אלמנה מן הנשואין מותרת ליארס תוך ל' של אבלה דהא (אר"מ) [אר"ח] ק"ו הוא מה במקום שאסור לכבס מותר ליארס מקום שמותר לכבס אינו דין שמותר ליארס, מאי היא, דתנן שבוע שחל ט"ב להיות בתוכה אסור לספר ולכבס ובחמישי מותרים מפני כבוד השבת, ותניא קודם הזמן הזה ממעטין בעסקיהן מלישא ומליתן ומלבנות ולנטוע ומארסין ואין כונסין ואין עושים סעודת אירוסין ונשואין אלמא ערב ט"ב שאסור לכבס מותר ליארס תוך ל' של אבל שמותר לכבס א"ד שמותר ליארס, פי' דדוקא הגיהוץ והתספורת אסרו תוך ל' יום אבל הכיבוס לא נאסר אלא כל ז', גיהוץ לאחר שמכבסין הבגד מגהצין אותה בגהוץ כמו שעושין לחדשים ונראין הישנים כחדשים, ואי אמרת כי תניא ההיא מתני' מארסים קודם שבת שחל ט"ב בתוכה דהיינו מר"ח שגם לכבס מותר ותו ליכא ק"ו, אכתי הוא ק"ו ומה במקום שאסור לישא וליתן מותר ליארס מקום שמותר לישא וליתן דהיינו תוך ל' יום של אבל א"ד שיהא מותר ליארס. ר"א אמר שאני בין אבילות חדשה לאבילות ישנה שאני בין אבילות דיחיד לאבילות דרבים פי' קסבר ר"י אע"ג דקודם ט"ב הלא מותר ליארס מפני שהוא אבילות ישנה ואבילות דרבים דקילי אבל אבילות חדשה ודיחיד דחמירה אסור ליארס תוך ל' יום. וקיי"ל ר"י ור' יוסי הל' כר' יוסי.
<h2>דף מג:</h2>
ירושלמי וכמה הוא האבל ל' יום הד"ת בנשים אבל באנשים ג' רגלים ביש לו בנים אבל אם אל"ב מותר מיד, בשיש מי ישמשנו אבל אם אין מי שישמשנו מותר מיד, כשאין לו בנים קטנים אבל אם הי"ל בנים קטנים מותר מיד דהוה מעשה שמתה אשתו של (ר"ת) [ר"ט] עד כשהי' בב"ה אמר לאחותה כנסי וגדלי בני אחותך אע"פ שכנסה לא הכירה עד שעברו עליו ל' יום.
מתניתין ד' אחים נשואים וד' נשים ומתו אם רצה גדול שבהם לייבם את כולן הרשות בידו מי שהיה נשוי ב' נשים ומת ביאתה או חליצתה של א' מהן פוטרת צרתה היתה א' מהן כשירה וא' פסולה אם הי' חולץ חולץ לפסולה ואם הי' מיבם מיבם לכשירה. ד' אחים ס"ד אלא אימא ד' מאחים. הרשות בידו ושבקינן לי' והתניא וקראו הן ולא שלוחן ודברו אליו מלמד שמשיאין לו עצה ההוגנת לו שאם הי' ילד והיא זקנה היא ילדה והוא זקן אומרים לו מה לך אצל ילדה מה לך אצל זקנה תלך אצל שכמותך ואל תכנס קטטה לביתך ל"צ בדאפשר לי' א"ה אפילו טובא נמי עצה טובה קמ"ל ד' אין טפי לא כי היכי דלימטינהו עונה בחודש שעונת ת"ח מע"ש.
ירושלמי [פ"ד הי"ב] דילמא תלת עשר אחין הווין מתו תרי עשר בלא בנים אתון בעיין מתיבמה קומי ר' א"ל ר' זיל ליבם אמר לית בחיילי והם אומרות כל חדא וחדא אנא זוינא ירחא. אמר ומאן זיין ירחא דעבורא א"ר אנא זיינא ירחא דעבורא צלי עליהו ואזלין להון בתר תלת שנין אתיין טעונין תלתין ושתא ינוקי מינוקין אתין וקמין להון קומה דרתא דר' סלקין ואמרין לר' אית לרע קרא דמניקותא בעין מישאל בשלומך אודיק ר' מן כוותי' וחמתון א"ל מאי עסקה דין א"ל אנן בעין תיתין לן ההיא ירחא דעיבורא ויהיב להון ההוא ירחא דעיבורא. פי' דילמא בלשון מעשה כלומר מעשה שהי'. ומכאן מוכח דס"ל כחכמים דהא רבי בתר אבא שאול הוה, ולמה מחזר כ"כ על היבום א"ל משום דס"ל כחכמים דאמרו יבמה יבא עלי' מ"מ.
<h2>דף מד.</h2>
מי שהיה נשוי וכו' ונייבם לתרווייהו ארחב"א א"ק אם לא יבנה את בית אחיו בית א' הוא בונה ואינו בונה שני בתים ונחלוץ לתרווייהו אמר מ"ז ב"ט א"ק בית חלוץ הנעל בית א' הוא חולץ ואין חולץ ב' בתים ונחלוץ לחדא ונייבם לחדא א"ק אשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה ונייבם לחדא וניחלוץ לחדא א"ק אם לא יחפוץ הא חפץ ייבם וכל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינו עולה לחליצה אינו עולה ליבום ועוד שלא יאמרו בית א' מקצתו חלוץ ומקצתו בנוי. אע"ג דליכא אלא עשה דבית א' הוא בונה ולא ב' ולאו הבא מכלל עשה עשה, אפ"ה חייבי לאוין חולצין ולא מתיבמין וכ"ש חייבי עשה לא נדרוש אם לא יחפוץ הכא דכיון דפטרה רחמנא מיבום ה"ה דפטרה נמי מחליצה אבל שאר חייבי לאוין לא פטרה רחמנא מיבום ולא איסור הלאו גורם להם ואדרבה אחרי דאתי עשה ודחי ל"ת והיכא דאיכא עשה ול"ת כגון אלמנה לכ"ג לא מצי ליבומי ודין הוא שלא תחלוץ אלא יבמתו ריבה ודוקא הההוא מרבה יבמתו משום דבת יבמתו הוה אי לאו שאיסור א' גורם אבל הצרה דפטר רחמנא מלהתיבם א"צ להזקיקה חליצה מריבוי דיבמתו אלא אמרי' אם לא יחפוץ לא הצריך הבורא חליצה אלא למי שהוצרך יבום אבל זו שפטרה מיבום פטרה נמי (גם) מחליצה.
היתה א' כשרה וא' פסולה, פי' כגון שהיתה גרושה או חלוצה שהיא פסולה לכהן נחלוץ לה ויפטר הכשרה ותהא ראויה לכהן ואל יחלוץ לה ויפסלנה. אר"י כאן שנה ר' לא ישפך אדם מי בורו ואחרים צריכים להם פי' אין זה דומה לכופין על מדת סדום ומ"ה איצריך ר"י למילף הא מילתא ממתני' דכופין על מדת סדום הוא היכא דקאי ההוא דקא בעי הנאה וקתבע כגון חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר וקבעי ההוא גברא למיגר התם אבל הכא לא קאי כהן דבעי למסבה. דומיא דמי בורו דלא קאי התם גברא דתבע להו, ואפ"ה שנה ר' לא ישפוך אדם וכו' דאע"ג דלא אתי השתא אתי למחר וליומא אחרא.
מתניתין המחזיר גרושתו והנושא את חלוצתו והנושא את קרובות חלוצתו יוציא והולד ממזר, פי' המורה המחזיר גרושתו משנשאת קאי בלא יוכל, והנושא את חליצתו קאי בלא יבנה, והנושא את קרובת חלוצתו מקשה בגמ' דאינה אלא מדרבנן, ומודים חכמים בנושא וכו' פי' מפני שהוא מח"כ. ומקשה אר"ע, קרובת חלוצתו הולד ממזר והאר"ל כאן שנה רבי אחות גרושה מד"ת אחות חלוצה מד"ס כדאמרי' לעיל בפירקין. ואסיק א"ר חייא ב"ר אבא אר"י ה"ט דר"ע א"ק בית חלוץ הנעל כיון שחלץ לה הכתוב קורא ביתו עשה החלוצה כאלו היא אשתו להאסר בקרובותיה. ודוקא אחר חליצה קראו הכ' ביתו אבל בעודה ש"י לא דהא אמרי' בפירקין דלעיל דר"ע ל"ל זיקה אפי' בחד אחא.
<h2>דף מד:</h2>
תנא המחזיר גרושתו והנושא קרובות חלוצתו ר"ע אומר אין לו בה קידושין וא"צ ממנו גט והיא פסולה וולדה פסול וכופין אותו להוציא וח"א י"ל בה קדושין וצריכה ממנו גט והיא כשרה למאי אי לימא לקהל פשיטא משום דזניא אפסלה מקהל אלא פשיטא לכהונה. פי' לא שתנשא לכהונה שהיא גרושה אלא שאם היתה בת כהן לא נפסלה בבעילה זו מתרומה דבי נשא כדאמרי' לקמן בפ' אלמנה לכ"ג שאיש זר אצלה מעיקרא הוא שפוסלה מתרומה דבי נשא יצא מחזיר גרושתו שלא הי' זר אצלה מעיקרא. וכן נמי הנושא את חלוצתו ולדה כשר לכהונה שבתה כשרה להנשא לכהן דא"ק היא תועבה ואין בניה תועבים.
<h2>דף מה.</h2>
אמר רבה בב"ח אר"י הכל מודים בגוי ועבד הבא על ב"י שהולד ממזר מאן הכל מודים שמעון התימני דאע"ג דאמר שמעון התימני אין ממזר מח"ל ה"מ בח"ל דתפסי בהו קידושין אבל הני דלא תפסי בהו כח"כ דמי ראש"ה ור"ת ברי' דר"ח איש כפר עכו פרוק הנהו שבוייתא דאתאי מן ארמון לאנטוכיא הוה בה חדא דהוה מעברא מגוי אתי לקמי' דר"א א"ל ר"י ור"א ור"ח דאמרי נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר אר"י רבותא למיחשב גברא והא רב ושמואל בבבל וב"ק בא"י וא"ל חלופי בר קפרא ועיילי מגדולי זקני דרום ואמרי גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר. וריב"ל אמר הולד מקולקל, למאי אילימא לקהל והא אריב"ל הולד כשר אלא לאו לכהונה אמוראי דמכשרי מודי דולד פגום לכהונה הוי מק"ו ומה אלמנה לכ"ג שאין איסורה שוה בכל בנה פגום זו שאיסורה שוה בכל א"ד שבנה פגום, וכ"ת א"ל מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת ה"נ כיון דבא עלי' פסלה דאר"י משום ר"ש מניין לגוי ועבד שבא על כהנת לוי' וישראלית שפסלה שנאמר ובת כהן כי תהי' אלמנה וגרושה וזרע אין לה וגו' מי שיש לו אלמנות וגירושי' בה יצאו גוי ועבד שאין לו אלמנות וגירושין בה.
<h2>דף מה:</h2>
אמרי נהרדעא משמיה דר"י לדברי הפוסל פוסל אפי' בפנויה ולדברי המכשיר מכשיר אפי' בא"א ושניהן לא למדוהו אלא מאשת אב מאן דפסל סבר מה אשת אב דלדידי' לא תפסי בה קידושין אבל לאחר תפסי בהו קידושין לאפוקי גוי ועבד דלא תפסי בהו קדושין כלל לא בהדה ולא בעלמא. א"ל ר"א ב"ר לרבינא איקלע אמימר לאתרין ואכשר בין בפנוי' בין בא"א. ומסיק תלמודא והל' גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר בין בפנויה בין בא"א ורבא אכשרי לרב מרי בר רחל ומני' בפורסי דבבל ואע"ג דאמר כל משימות שאתה משים לא יהא אלא מקרב אחיך האי כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן בו, פי' זה הי' בנו של איסור גיורא והיתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה ומינוהו בין הגבאים הממונים על ישראל מפני שהיתה אמו ישראלית. עיין בפסקי בפ' אחד דיני ממונות.
ההוא דהוה קרי בר ארמיתא (אר"א מי לא) [שלא] טבלה אמו כשנתגיירה וא"ר אסי כיון שטבלה לנידותה כדת יהודית הו"ל כאלו טבלה לשם גירות.
א"ר הלוקח עבד מן הגוי וקדם וטבל לשם ב"ח קנה עצמו ב"ח מ"ט גוי גופא לא קני מעשה ידו הוא דקני לי' ומאי דקני לי' (לא מקני) [הוא דמקני] לי' לישראל כיון דקדם וטבל לשם ב"ח אפקעי' לשיעבוד מיני' פי' גוי לא קנה גופו של עבד כ"א למע"י כדאמרי לקמן ולא הם קונים זה מזה ומה שיש לו מוכר לישראל והלכך אם קדם וטבל לשם ב"ח טרם שטבל לשם עבדות קנה עצמו ב"ח ומפקיע שעבודו של ישראל אבל אם טבל תחילה לשם עבדות כבר קנה גופו באותה טבילה וא"י לטבול עוד לשם ב"ח בלא דעת רבו. כדרבא דא"ר הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד מידי דהוה אקדושת הגוף פי' עשה שורו אפותיקי והקדישו למזבח דהוי קדושת הגוף פקע שעבודא קמא אבל קדושת בדק הבית לא מפקיע כדתנן בערכין מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו, או אם עשה חמצו אפותיקי לגוי והחמץ מונח בידו של ישראל ובאו שש שעות של ע"פ פקע שיעבוד הגוי הואיל ולא הוי ממש דידי' וחייב לבערו, ואם עשה עבדו אפותיקי לחברו ושיחררו משוחרר ופקע ממונו של זה וגובה ממקום אחר, מתיב ר"ח מעשה בבלוריא הגיורת שקדמו עבדי' ושפחותי' וטבלו לפני' ובא מעשה לפני חכמים ואמרו קנו עצמם ב"ח לפני' אין לאחרי' לא, פי' דוקא כשטבלו עבדי' תחלה שכבר נתגיירו ועודה עדיין גוי' אז קנו עצמן ב"ח אבל אם לאחר שנתגיירה היא טבלו עצמן לשם חירות לא מהני להו מידי אלמא גבי ישראל ל"א קנה עבד עצמו ב"ח א"ל רבה לפני' בין בסתם בין במפורש פי' שגם טבילה סתם לשם חירות היא שאין עבד גוי טובל לשם עבדות אבל לאחרי' במפרש אין בסתם לא שאם פירש ואמר אני טובל לשם ב"ח אז קנה עצמו ב"ח אבל בסתם לא שי"ל לשם עבדות טבל. אר"א ל"ש אלא בלוקח מן הגוי אבל גוי גופי' קני, פי' דוקא ישראל שקונה עבד לא קנהו כ"א למעשה ידיו ויכול לקדם ולטבול לשם ב"ח אבל גוי ב"ח שמכר עצמו לישראל קני' גופו ואם קדם ואמר אני טובל לשם ב"ח לא קנה עצמו דכתיב וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו, אתם קונים מהם ולא הם קונים מכם ולא קונים זה מזה ולא הם קונים למאי הל' אילימא למע"י אלא גוי לא קני לי' לישראל למע"י והכתוב או לעקר משפחת גר ואמר מר משפחת גר זה הגוי אלא לגופי' וקאמר רחמנא אתם קונים מהם אפי' לגופיה.
<h2>דף מו.</h2>
א"ש וצריך לתוקפו במים, פי' כשמטבילו לשם עבדות יתקפנו במים שלא יקדים ויאמר לשם ב"ח אני טובל אלא יראה שלשם עבדות הוא מטבילו. מנימין עבדי' דר"א בעי' לאטבולי מסרי' ניהלי' לרבינא ולר"א ברי' דרבא א"ל חזו דמינייכו קבעיני' לי' רמו לי' רסנא בצוואריה פי' רצועה כעין אפסר, ארפו לי' כי היכי דלא להוי חציצה ואימצו לי' כי היכי דלא ליקדום ולימא [וכו'], בהדי דדלי רישא ממיא אנחו לי' קולתא דטינא על ראשו א"ל זיל ואמטינה לבי מרך פי' כלי מלא טיט שמו עליו לכובשו מיד בעבדות.
ר"ח ב"א איקלע לגובלא חזא להנהו בנות ישראל דמעברן מגוים שמלו ולא טבלו ולא א"ל ולא מידי חזי להו חמרא דמזגו לי' גוים ושתו ישראל פי' כלי של יין הי' ביד ישראל וגוי מוזג המים לתוכו ולא א"ל ולא מידי חזא להאי תורמוסא דשלקו להו גוים ואכלי ישראל ולא א"ל ולא מידי אתא לקמי' דר"י א"ל צא והכרז על בניהן שהן ממזרין ור"י לטעמי' דאמר ר"ח ב"א אמר ר"י גוי ועבד שבא על בת ישראל הולד ממזר ולית הל' כוותי'. ועל יינן משום יין נסך משום לך לך אמרינן לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב. ועל תורמוסין לפי שאינן בני תורה ואסרן משום בשולי גוים, הא בני תורה שרי והאמר שמואל בר"י א"ר כל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי גוים פי' והאי תורמוסא אינן נאכלין כמות שהם חי ויש בהן משום בישולי גוים ר"י כאידך לישנא ס"ל דאמר שמואל בר"י א"ר כל שאינו עולה ע"ש מלכים ללפת בו את הפת אין בו משום בשולי גוים ואע"פ שאין התורמוס נאכל כמות שהוא חי כיון שאינו עולה ע"ש מלכים אין בו משום בשולי גוים טעמא דאינן ב"ת הא בני תורה שרי, וכיון דר"י ס"ל הכי הל' כוותי' דקיי"ל רב ור"י ה"ל כר"י.
ת"ר גר שמל ולא טבל ר"א אומר ה"ז גר שכן מצינו באבותינו שעמדו על הר סיני שמלו ולא טבלו ונכנסו תחת כנפי השכינה במילה בלבד, טבל ולא מל ר"י אומר ה"ז גר שכן מצינו באמהות שטבלו ולא מלו. פי' ר"י סבר טבלו בהר סיני ור"א סבר לא טבלו וח"א טבל ולא מל מל ולא טבל אינו גר עד שימול ויטבול. וכן אר"י אינו גר עד שימול ויטבול פשיטא יחיד ורבים הל' כרבים מאן חכמים ר' יוסי דתניא הרי שבא ואמר מלתי ולא טבלתי מטבילין אותו ומה בכך דברי ר"י ר' יוסי אומר אין מטבילין פי' מטבילין אותו וה"ה כישראל מעליא וא"צ לבדוק בעדים אם מילתו לשם מצוה, ומה בכך אם אין מילתו לשם מצוה הואיל וטבל בטבילה סגי. ור' יוסי אומר אין מטבילין שמא ערבי מהול או גבעוני מהול הוא, וצריך להטיף ממנו דם ברית דר"י בעי תרתי. לפיכך הואיל ולר"י בחדא סגי מטביל בשבת גר שמל אתמול בפנינו דבמילה סגי לי' וכי מטביל לי' בשבתא לא מתקין גברא, ור' יוסי אומר אין מטבילין תרתי בעי. פי' מילה וטבילה ואע"ג דמל בפנינו טבילתו מתקנתו ותקוני גברא בשבתא לא מתקנינין.
<h2>דף מו:</h2>
א"ר עובדא הוה בר"ח ב"ר ור' יוסף מתני ר' אושעיא ב"ר ור"ש מתני ר' אושעיא בר"ח שגם הוא הי' עמהם אתא לקמייהו בלילה גר שמל ולא טבל א"ל טפי האי רבא ונטבלה למחר (בגמ' הגרסא שהי כאן עד למחר ונטבלינך). ש"מ תלת ש"מ גר צריך ג', פי' מדאמר ר"ש שגם ר"א הי' עמהם והיו ג' וש"מ אינו גר עד שימול ויטבול. וש"מ אין מטבילין גר בלילה. ארחב"א אר"י גר צריך ג' משפט כתיב ביה פי' משפט א' יהי' לכם ולגר, וה"נ אמרי' לקמן, ת"ר ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו מכאן אר"י גר שנתגייר בב"ד ה"ז גר. ואע"ג דבעי' מומחין דילמא דאיקלעי. ואי קשיא הא אמרן לעיל מי לא טבל לקירויו מי לא טבלה לנדתה והא התם דליכא תלתא והוא גר י"ל היכא צריך תלתא בשעה שנכנס תחת כנפי השכינה ורוצה לישא בת ישראל אבל אם עמד בחזקת ישראל והי' טובל לקירויו אע"פ שלא טבל בפני ג' די לנו ודמיא הא לקידושין שהמקדש בע"א אינן קדושין אבל אם ראינו שעמדה עמו בחזקת אשתו ונתייחדה עמו צריכה ממנו גט ואע"פ שלא ראו עדים שבא עלי' וקדשה בביאה אנו מחזיקין אותה כמקודשת כיון שיושבת תחתיו כאשה תחת בעלה ה"נ הכא כיון שאנו רואים שהוא נוהג תורת ישראל ה"ה גר גמור.
ת"ר מי שבא ואמר גר אני יכול תקבלנו ת"ל אתך במוחזק לך פי' אי מוחזק לך שמל וטבל ה"ז גר ואם לאו אינו גר שמא ערבי מהול הוא עד שיטיף ממנו דם ברית ויטבול לפנינו באו הוא ועדיו עמו מנין שנאמן ותקבלנו ת"ל וכי יגור אתך גר בארצכם אין לי אלא בארץ בחו"ל מניין ת"ל אתך בכ"מ שאתם א"כ מה ת"ל בארץ בארץ צריך להביא ראי' בח"ל א"צ להביא ראי', פי' בארץ חיישינן משום שבחא דא"י משקרי הלכך צריך להביא ראי' שבב"ד נתגייר אבל בח"ל א"צ להביא ראי' דודאי לא משקר דברי ר"י. וח"א בין בארץ בין בחו"ל צריך להביא ראי', ואלא הא דכתיב בארץ ההוא דאפילו בא"י מקבלים גרים, סד"א משום טובת א"י מגיירי והשתא נמי דליכא טובה פי' דפסיק ממנה זבת חלב ודבש איכא לקט שכחה ופאה ומעשר עני קמ"ל. אמר רחב"א אר"י הל' בין בארץ בין בחו"ל צריך להביא ראי', פשיטא יחיד ורבים הל' כרבים מ"ד מסתבר טעמא דר"י דקא מסייעי לי' קראי קמ"ל. ונ"ל שכ"ז הוא כגון שהיינו מכירים בו שהי' גוי ואנו מסתפקין שמא ערבי מהול הוא, אבל אם לא הכרנו בו א"צ להביא ראי' שמתוך שי"ל בן ישראל אני ואומר כי אני גר נאמן.
<h2>דף מז.</h2>
ת"ר ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו מכאן אר"י גר שנתגייר בב"ד ה"ז גר בינו לבין עצמו אינו גר, פי' מדסמיך הכתוב גר אצל ושפטתם ש"מ שצריך להתגייר בפני ג' כמשפט. מעשה בא' שבא לפני ר"י ואמר נתגיירתי ביני לב"ע א"ל יש לך עדות א"ל לאו יש לך בנים א"ל אין א"ל נאמן אתה לפסול א"ע ואין אתה נאמן לפסול את בניך, פי' שאם היו עדים מעידים שלא נתגייר בב"ד אלא בפניהם בלבד אז לא הי' גירותו גירות וגם בניו היו פסולים. ואי אמרת ה"נ נימא מי לא טבל לקירויו אפילו שלא בב"ד כיון שעמד בחזקת יהודית כדכתיבנא לעיל, יש לנו לומר (כיון) [כגון] שחקרו אותו ואמר שלא טבל לקירויו דהא ר"י או הא או הא בעי כדאמרי' לעיל, ואע"פ שמילתו לא הי' בכשרות הי' נכשר בטבילה לבד וטבילת קירויו כך הוא כטבילת גירותו. א"ל נאמן אתה וכו', פי' לא תימא דוקא לר"י הוא דנאמן דקסבר אדם משים עצמו רשע כדתנן לקמן ר"י אומר הרגתיו לא תנשא אשתו מפני שהוא רשע לפי דבריו ואינו נאמן להעיד. אלא אפי' לת"ק דאמר הרגתיו תנשא אשתו ס"ל כרבא דאמר אין אדם מע"ר, מודה הכא שהוא נאמן שאין אדם זה רשע ממה שאומר נתגיירתי ביני לב"ע ואדרבה מצוה היא אלא שלא כיון לעשותה כהוגן, ול"ד לאומר פ' רבעני לרצוני או הרגתי בעלך שמעיד ע"ע שנעשה רשע אלא בהא שוי' אנפשי' חד"א ואסור בבת ישראל עד שיחזור ויטבול או יטיפו ממנו דם בפני ב"ד וכמו האי דאמרי' האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני שאסור בקרובותי' דשוי' אנפשי' חד"א.
ומקשה ומי אמר ר"י אבני' לא מהימן והא תניא יכיר יכירנו לאחרים מכאן אר"י נאמן אדם לומר זה בני בכורי וכשם שנאמן אדם לומר זב"ב כך נאמן לומר זה ב"ג וב"ח וח"א אינו נאמן, פי' אע"ג דמוחזק לן בחד שהוא בכור ואתא אב לומר אין זה בכור אלא זה נאמן כדאמרי' בי"נ וכך הוא נאמן לומר זה ב"ג וב"ח. ואי קשיא והרי הוא עושה עצמו רשע כשאומר באתי על הגרושה והולדתי זה וכן נמי מאי דתנן בקידושין [ע"ח ע"ב] האומר בני זה ממזר הוא אינו נאמן ר"י אמר נאמן, ואקשי' והא משים עצמו רשע באומר באתי על הערוה והולדתי ממנה ממזר זה והיכי נאמן, והתנן [לעיל כ"ה ע"א] ר"י אומר הרגתיו לא תנשא אשתו, שכיון ששם עצמו רשע אינו נאמן להעיד, ואפי' רבא דסבר אין אדם משים ע"ר ותנשא אשתו, התם משום דפלגינן דיבורא ואמרינן דאיהו שנהרג אבל לא הרגו הוא, וכן נמי שאומר פ' רבעני לרצוני אמרי' אמת שרבעו אבל לא לרצונו אלא לאונסו, אבל הכא מאי נימא, כיון (שאני או) [שאין] אתה מאמינו שבא על הערוה, א"כ אין זה ממזר, וקשה בעיני לתרץ כגון שעשה תשובה עכשיו (ואפ"ה) [ומש"ה] נאמן, דא"כ בהרגתי את בעלך [יהא] נאמן אם עשה תשובה, אלא כיון שמעיד על מעשה שעשה ברשעו, אע"פ שבשעת הגדה אינו רשע אינו נאמן, דבעי' ראיה והגדה בכשרות, דכתי' והוא עד או ראה או ידע אם ל"י, בעינן ראית העדות והגדתו בכשרות. והנכון בעיני לתרץ כגון שלא שם עצמו רשע בעדותו שאמר כך כשנשאתי' לא ידעתי שהיא גרושה, וכשנודע לי פרשתי ממנה מיד, וכן כשבא על הערוה אמר שנתחלפה לי הערוה באשתי, וה"ה גבי הרגתיו אם הי' אומר לא הרגתיו בפשיעה אלא משיצאת האבן מת"י הוציא הלה את ראשו וקבלה נאמן הוא ותנשא אשתו ע"פ. וח"א אינו נאמן לא לפוסלו ולא לשומו בכור היכא דמוחזק לן באחר שהוא בכור. אך אם לא היינו מוחזקים בא' מהן שהוא בכור נאמן הוא לומר זב"ב ולהכי אתי שפיר (וצריך הבנה) [שצריך הכרה], ואפילו בנכסים הבאים לאחר מכאן כדאמרי' בי"נ. ומתרץ רנב"י הק"ל לדבריך גוי אתה ואין עדות לגוי. פי' שאתה אומר שלא נתגיירת בפני ב"ד הרי אתה גוי לגבי נפשך שוויתי' לב"י אנפשך חד"א עד שתחזור ותתגייר בפני ב"ד אבל להעיד על בניך אי אתה נאמן שאין עדות לגוי ובחזקת כשרות הן עומדין, ואע"פ שטבל עכשיו בב"ד דהוי ישראל גמור ומעיד על בניו שעשאן בפסלות אינו נאמן כיון שמעיד על מה שעשה בגיותו, דבעי שתהא ראיית המעשה והגדת ב"ד בכשרות כדפרישי'. רבינא אמר הכי קא"ל י"ל בנים א"ל אין י"ל בני בנים א"ל אין א"ל נאמן אתה לפסול בניך ואין אתה נאמן לפסול בני בניך. תנ"ה ר"י אומר נאמן הוא על בנו קטן ואיני נאמן על בנו גדול.
ארחב"א אר"י לא קטן קטן ממש ולא גדול ממש אלא קטן וי"ל בנים זהו גדול, גדול וא"ל בנים זהו קטן פי' נאמן אתה לפסול את בניך אם אין להם בנים וכל הבנים שיולידו יהיו פסולים עד לעולם וזה מ"ש בברייתא כי הוא נאמן על בנו קטן אבל אם י"ל בנים אפילו על בניו אינו נאמן שאם יפסול את בניו נמצא שפוסל גם בני בניו וזהו מ"ש בברייתא ואינו נאמן על בנו הגדול. ופסיק תלמודא והל' כוותי' דרנב"י והתניא כוותי' דרבינא ההוא לענין יכיר תניא פי' בההיא ברייתא דיכיר דאמר זה ב"ג וב"ח שאינו גוי התם מחלק בין בן קטן לבן גדול אבל הכא דעושה עצמו גוי ואפילו אין לו בני בנים א"נ על בניו. ולענין פלוגתא דר"י ורבנן איפסקא הל' כר"י דאמר שהוא נאמן לפסול את בניו.
ת"ר גר שבא להתגייר א"ל מה ראית שבאת להתגייר אי אתה יודע שישראל בזה"ז דחוים דחופים מסוככים מטורפים אם אמר יודע אני ואיני כדאי מקבלים אותו מיד ומודיעים אותו מקצת מצות קלות ומקצת חמורות ומודיעים אותו ענין לקט שכחה ופאה ומ"ע ומודיעים אותו עונשן של מצות ואומרים לו הוי יודע שעד שלא באת למדה זו אכלת חלב א"א ענוש כרת חללת שבת א"א ענוש סקילה ועכשיו אם אכלת חלב אתה ענוש כרת אם חללת שבת ענוש כרת אתה, וכשם שמודיעים אותו עונשן של עבירות כך מודיעים אותו מתן שכרן של מצות ואומרים לו הוי יודע שהע"ה אינו צפון אלא לצדיקים שבזה"ז אינן יכולים לקבל לא רוב טובות ולא רוב פורעניות על עונשם של עבירות שהי' כלים בעונם אלא הכל שמור לע"ל בין השכר בין הפורעניות, ואין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו, קבל מלין אותו מיד נשתיירו בו ציצין המעכבין את המילה חוזרים ומלין אותו שנית, נתרפא מטבילין אותו מיד ושני ת"ח עומדים ע"ג ומודיעים אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות, פי' אע"פ שהודיעוהו בעת המילה חוזרים עוד ומודיעים אותו בעת הטבילה שעתה הוא נכנס לכלל גירות טבל ועלה ה"ה כישראל גמור. וכן אשה נשים מושיבים אותה במים עד צוארה ושני ת"ח מושיבים אותה מבחוץ ומודיעים אותה מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות. א' גר וא' עבד משוחרר. ובמקום שהנדה טובלת שם גר ועבד משוחרר טובלים בו. וכ"ד שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ועבד משוחרר ובנדה.
<h2>דף מז:</h2>
אמר מר גר שבא להתגייר א"ל מה ראית שבאת להתגייר מ"ט משום דר"ח דאר"ח קשים לישראל כספחת שנאמר ונלוה הגר אליהם ונספחו על ב"י וקדריש ונספחו (לשם) [לשון] ספחת ומפני שאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם וישראל למדים מהם הם קשים לישראל. ומודיעים אותו ענין וכו' דארחב"א אר"י בן נח נהרג על פחות מש"פ ולא ניתן להשבון וכיון שהממון חשוב הרבה בעיניהם אולי יפרוש. אין מרבים עליו וכו' אר"א מאי קראה ותרא כי מתאמצת היא ללכת עמה ותחדל לדבר. קבל מלין אתו מיד דשהוי' מצוה לא משהינן. נתרפא מטבילין אותו מיד, נתרפא אין, לא נתרפא לא משום דמיא מרזו מכה, פי' ולטבול קודם שימול א"א דאכתי גברא לא חזי ואין טבילה עולה לו קודם שימול. וראיתי מקשין ממה דאמרי' לקמן בפ' הערל נכרית מעוברת שנתגיירה בנה א"צ טבילה ופריך והא הוי חציצה ומשני שאני עובר דהיינו רביתי' ומשמע דהא לאחר מהני טבילה מקמי מילה ומתרצים דלאו דוקא נקט בנה אלא בבת מיירי ונ"ל לתרץ דאפי' אי גרסי' בנה ל"ק דהתם מיגו דסלקא טבילה לאמו סלקא נמי לו ואינו חסר אלא מילה ככל בר ישראל אבל לעולם גוי שטבל קודם מילה ולא כלום הוא.
ושני ת"ח עומדים והאר"ח ב"א גר שנתגייר צריך ג' א"ל ר"י לתנא תני ג'. טבל ועלה ה"ה כישראל לכ"ד, למאי הל' דאי הדר בי' ישראל משומד הוא, ואי קדיש קדושיו קידושין. א' גר וא' עבד משוחרר קס"ד לקבל [וכו'], פי' כמו שהגר צריך לקבל מרצונו ואין מטבילין אותו בע"כ כך עבד משוחרר כשמשחררו וצריך להטבילו כדי להתירו בב"י צריך העבד לקבל עליו מרצונו ואין מטבילין אותו בע"כ, ורמינהו בד"א בגר אבל עבד א"צ לקבל, פי' דכיון דמל וטבל לשם עבדות ושייך במצות כנשים א"צ לקבל בטבילת שחרור, ואסקה ר"פ דהאי דתניא א' גר וא' עבד משוחרר לענין טבילה תניא, פי' שכמו שהגר צריך טבילה כך ע"מ נמי צריך טבילה ולא סגי לי' טבילה קמייתא דלשם עבדות אבל לקבל א"צ, ודוקא עבד ישראל שנשתחרר דכבר הוה שייך במצות א"צ אבל הלוקח עבד מן הגוי דלא הוי שייך במצות ורוצה למולו ולהטבילו לשם עבדות, צריך העבד לקבל ואם לא קבל עליו כל המצות אין מלו ומטבילו לשם עבדות דתניא א' גר וא' לוקח מן הגוי צריך לקבל.
<h2>דף מח:</h2>
ת"ר מקיימין עבדים שאינן מולין דברי ר"י ר"ע אומר אין מקיימים, א"ל ר"י והרי הוא אומר וינפש בן אמתך והגר, אר"ע בלוקח עבד בין השמשות ולא הספיק למולו הכתוב מדבר. וקי"ל הל' כר"ע מחברו. דכ"ע מיהו וינפש בן אמתך והגר בעבד ערל הכתוב מדבר, מאי משמע, דתנא וינפש בן אמתך בעבד ערל הכתוב מדבר, אתה אומר ב"ע או אינו אלא בעבד מל כשהוא אומר למען ינוח עבדך ואמתך כמוך הרי עבד מל אמור, מה אני מקיים וינפש בן אמתך בעבד ערל, והגר זה גר תושב אתה אומר זה גר תושב או אינו אלא גר צדק כשהוא אומר וגרך אשר בשעריך הרי ג"צ אמור הא מה אני מקיים והגר זה ג"ת, פי' שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז ואוכל נבילות והזהירו הכתוב על חילול השבת דמחלל שבת כאלו עובד ע"ז.
אריב"ל הלוקח עבד מן הנכרי ולא רצה למול מגלגלין עמו עד יב"ח לא מל חוזר ומוכרו לנכרי. שלח ר' אבין משמי' דר' אילעאי וכל רבותי א"ל משמי' איזהו עבד ערל שמותר לקיימו זה שלקחו רבו ע"מ שלא למולו. יתיב (ב"א ור"ח) [רחב"פ ור"א] ור"י נפחא ויתבי וקאמרי עיר א' היתה בא"י שלא רצו עבדי' למול גלגלו עמהן עד יב"ח וחזרו ומכרום לנכרים, כמאן כי האי תנא דתניא הלוקח עבד מן הנכרי ולא רצה למול מגלגלים עמו עד יב"ח לא מל חוזר ומוכרו לנכרים.
<h2>דף מט.</h2>
מתניתין איזהו ממזר כל שאר בשר שהוא בלא יבא דר"ע, שמעון התימני אומר כל שחייבים עליו כרת בידי שמים והל' כדבריו, ר"י אומר כל שחייבים עליו מיתת ב"ד, אר"ש בן עזאי מצאתי מגלת יוחסין וכתיב בה איש פלוני ממזר מא"א לקיים דברי ר"י. פי' כל שהיא אסורה לו משום קורבה ואע"פ שאין שם כרת עליו כגון אנוסת אביו לר"י דנפקא לי' מלא יגלה כנף אביו וכגון הנך דלעיל מחזיר גרושתו משנשאת דאע"פ שגירשה שאר מיקרא, דהא כל העריות אעפ"י שנתגרשו מקרי שאר, ונושא את חלוצתו נמי הוי לאו דשאר וגם קרובת חלוצתו נמי הוי שאר אבל כל חייבי לאוין דלאו כשאר נינהו כגון עמוני שנשא ב"י או ישראל שנשא נתינה דאיכא לאו דלא תתחתן וכן כל ח"ל דכהונה אינן ממזרים והנולד מן הממזר לא איצטריך לי' למימר דקרא מלא הוא גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה' עד עולם. ואי קשיא כיון דרישא וסיפא חד תנא נינהו אמאי פלגינהו לתרי בבי. תשובה, סיפא הוי עיקר פלוגתייהו ממאי הוה ממזר ורישא לא אתי אלא לערובי קרובות חלוצתו בהדייהו ולמימר דמינה נמי הוי ממזר דאיסורא דאורייתא הוי ולאפוקי ממ"ד אחות חלוצה מדרבנן.
מתניתין אשתו שמתה מותר באחותה גירשה ומתה מותר באחותה נשאת לאחר ומתה מותר באחותה יבמתו שמתה מותר באחותה. אר"י כאן שנה ר' משנה שאינה צריכה, פי' דזיל קרי בי רב הוא עלי' בחיי' לא נאסרה אחותה אלא בחיי'.
ואמרי' מ"ט דר"ע דכתיב לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו וס"ל כר"י דאמר באנוסת אביו הכתוב מדבר דהו"ל ח"ל, וסמיך לי' לא יבא ממזר בקהל ה' אלמא מהני הוי ממזר. ור"ש התימני ס"ל כרבנן דאמר בש"י של אביו הכתוב מדבר דהו"ל ח"כ וסמוך לי' לא יבא ממזר. ור"י ליכתוב רחמנא או לא יקח או לא יגלה לא יקח ולא יגלה ל"ל אלא ה"ק מלא יקח עד לא יגלה הוי ממזר טפי לא הוי ממזר, פי' ר"י סבר דהאי לא יגלה לא מיירי לא באנוסת אביו ולא בש"י של אביו אלא באשת אביו משתעי ומדשנה בה קרא יליף ר"י דאין ממזר אלא מחייבי מיתת ב"ד וה"ק לכתוב או לא יקח או לא יגלה אמאי כתיב תרי קראי אלא לומר לך אשת אב אסורה והזהרה שהזהרתיך בה (בלא) [מלא] יקח (מילא) [עד ולא] יגלה הוי ממזר טפי לא הוי ממזר דאילו כתיב בה חד קרא ותו לא הוה ילפי' שאר עריות מיני' מהיקשא דר"י. ואע"ג דקיי"ל אין למדין הל' לא מפי משנה ולא מפי תלמוד הל' כשמעון התימני לאו משום דתנן הכא והל' כדבריו אלא משום דתני לה גבי הל' פסיקתא, חדא דתנן לעיל ומודים חכמים בנושא את קרובת חליצתו שהולד ממזר וקרובת גרושתו היא בכרת ואמרי' דאתא למסתם כשמעון התימני, ואמרי' נמי בפ"ק אר"א אע"פ שנחלקו ב"ש וב"ה בצרות, מודים שאין ממזר אלא מח"כ, ותנן נמי בקדושין וכל מי שאין לה עליו קדושין אבל יש לה על אחרים קדושין הולד ממזר ואיזה זה, זה הבא על א' מכל העריות שבתורה.
אמר אביי הכל מודים בבא על הנדה שאין הולד ממזר דהא תפסי בה קדושין פי' שהמקדש את האשה בעודה נדה קדושיו קדושין דכתיב ותהי נדתה עליו לשון הוי' אפילו בשעת נדתה תהוי בה הוי', ולקמן בפ' הבא ע"י אמרי' דאפילו חלל לא הוי וכיון דלא הוי חלל גם היא לא נפסלה מכהונה.
<h2>דף נ.</h2>
רבן גמליאל אומר אין גט אחר גט ולא מאמר אחר מאמר ולא בעילה אחר בעילה ולא חליצה אחר חליצה, וח"א יש גט אחר גט ומאמר אחר מאמר אבל אין בעילה אחר בעילה ולא אחר חליצה כלום, פי' שתי יבמות שנפלו לפני יבם א' מאח א' ונתן גט לזו וגט לזו אינו אסור בקרובות שני' דגט קמא הוי פקעה זיקה דתרוויהו והוי כמגרש נכרית ואי קמא לא אהני למדחי בתרא נמי לא אהני הלכך לא גרושתו היא, וכן שתי יבמות ליבם א' ונתן לזו גט ולזו גט האחרון אינו כלום ומותר בקרובותי' וטעמא כדפרישי'. ולא מאמר אחר מאמר, פי' בין ביבם א' לשתי יבמות ובין שני יבמין ליבמה א' האחרון אינו כלום לפסול את הראשונות ולא להאסר בקרובת שני'. ולא בעילה וכו' בא עלי' וחזר הוא או אחיו ובא על צרתה זנות היא בעילה זו ואינו אסור בקרובותי'. וח"א יש גט וכו' דקמא לא דחי לגמרי ואכתי פלגא זיקא רמיא עלי' דהא בעי' חליצה הלכך אהני גט בתרא והויא גרושתו ונאסר בקרובותי', וכן נמי יש מאמר אחר מאמר דמאמר אינו קונה קנין גמור להפקיע כל זיקתה דהא בעי' חליצה לזיקתו הלכך מהני מאמר אחר מאמר לפסול את הראשונה עליו ולהאסר בקרובות שני'. אבל לא אחר בעילה ואחר חליצה כלום שהבעילה והחליצה מפקיעים כל הזיקה הלכך אין דבר אחר מועיל אחריהן.
כיצד עשה מאמר ביבמתו ונתן לה גט צריכה ממנו חליצה עשה מאמר וחלץ צריכה ממנו גט עשה מאמר ובעל ה"ז כמצותה, פי' האי כיצד לאו אפלוגתייהו קאי אלא מילתא באנפי נפשה היא ואיבם א' ואיבמה א' קאי וה"ק כיצד דין יבם א' וכיצד התרתן לשוק והכי מפרש בגמ'. אם עשה מאמר ביבמתו ואח"כ נתן לה גט צריכה ממנו חליצה לזיקתו דמאמר אינו קונה קנין גמור כמו ביאה להפטר ממנו בגט לבדו ואם רוצה לכנוס א"י כיון שנתן לה גט דקיימא עלי' בלא יבנה מדרבנן, ואפילו ר"ג מודה בזה דיש גט אחר מאמר. עשה מאמר וחלץ. צריכה ממנו גט דחליצה מפקעה לי' לזיקתה אבל משום מאמר דעבד לה צריכה ממנו גט. עשה מאמר ואח"כ בעל ה"ז כמצותו. מפרש בגמ' נתן גט ועשה מאמר צריכה גט וחליצה נתן גט ובעל צריכה גט וחליצה.
נתן גט ובעל אסור לקיימה דקיימא עלי' בלא יבנה וצריכה גט לביאתו וחליצה לזיקתו ובגט לחודי' לא מיפטרא כשאר כונס את יבמתו שיכול לפוטרה בגט משום דהך ביאה הוי פסולה מיום גט קמא ולא קניא לגמרי. נתן גט וחלץ כו' ואע"ג דחליצה פסולה היא דאי הוה בעי ליבומי לא מצי אפ"ה דחיא לגמרי שאין אחרי' כלום דאי הדר וקדש לה במאמר או בביאה לא בעי' גט וכר"ע דאמר אין קדושין תופסין בח"ל והכי מפרש בגמ' דכל מתני' דתני אין אחר חליצה כלום ר"ע היא.
נתן גט וחלץ אין אחר חליצה כלום פי' נתן גט ועשה מאמר באותה יבמה עצמה צריכה ממנו גט אפילו ר"ג מודה דיש מאמר אחר גט דמספקא לי' הא גט אי דחי אי לא דחי ודילמא גט לא דחי ומהני בה מאמר ומכ"ש לרבנן גט דוחה קצת ומשייר קצת דאהני למאמר [למיקני] שיורא בגט וצריכה גט למאמרו וחליצה לזיקתו ויבומי לא דמגט קמא קיימא עלי' בלא יבנה.
חלץ ועשה מאמר נתן גט ובעל או בעל ועשה מאמר נתן גט וחלץ אין אחר חליצה כלום א' יבמה א' וא' שתי יבמות. פי' חלץ ועשה מאמר, או נתן גט אחר חליצה או בעל אחר חליצה אינו כלום כדקתני סיפא אין אחר חליצה כלום שאין מאמר וביאה תופסים אחר חליצה כר"ע, וגט דאחר חליצה לא הו"ל לאשמעינן דאינו כלום דלמאי לאיתסורי בקרובותי' הא מיתסר וקאי מחמת חליצה, אלא איידי דבעי למיתני גט אחר בעילה כדקתני או בעל ועשה מאמר ונתן גט לאשמעינן דאין לו לאחר ביאה כלום זיקת יבמתו ובגט זה סגי לה בלא חליצה תנא נמי גט דלאחר חליצה, והכי מפרשי' בגמ'.
או בעל ועשה מאמר אחר ביאה או שנתן גט אחר ביאה או חלץ לאחר ביאה אין אחר ביאה כלום זיקת יבמתו דגט שנתן לה אחר ביאה גירש לה כאשתו גמורה ולא בעי' חליצה ואם רצה להחזיר מחזירה, וחליצה שעשה אחר ביאה אינה מועלת כלום, ואין עלי' זיקת יבמין, ומאמר אחר ביאה לא הי' צריך למיתני דפשיטא לן דלא מהני (דלימא בעל הוי) [דלמאי ליהני] הא אפילו מאמר אחר מאמר ביבם א' ויבמה א' בתרא כמאן דליתי' דמי דמאי קעביד הא מיתסר וקאי בקרובותי' אלא איידי דתני רישא חלץ ועשה מאמר דאיצטריך לאשמעינן כר"ע דאין קדושין תופסין בחלוצתו תנא נמי בעל ועשה מאמר, והכי מפרש בגמ'.
אין אחר חליצה כלום ארישא קאי ואלישנא דסיפא דקתני או בעל וכו' הוה שייך למיתני אין אחר ביאה כלום ובגמרא קא בעי לה. א' יבמה א' וא' שתי יבמות ליבם א' שנים הן כמו שאמרנו שיש אחר גט ראשון או אחר מאמר ראשון כלום ואין אחר ביאה שבתחלה או אחר חליצה כלום.
<h2>דף נ:</h2>
כיצד עשה מאמר בזו ומאמר בזו צריכות ב' גיטין וחליצה מאמר בזו ובעל לזו צריכות ב' גיטין וחליצה מאמר לזו וגט לזו צריכה גט וחליצה מאמר לזו וחלץ לזו הראשונה צריכה גט, פי' כיצד דין שתי יבמות ליבם א' מאמר בזו ומאמר בזו צריכות שני גיטין וסתמא כרבנן דיש מאמר אחר מאמר, ויבומי לא, דהיכי ליעבד אי לתרווייהו ה"ל משני בתים ואי לחדא הואיל ועשה מאמר בחברתה ה"ל בונה שתי בתים, וחליצה לא' מהן פוטרת צרתה. מאמר לזו וגט לזו פסל גט של אחרונה את הראשונה דקם לי' בלא יבנה וצריכה למאמרו גט וחליצה לזיקתו דחליצה לא מפקעה קידושי' וגט לא מפקעא זיקה. מאמר בזו ובעל לזו אסור לקיימה דהואיל דקמייתא אגידי' בי' הו"ל שני בתים וצריכות שני גיטין זו גט למאמרו וזו גט לביאתו וחליצה לא' מהן ופוטרת צרתה, אבל בגט לחודי' לא נפקא בעלת ביאה הואיל וביאה פסולה היא. מאמר בזו וחליצה לזו כו' הראשונה צריכה גט דחליצה מפקעי הזיקה אבל המאמר לא מפקעא וצריכה גט למאמרו.
גט לזו וגט לזו צריכות הימנו חליצה גט לזו ובעל לזו צריכות גט וחליצה גט לזו ומאמר בזו צריכה גט וחליצה גט לזו וחלץ לזו אין אחר חליצה כלום. פי' גט לזו וגט לזו צריכה הימנו חליצה א' ואסור בקרובות שתיהן דרבנן הוא דאמרו יש גט אחר גט. גט לזו ובעל לזו צריכה גו"ח ואסור לקיימה דקיימא עלי' בלא יבנה מדרבנן משום גט דראשונה ובגט בלחוד לא נפקי משום דביאה פסולה היא. גט לזו וחלץ לזו (וחלץ לזו) אין אחר כו' ואי הדר ומקדש לה לצרתה לא תפסי בה קידושין כר"ע.
חלץ וחלץ או חלץ ועשה מאמר נתן גט ובעל או בעל ובעל או בעל ועשה מאמר נתן גט וחלץ אין אחר חליצה כלום בין יבם א' וב' יבמות בין ב' יבמין ויבמה א'. פי' אין אחר חליצה כלום ומותר בקרובות שתי' שאין אחר זיקת הראשון שום זיקת יבמין וחליצה בתרייתא לאו כלום היא, וכן גט ומאמר ובעילה שאחר חליצה הראשונה אינה כלום, או בעל תחילה וחזר ובעל לשני' או מאמר או גט או חליצה אחר ביאה ראשונה אינן כלום ומעשה אחרון לא חשיב ומותר בקרובות שני'. אין אחר חליצה כלום ארישא קאי ואסיפא שייך לאמר אין אחר בעילה כלום ובגמרא קא בעי לה. בין יבם וכו' כל הדין האמור למעלה ביבם א' ושתי יבמות הוא נוהג בשני יבמין ויבמה א'.
חלץ ועשה מאמר נתן גט ובעל או בעל ועשה מאמר נתן גט וחלץ אין אחר חליצה כלום בין בתחילה בין באמצע בין בסוף והבעילה (בין בתחילת הבעילה) [בזמן שהיא בתחילה] אין אחריה כלום [באמצע ובסוף יש אחריה כלום], ר"נ אומר א' בעילה וא' חליצה בין בתחילה בין באמצע בין בסוף אין אחריהן כלום. פי' איבם א' ואיבמה א' קמהדר אע"ג דתניא לעיל הדר תניא הכא משום סיפא דבעי לאפלוגי בין ביאה לחליצה כדקתני החליצה בין בתחלה בין באמצע בין בסוף אין אחרי' כלום והבעילה כו' לאשמיענן פלוגתא דר"נ ורבנן. פי' באמצע בין מאמר לגט כגון גט לזו וחלץ לזו וחזר ועשה בה מאמר בבעלת הגט לא מהני בה מידי ולא בעי' גט למאמרו. בין בסוף, אחר מאמר וגט חלץ אין אחרי' כלום וחליצה גמורה היא ואי הדר עביד מאמר לא בעי' גט דחליצה פקעה כל הזיקה וקיימא עלי' בלאו גמור ואע"ג דחליצה פסולה היא. ביאה באמצע כגון גט לזו ובעל לזו והדר עשה מאמר בשלישית ואסור בקרובותי', ביאה בסוף גט לזו [ומאמר לזו] וחזר ובא על הא' יש ביאה אחר זיקת יבם ולא סגי' לי' בגט ובעי חליצה. ור"נ אומר א' בעילה וא' חליצה בין בתחלה בין באמצע בין בסוף אין אחרי' כלום ונפקי בגט בלא חליצה ואי הדר ומקדש לה לאידך אחר בעילה לא מהני מידי.
גמרא ואמרי' ע"כ לא פליגי אלא בגט אחר גט ומאמר אחר מאמר אבל גט א' ביבמה ומאמר א' ביבמה מהני, מ"ט אמור רבנן גט ביבמה מהני והא לא כתב רחמנא ביבמה אלא בחלוצה, ומהדר משום דמהני בעלמא בכל הנשים, דאי אמרת לא מהני גט ביבמה אמרי' גט להוציא וחליצה להוציא מה גט לא מהני חליצה נמי לא מהני ואתי למיבעל אחר חליצה, ומ"ט אמור רבנן מאמר ביבמה מהני והא לא כתב רחמנא אלא יבמה יבא עלי' משום דמהני בעלמא, דא"א לא מהני אמרי מאמר לקנות וביאה לקנות ומדמאמר לא מהני ביאה נמי לא מהני ואתו למיבעל אחר בעילה, פי' אתו ליבם הב' אחר שיבם הא'. ומ"ט אמור רבנן (האי) ביאה פסולה יש אחרי' כלום, פי' ולא מפקעא הזיקה להפטר בגט לבד, והלא מה"ת ביאה כשרה היא ומפקעא זיקה ולמה היא צריכה חליצה. ומהדר אי ביאה אחר גט היא, גזירה ביאה אחר גט משום ביאה אחר חליצה פי' אי הוה אמרי' דביאה אחר גט מפקעת כל הזיקה הוו אמרי א"כ ביאה כשרה ומותר לבעול אחר הגט ושמא יתירו גם בעילה אחר חליצה. ואי ביאה אחר מאמר היא גזירה ביאה אחר מאמר משום ביאה אחר ביאה פי' אי אמרינן דביאה מעלייתא היא ומפקעא כל הזיקה בלא חליצה אתו למימר מותר לבעול אחר המאמר, ויתירו נמי לבעול אחר בעילה, פי' לבעול השני אחרי שבעל הא' דאסורה לי' מדאורייתא, ולהכי מצריכנא חליצה כדי להודיע שלא היתה ביאה כשרה. ומ"ט אמור רבנן האי חליצה פסולה אין אחרי' כלום, מאי לגזור ליגזר חליצה אחר הגט או אחר המאמר מפקעת כל הזיקה ואין אחרי' כלום דאי הדר ועביד מאמר או גט לג' לא מהני. ומאי לגזור משום חליצה אחר חליצה. פי' דלא ליתי לחלוץ לב' יבמות זו אחר זו או שני יבמין ויבמה אחת זה אחר זה מאי איכפת לן כל הני תחלוץ ותיזיל. פי' כל ימי' תחלוץ. ליגזור חליצה אחר מאמר משום חליצה אחר ביאה, פי' דלא יאמרו יבמה כנוסה יוצאה בחליצה בלא גט, לא אתי למימר הכי דאטו חליצה אחר מאמר (ב') לא בעי גט למאמרו, ה"נ בעי גט לביאתו, והא דאמרינן אין אחרי' כלום בדבר העשוי אחרי' קאמר, דאי הדר ועבד גט או חליצה או מאמר בחברתה לא מיתסר בקרובותי'.
<h2>דף נא.</h2>
מ"ט דר"ג דאמר אין גט לאחר גט ולא מא"מ, ואסיקני' אביי דפשיטא לי' לר"ג דגט דחי ומאמר קני, מיהו אמור רבנן האי יבמה בחד צד מהני בה גט ובחד צד מהני בה מאמר, גט אחר גט לא דחי דהא דחיא לה קמא מא"מ לא קני דהא קני לה קמא, גא"מ ומא"ג האי מילתא קא [דחי והאי מילתא קא] קני. ורבנן כל חד וחד תקינו לה גט ומאמר ביבמה, הלכך ליכא למימר קמאי דחיא כל כח הגט, דקמאי כח גט דידיה דאית לי' בהך יבמה הוא דדחה אבל כח דאחוה בהך יבמה וכח דידי' נמי בצרתה לא דחה.
ת"ר כיצד אמר ר"ג אין גא"ג שתי יבמות שנפלו לפני יבם א' נתן גט לזו וגט לזו, רג"א חולץ לראשונה ואסור בקרובותי' ומותר בקרובות השני' וח"א אסור בקרובות שניהן וחליצה לא' מהן וכן אתה אומר בשני יבמין ויבמה א', וכיצד אר"ג אין מא"מ שתי יבמות שנפלו לפני יבם א' ועשה מאמר בזו ומאמר בזו ר"ג אומר נותן גט לראשונה וחוזר וחולץ לה ואסור בקרובתי' ומותר בקרובות שני' וח"א נותן גט לשתיהן ואסור בקרובות שתיהן וחליצה לא' מהן וכן אתה אומר בשני יבמין ויבמה א'. וקיי"ל יחיד ורבים הל' כרבים.
<h2>דף נב.</h2>
עשה מאמר ובעל ה"ז כמצותה, אמר ר"ה מצות יבמה מקדש ואח"כ בועל ואם בעל בלא מאמר קני והתניא לוקה מלקות דרבנן האי תנא סבר לה כרב דרב מנגיד אמאן דמקדש בביאה ומאן דמקדש בשוקא ומאן דמקדש בלא שידוכי ומאן דמבטל גיטא ומאן דמסר מודעא אגיטא ומאן דמבזי שלוחיא דרבנן ומאן דמשהי שמתא דרבנן עלי' ל' יומין ולא אתי ותבע לי' לשמתא ועל חתנא דדר בבית חמיו דדר אין דחליץ לא והא האי דחליץ אבבא דבי חמוה ונגדי ר"ש ההוא מידי' הוה דידם מחתנא ונהרדעי' אמר בכולהו לא מנגיד רב אלא בקדיש בביאה בלא שידוכי וא"ד אפי' בשידוכי ומשום פריצותא.
<h2>דף נב:</h2>
מתניתין אין אחר חליצה כלום אר"י א"ר זו דברי ר"ע דאמר אין קידושין תב"ל אבל ח"א יש אחר חליצה כלום (חסר) ואני אומר אימתי בזמן שקדשה לשם אישות אבל כנסה לשם יבמות וקדשה לשם יבמות אין אחר חליצה כלום דכבר פקעה זיקת יבמי' תניא אידך החולץ ליבמתו וחזר וקדשה ר' אומר אם קדשה לשם אישות צריכה ממנו גט לשם יבמות א"צ ממנו גט וח"א בין שקדשה לשם אישות בין שקדשה לש"י צריכה ממנו גט. וקיי"ל כר' מח' ולא מחביריו הלכך בין שקדשה לשם אישות בין שקדשה לש"י צריכה ממנו גט. ובפלוגתא ד"ר ורבנן אפלגי בה אמוראי רבא אוקמא דפליגי בזיקא דר' סבר יש זיקה ורבנן סברי אין זיקה. ורב שרביא אוקמה בחליצה פסולה כגון שחלץ לאחר הגט ר' סבר יש זיקה האי דתפיס מאמר בעלמא בכי האי לישנא משום דיש זיקה והשתא אתא חליצה ואפקעא ול"ל הכי' ורבנן סברי אין זיקה אין כח לזיקה ואפ"ה מעיקרא הוי מאמר והשתא נמי מהני, דר' סבר פוטרת ורבנן סברי אינה פוטרת. ורב אשי אמר דכ"ע חליצה פסולה אינה פוטרת וביש תנאי בחליצה קמיפלגי. ורבינא אמר דכ"ע יש תנאי בחליצה ובתנאי כפול קמיפלגי. וכל הני אוקימתא בעלמא ושינויי בעלמא נינהו ולא סמכינן עלייהו ולית הל' כחד מינייהו דקיי"ל יש זיקה וקי"ל חליצה פסולה פוטרת וקי"ל אין תנאי בחליצה, וחליצה מוטעת כשירה, וחידודים בעלמא הן ואין לסמוך עליהן באלה בתלמוד.
<h2>דף נג:</h2>
הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון אפי' הוא שוגג והיא מזידה הוא מזיד והיא שוגגת הוא אנוס והיא לא אנוסה, היא אנוסה והוא לא אנוס, א' המערה וא' הגומר קנה לא חלק בין ביאה לביאה. וכן הבא על אחת מכל העריות האמורות בתורה או פסולות אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין וממזר פסל ולא חלק בין ביאה לביאה. פי' שוגג כסבור אשה אחרת, מזיד לשם זנות ולא לשם מצוה. מערה שלא גמר ביאתו קנה וזכה בנחלה ויוצאה בגט אם בא להוציאה לא חלק בין ביאה כדרכה לביאה של"כ גו"ח לכהן הדיוט מיפסלה בהך ביאה מתרומה דבי נשא אם היא בת כהן דשווי' חללה. הבא על א' מכל העריות בא' מביאות אלו או פסולות לכהונה כגון אלמנה וכו' פסלה לכהונה משום זונה, דוקא עריות או פסולים, אבל ביאות זנות דפנוי' לא משוי לה זונה ולא מיפסלי' לכהונה דלא אשכחן תנא דפסל אלא ר"א דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה. ושום אישות וממזרת ונתינה ישראל לאו אפסול כהונה קאי דהא פסילה וקיימא, ותרומה דבי נשא לא משכחת בה, ולא נקטה אלא לענין התראה ולמילקי עלי' האי ישראל בגמר ביאה.
ואמרינן מאי אפילו ל"מ קאמר ל"מ הוא שוגג והיא (מזידה) מכוונה לש"ש א"נ הוא מזיד והיא מכוונה למצוה אלא אפי' הוא שוגג והיא מזידה דתרוייהו לא מכוונה לשם מצוה אפ"ה קני.
תני ר"ח אפילו שניהן שוגגין אפי' שניהן מזידין אפי' שניהן אנוסין. אנוס דמתני' ה"ד ומסיק כגון שנתכוין לאשתו ותקפתו יבמתו ובא עלי'. שניהן אנוסין ה"ד כגון שנתכוין לאשתו (ותקפתו גלי' ודבוקים) [ותקפום גוים ודבקום] זה בזה.
<h2>דף נד.</h2>
מנא ה"מ דת"ר יבמה יבא עלי' בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון. תניא אידך יבא עלי' כדרכה, [וכו'] ויבמה ביאה גומרת בה ואין כסף ושטר גומרים בה. אמר רב ישן לא קנה ביבמתו דא"ק יבמה יבא עלי' ויבמה עד דמכוין לשם ביאה, והתניא בין ער בין ישן קנה אימא בין ערה [בין] ישנה דדעת האיש בעינן ולא דעת האשה, והתניא בין ער הוא והיא ישנה בין ער[ה] היא והוא ישן הב"ע במתנמנם ה"ד מתנמנם אמר ר"א נים ולא נים תיר ולא תיר דקרי לי' ועני ולא ידע לאהדורי סברא וכי מידכרי לו מידכר.
אמר רבא נפל מן הגג ונתקע חייב בד' דברים וביבמתו לא קנה וחייב בנזק וצער ורפוי ושבת אבל בושת לא מחייב דאמר מר אינו חייב על הבושת עד שיהא מתכוין.
אמר רבה נתכוין להטיח בכותל והטיח ביבמתו לא קנה להטיח בבהמה והטיח ביבמתו קנה מ"ט דהא קמכוין לשם ביאה בעלמא ואע"ג דאמרי בסוטה אין זנות בבהמה לאסור אשה על בעלה כדתנן על הכל מקנים חוץ מן הקטן ומי שאינו איש למעוטי מאי בהמה דאין לה זנות, ולקמן בפירקין אמרי דאפילו בעילה לא מיקרי אם בא עלי' של"כ לשויה בעולה לכ"ג אפ"ה ביאה דקא מיקטל עליה.
א' המערה וא' כו' אמר עולא מנין להעראה מה"ת דכתיב את מקורה הערה מכאן להעראה מה"ת אשכחן נדה שאר עריות מנין אר"י ואיתימא ר"ה ברי דרי' א"ק כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הוקשו כל עריות כולן לנדה מה נדה בהעראה אף כל העריות נמי בהעראה.
<h2>דף נד:</h2>
בעי' מיני' רבינא מרבא המערה בזכור מהו בזכר משכבי אשה כתיב אלא הערה בבהמה מהו אם אינו ענין להעראה גבי אחות אב ואחות אם דאיתא בהיקשא דר"י תנהו ענין להעראה בבהמה.
<h2>דף נה.</h2>
העראה דח"ל מנין מדגלה רחמנא שכבת זרע בשפחה חרופה מכלל דח"ל בהעראה. העראה דח"ל דכהונה שאין איסורן שוה בכל מנ"ל. אתיא קיחה קיחה. דחייבי עשה מנ"ל אתיא ביאה ביאה. יבמה ליבם מנ"ל אתיא ביאה ביאה. פי' בח"כ כתיב קיחה כי יקח איש את אשת אביו ובח"ל כתיב את אלה לא יקח ובח"ע כתיב דור שלישי יבא להם ובח"ל כתיב לא יבא ממזר.
<h2>דף נה:</h2>
אשה לבעלה מנין אתיא קיחה קיחה, פי' ומה דאמרינן בפ"ק דקידושין איבעי' להו תחלת ביאה קונה או סוף ביאה (פי') ופשט אמימר משמי' דאביי דכל הבועל דעתי' אגמר ביאה, והכא אמרי דבהעראה בלבד היא מקודשת. התם כגון דא"ל התקדשי לי בביאה זו סתם והערה בה ופשטה ידה וקבלה קידושין מאחר קודם שיגמור ביאתו מקודשת לשני ואע"ג דבהעראה חשיבה ביאה זה לא הי' בלבו לקדשה אלא בסוף ביאה דכל הבועל דעתו על גמר ביאה הוא בועל כי אמר בביאה זו כאלו אמר בסוף ביאה ומ"ה אינה מקודשת בהעראה ולא משום דהעראה לא חשיבה ביאה לקידושין, דאלו פריש ואמר הרי את מקודשת בביאה זו מקודשת כדאמרי' הכא, תדע מדתלי טעמא כל הבועל דעתו על גמר ביאה, דאלמא בתר דעתו אזלינן ולא משום דהעראה לא חשיבי למיקני הלכך מאן דמקדש בביאה סתם אינה מקודשת אלא בסוף ביאה, ומאן דמפרש בהעראה מקודשת.
אמר שמואל העראה זו נשיקה משל לאדם שהניח אצבעו על פיו א"א שלא ידחוק את הבשר. כי אתא ר"ש ב"י אר"י העראה זו הכנסת עטרה, פי' ואע"ג שהזריע בכך אינו חייב בשפחה חרופה שאין זו גמר ביאה, גמר ביאה ממש פי' שהכניס כל האבר והזריע וגמר ביאתו מכאן ואילך שלא הכניס אפי' עטרה אינו אלא נשיקה ופטור עלי' ופליגא דשמואל. וקי"ל שמואל ור"י הל' כר"י.
<h2>דף נו.</h2>
א' המערה וא' הגומר קנה, מאי קנה א"ר קנה לכל ושמואל אמר לא קנה אלא לדברים האמורים בפ' לירש בנכסי אחיו ולפטור אשת אחיו מן היבום שביאה זו מפקעה הזיקה וא"צ ממנו חליצה אלא יוצאה בגט ואם י"ל צרה נפטרת בביאה זו. אבל בתרומה לא אכלה בביאתה גריעה עד שיעשה לה ביאה יפה. מן הנשואין לד"ה אכלה דהא אכלה מעיקרא אלא כי פליגי מן האירוסין, רבא אמר אוכלת דהא רבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד, ושמואל אמר כי רבי רחמנא לאוקמי' במקום בעל לאלומי מבעל לא. ואזדא שמואל לטעמי' דאר"נ א"ש כל שהבעל מאכילה יבם מאכיל בביאה גרועה, וכל שאין הבעל מאכיל אין היבם מאכיל בביאה גרועה אבל עשה לה ביאה יפה ה"ה כאשתו לכ"ד ודוקא בביאת שוגג ואונס פליגי אבל בהעראה אף שמואל מודה שאם הערה בה ברצון שקנאה לכל שההעראה חשיבא כגמר ביאה בכ"מ ואפילו אשה לבעלה קונה אותה בהעראה. אבל בירושלמי גרסי' אר"י ב"א מה פליגית כשהערה בה אבל אם גמר הביאה כ"ע מודו שקנה בכל הדברים. וקי"ל הל' כרב באיסורי.
ת"ר בת ישראל פקחת שנתארסה לכהן פקח ולא הספיק לכונסה עד שנתחרש אינה אוכלת, פי' דגזרי' נשיאת חרש אטו קידושי חרש. מת ונפלה לפני יבם חרש אוכלת בזה יפה כח יבם מכח בעל פי' דלא גריעה ביאת חרש מביאת שוגג ומזיד, וה"ה שנפטרה הצרה בביאתו, דגרסי' בירושלמי תני ר"ח אחד החרש ואחד השוטה שבעלו קנו ופטרו את הצרות.
ת"ר בת ישראל שנתארסה לכהן פקח ולא הספיק לכונסה עד שנתחרש(ה) נולד לה בן אוכלת, מת הבן ר"נ אומר אוכלת וח"א אינה אוכלת, וכן הבא על א' מכל העריות וכו' אמר ר"ע האי מילתא א"ל ר"ש ואנהרינהו לעינין ממתניתין אשת ישראל שנאנסה אע"פ שמותרת לבעלה ולא מיקרי זנות, גבי בעלה פסולה לכהונה דלגבי כהונה מקרי זנות, ותנא תונא הבא על א' מכ"ה וכו'. מאי וכן לאו ל"ש ברצון ל"ש בשוגג ול"ש במזיד וקתני פסול פי' דהאי וכן אכל מה דקאמר לעיל גבי יבמה קאי אלמא אם בא על העריות אפי' באונס פסלן וא"א בכלל עריות הוא.
<h2>דף נו:</h2>
א"ר אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עלי' משום זונה שאע"פ שבאונס נבעלה כיון שהיא אסורה לו לא נפקעה מכלל זונה. משום זונה אין משום טומאה לא, אימא אף משום טומאה ולוקה ב' משום זונה ומשום טומאה דילפי' מאחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנבעלה דקיימא עלי' בלאו דלא יוכל. תנא והיא לא נתפסה אסורה הא נתפסה מותרת וי"ל אחרת שאעפ"י שנתפסה אסורה ואיזה זה זו אשת כהן פי' והיא קדריש מיעוטא דהו"ל למיכתב ולא נתפסה מדכתיב והיא למעוטי א"כ דאע"ג דנתפס' באונס אסורה לבעלה.
מתניתין אלמנה לכ"ג גו"ח לכ"ה מן האירוסין לא יאכלו בתרומה ור"א ור"ש מכשירין נתאלמנו או נתגרשו מן הנשואין פסולות מן האירוסין כשרות. ת"ק סבר משמרת לביאה פסולה לא אכלה ואעפ"י שלא בא עלי' נפסלה מכהונה דבי נשא אם היא בת כהן ור"א ור"ש סברי משמרת לביאה פסולה אכלה עד שתבעל ותפסל. נתאלמנו וכו' פסולות מתרומה דבי נשייהו מפני שנבעלו בעילה פסולה אבל מן האירוסין כשירות ואפי' לת"ק דאותו השימור נסתלק (מע"י) [מעליה]. וקי"ל הל' כר"ש.
<h2>דף נט.</h2>
מתניתין כ"ג לא ישא את האלמנה בין אלמנה מן האירוסין בין אלמנה מן הנשואין ולא את הבוגרת ור"א ור"ש מכשירים בבוגרת, ולא ישא את מוכ"ע. ארס את האלמנה ונתמנה להיות כ"ג יכנוס, מעשה ביהושע ב"ג שקידש את מרתא בת ביתוס, ומינהו המלך להיות כ"ג וכנסה, ש"י שנפלה לפני כ"ג ונתמנה להיות כ"ג אע"פ שעשה בה מאמר לא יכנוס. כ"ג שמת אחיו חולץ אבל לא מיבם.
ת"ר והוא אשה בבתולי' יקח פרט לבוגרת שכלו בתוליה דברי ר"מ ר"א ור"ש מכשירים בבוגרת במאי קמפלגי ר"מ סבר בתולה אפי' מקצת בתולה משמע דהיינו בוגרת שכלו מקצת בתולי' בתוליה עד דאיכא כל בתולי' ולמעוטי בוגרת, בבתולי' כדרכה אין שלא כדרכה לא פי' שאם נבעלה כדרכה פסולה לכ"ג אבל נבעלה של"כ כשירה לכ"ג דלא מיקרי בעולה אלא כדרכה, ור"מ ור"ש סברי בתולה בתולה שלימה משמע למעוטי בוגרת, בתוליה אפי' מקצת הבתולים ובא להכשיר את הבוגרת, בבתולי' עד שיהו כל בתולי' קיימים, בין כדרכה בין של"כ, פי' שאם נבעלה של"כ בעולה מיקריא ואסורה לכ"ג.
<h2>דף נט:</h2>
אר"ש ב"ח נבעלה לבהמה כשירה לכהונה, תנ"ה נבעלה למי שאינו איש אע"פ (שאסר לה) [שבסקילה] כשירה לכהונה, כי אתה ר"ד אמר מעשה בריבה א' בהיתלו שהיתה מכבדת את הבית ורבעה כלב כופרי מאחרי' והכשירוה לכהונה, א"ל רבא מפרזיקיא לר"א מנא הא מילתא דאמור רבנן אין זנות לבהמה. א"ל דכתיב לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב אבל מחיר זונה ואתנן כלב תביא פי' א"כ כגון שא"ל בעל הכלב הבעל[י] לכלב ואתן לך טלה זה, ומחיר זונה (שהחליפה הזונה הטלה) [שהחליף זונה בטלה], ואותו טלה מותר למזבח, ומדשרו א"כ ש"מ אין זנות לבהמה ותנן א"כ ומ"ז מותרים משום שנאמר גם שניהם שנים ולא ארבעה.
ת"ר אנוסת עצמו ומפותת עצמו ל"י ואם נשא נשוי. אנוסת חברו מפותת חברו ל"י ואם נשא ראב"י [אומר] הולד חלל וח"א הולד כשר. אמר מר ואם נשא נשוי דרב ור"י דאמרי תרווייהו בוגרת ומו"ע ל"י ואם נשא נשוי (אלא) [אלמא] סופה להיות בוגרת תחתיו וסופה להיות מוכ"ע תחתיו ה"נ סופה להיות בעולה תחתיו.
<h2>דף ס.</h2>
אנוסת ח' ומפותת ח' ל"י ואם נשא וכו' אר"ה א"ר הל' כר"א, פי' מ"ט דראב"י ס"ל כר"א דאמר אפילו פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה וכיון דהיא זונה קיימא עלי' בלאו והוי הולד חלל. ומי ס"ל כר"א והא קי"ל משנת ראב"י קב ונקי ואילו בהא אמר ר"ע אין הל' כר"א אלא א"ר ביש חלל מחייבי עשה קמפלגי ראב"י סבר יש חלל מח"ע מ"ט דראב"י דכתיב אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח כ"א בתולה מעמיו יקח אשה, וכתיב לא יחלל זרעו בעמיו אכלהו, פי' גם על הבעולה דהויא בעשה בתולה ולא בעולה, ולאו הבא מכלל עשה עשה, ורבנן אלה הפסיק הענין לאשמעינן דדוקא מח"ל הוי חלל ולא מח"ע, וראב"י אלה לא בא להפסיק אלא למעוטי נדה שאין חלל מנדה ובנה כשר לכהונה. כמאן אזלא הא דתנא אלה מאלה אתה עושה חלל ואי אתה עושה חלל מנדה כמאן כראב"י.
ת"ר אחותו ארוסה ר"מ ור"י אומרים מטמא לה, ור' יוסי ור"ש אומרים אינו מטמא לה, אנוסה ומפותה ד"ה אין מטמא לה, ובמוכ"ע אין מטמא לה דברי ר"ש שהי' ר"ש אומר הראוי' לכ"ג מטמא לה ושאינה ראוי' לכ"ג אין מטמא לה, ובוגרת מטמא לה ד"ה. מ"ט דר"ע ור"י דדרשי הכי ולאחותו הבתולה פרט לאנוסה ומפותה יכול שאני מוציא אף מוכ"ע ת"ל אשר לא היתה לאיש, מי שהויתה ע"י איש יצאת מוכ"ע שאין הויה ע"י איש, הקרובה לרבות ארוסה אליו לרבות את הבוגרת ור' יוסי ור"ש מ"ט דדרשי הכי ולאחותו הבתולה פרט לאנוסה ומפותה ומוכ"ע, אשר לא היתה לאיש פרט לארוסה שהיתה, הקרובה לרבות ארוסה שנתגרשה, אליו לרבות את הבוגרת. נמצא שבבוגרת ד"ה מטמא לה אנוסה ומפותה ד"ה אינו מטמא לה ובארוסה פליגי וקי"ל ר"מ ור"י ור' יוסי ור"ש הל' כר' יוסי ור"ש דאמרו אינו מטמא לה, ובאנוסה שנתגרשה מודים שמטמא לה, ובמוכ"ע ר"ש בלחוד הוה אמר דאינו מטמא לה ור' יוסי שבקי' ואין הל' כר"ש במוכ"ע.
<h2>דף ס:</h2>
תנא רשב"י אומר גיורת פחותה מבת ג"ש ויום א' כשירה לכהונה, אר"י ב"א אריב"ל הל' כרשב"י, ולית הל' כוותי' דאמרי' ההוא כהנא דנסיב גיורת פחותה מבת ג"ש ויום א' א"ל מאי האי (היא) א"ל דאמר ר"י ב"א אריב"ל הל' כרשב"י א"ל אפיק ואי לא מפקיני' לי' לר"י ב"א מאונך.
<h2>דף סא.</h2>
אירס את האלמנה וכו' ת"ר מנין שאם אירס את האלמנה ונתמנה להיות כ"ג שיכנוס ת"ל אשה, פי' כי אם בתולה מעמיו יקח אשה אשה קרא יתירא היא ובא לרבות את זו. א"ה ש"י נמי, אשה ולא יבמה.
ומינה המלך, נתמנה לא קתני אלא מינה אמר ר"י קיטור קא חזינא הכא פי' קשר רשעים דאר"י תרקבא דדינרי עיילא לי' מרתא בת ביתוס לינאי המלך דאוקים לי' להושע בן גמלא בכהנא רברבי, וק' לי דהא ינאי המלך מבית חשמונאי הוה והי' מלך וכ"ג כדאמרי' בקדושין והאיך מינה יהושע ב"ג כהן והא מרתא ב"ב היתה בחורבן הבית כדאמרי' בגיטין ומלכי חשמונאי הי' קודם הבית זמן רב כדאמרי' מלכי בית חשמונאי ק"ג ומלכי הורדוס ק"ג ולבסוף חרב הבית, ונ"ל דשני ינאי הוי א' במלכי חשמונאי וא' במלכי הורדוס.
כ"ג שמת אחיו וכו' קפסיק ותני ל"ש מן האירוסין ל"ש מן הנשואין בשלמא מן הנשואין אין עשה דוחה ל"ת ועשה אלא מן האירוסין ליתי עשה וידחה את ל"ת גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה.
מתניתין כ"ה לא ישא איילנות אא"כ יש לו אשה ובנים ר"י אומר אע"פ שי"ל אשה ובנים לא ישא (את) איילנות מפני שהיא זונה האמורה בתורה, וח"א אין זונה אלא הגיורת והמשוחררת ושנבעלה בע"ז, פי' הגיורת והמשוחררת שנבעלה לגוי ועבד שביאתו פוסלת וב"י שנבעלה בע"ז ופסול לה.
א"ל ריש גלותא לר"ה מ"ט משום פו"ר ואפו"ר כהנים הוא דמפקיד ישראל לא מפקדי אלא משום דקבעי למיתני סיפא ר"י אומר אע"פ שיש וכו' דאזונה כהנים הוא דמפקדי ישראל לא מפקדי מ"ה תנינן כהן אמר ר"ה מ"ט דר"י דכתיב אכלו ולא ישבעו, הזנו ולא יפרוצו כל ביאה שאית בה פרוצה אצלה אינה אלא בע"ז. ולית הל' כר"י מפני שהוא יחיד.
<h2>דף סא:</h2>
מתניתין. לא יבטל אדם מפו"ר אא"כ יש לו בנים, בש"א שני זכרים ובה"א זו"נ, פי' ובה"א זו"נ וכ"ש שני זכרים וה"ג בירושלמי.
הא י"ל בנים מפו"ר מבטל מאשה לא מבטל מסייע לי' לר"נ, דאר"נ א"ש אעפ"י שיש לאדם כמה בנים אסור לעמוד בלא אשה שנאמר לא טוב היות האדם לבדו וגו'. בש"א שני זכרים מ"ט דב"ש ילפי' ממשה דכתיב ובני משה גרשום ואליעזר ובה"א זו"נ לא ילפי' ממשה משה מדעתי' דנפשי' עביד, פי' ב"ש בעי ב' זכרים דוקא אבל לא זו"נ וב"ה בעו זו"נ דיליף מבריתו ש"ע שנבראו זו"נ וב"ש סברי אין דנין אפשר משאי אפשר שאם לא הו' זו"נ לא היו מולידים אלא ילפי' ממשה, וב"ה סברי לא ילפי' ממשה שלא ע"ד כן עשה בעבור שקיים פו"ר שאף אם לא הו"ל בנים כלל הי' פורש מאשתו משום שכינה והלכך אין ללמוד ממנו, אלא מבש"ע שנתיישב בכך, ודי לנו בזה.
<h2>דף סב.</h2>
אתמר הי' לו בנים בגיותו ונתגייר אר"י קיים פו"ר ור"ל אמר לא קיים פו"ר, ר"י אמר קיים פו"ר דהא הו"ל, ור"ל אמר לא קיים דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ואזדא לטעמייהו דאיתמר הו"ל בנים בגיותו ונתגייר ר"י אמר אין לו בכור לנחלה ור"ל אומר יש לו בכור לנחלה וקי"ל דכל ר"י ור"ל הל' כר"י.
א"ר הכל מודים בעבד שאין לו חייס שנאמר שבו לכם עם החמור עם הדומה לחמור. איתמר הי"ל בנים ומתו ר"ה אמר קיים פו"ר ור"י אמר לא קיים פו"ר, ר"ה אמר קיים משום דר"א דאמר ר"א אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף והא הוו לי' שנאמר כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי ור"י אומר לא קיים לשבת יצרה בעינן והא ליכא, מיתיבי בני בנים ה"ה כבנים, מת א' מהן או שנמצא סריס לא קיים פו"ר תיובתא דר"ה תיובתא. והל' כר"י.
<h2>דף סב:</h2>
אמר מר בני בנים ה"ה כבנים סבר אביי למימר ברא לברא וברתא לברתא וכ"ש ברא לברתא אבל ברתא לברא לא, א"ל רבא לשבת יצרה בעי' והא איכא. והל' כרבא. דכ"ע תרי מחד לא ולא והא א"ל רבנן לר"ש נסיבא אתתא ואוליד בני וא"ל בני ברתי בניי נינהו, התם דחוי' הוא דקא מדחי להו דר"ש איעקר מפירקי' דר"ה.
מתני' דלא כר"י דתניא רש"א נשא אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו הי"ל בנים בילדותו יהי' לו בנים בזקנותו שנאמר בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך אר"מ הל' כר"י.
אריב"ל חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שיוצא לדרך שנאמ' וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך לא תחטא, ובאותה שעה אשתו מתאוה לו. והא מהכא נפקא מהתם נפקא, ואל אישך תשוקתך מלמד שהאשה משתוקקת על בעלה בשעה שיוצא לדרך, אר"י לא נצרכה אלא סמוך לוסתה וכמה א"ר עונה, פי' אם רגילה לראות ביום חייב לפרוש ממנה בלילה ואם רגילה לראות בלילה חייב לפרוש ממנה ביום, אפ"ה כשיוצא לדרך יפקדנה. ה"מ לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מיטרד טריד. ואי ק' והא בפ"ב דשבועות ת"ר והזרתם את בנ"י מטומאתם מכאן אר"י אזהרה לבנ"י שיפרשו מנשותי' סמוך לוסתה אלמא מדאורייתא הוי. י"ל מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא, תדע דהא אמרי' התם ארחב"א אר"י כל הפורש מאשתו סמוך לוסתה הו"ל בנים זכרים ותו אמרי' ארחב"א אר"י כל המבדיל על היין במוצ"ש הוי ליה בנים זכרים וכי היכי דהא מדרבנן הא נמי דרבנן. ת"ר האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה והמשיאן סמוך לפרקן עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך וגו'.
ת"ר האוהב שכניו, והמקרב את קרוביו, והנושא את בת אחותו פי' מפני שהיא שפלה יותר מבת אחיו שי"ל אב, והמלוה סלע לעני בשעת דחקו, עהכ"א אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני. תניא ר"א אומר כל שאינו עוסק בפו"ר כאלו שופך דמים שנאמר שופך דם האדם באדם דמו ישפך וכתיב ואתם פו"ר.
<h2>דף סד.</h2>
מתניתין נשא אשה וישבה עמה י' שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטול גרשה מותרת להנשא לאחר ורשאי השני לשהות עמה י' שנים ואם הפילה מונה משעה שהפילה האיש מצווה על פו"ר אבל לא האשה ריב"ב אומר על שניהם הוא אומר ויברך אותם אלוקים ויאמר להם ואתם פו"ר. פי' אינו רשאי ליבטל אלא או יגרשה או ישא אחרת, מותרת לינשא לאחר פי' ול"א עקרה היא דשמא ראשון הוא דלא זכי לבנות ממנה.
ת"ר נשא ושהה עמה י"ש ולא ילדה הימנו אינו רשאי ליבטל ויוציא ויתן כתובה פי' אם אין מוצא אשה אחרת שאין מתרצים לתת לו אשה עד שיגרש את זאת א"נ א"י לפרנס את שתיהן יוציא ויתן לה כתובה שמא לא זכה לבנות ממנה ומפני זה לא הוליד ממנה בנים והלכך אין האשה מפסדת כתובתה. אע"פ שאין ראי' לדבר זכר לדבר מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען ללמדך שאין ישיבת חו"ל עולה לו מן המנין. לפיכך חלה הוא או שחלתה היא או שהיו שניהם חבושים בב"ה אין עולים להם מן המנין, פי' כל השנים שהי' בח"ל הי' תולה אברהם בעון חו"ל וכיון ששהא י"ש בא"י לקח הגר, ולפיכך כל דבר המונע את ההריון אינו מן המנין.
<h2>דף סד:</h2>
אמר ר"י בריה דר"ש ב"ש משמי' דרב ל"ש אלא בדורות הראשונים ששנותיהן מרובות, אבל דורות אחרונים ששנותיהן מועטות שתי שנים ומחצה כנגד ג' עוברין, רבא אר"נ ג' שנים כנגד ג' פקידות, דאמר מר בר"ה נפקדה שרה רחל וחנה. א"ש ליתנהו להני כללא מכדי מתני' מאן תקון ר' והא בימי ר' דאימעטי שני דכתיב ימי שנותינו בהם שבעים שנה.
אמר מר שמא לא זכה לבנות ממנה ודילמא איהי לא זכי' ולמה יש לה כתובה מספיקא, איהי כיון דלא מפקדה אפו"ר לא מיענשא.
ורשאי השני לשהות עמה י"ש שני אין שלישי לא מתני' מני ר' היא דתניא מל א' ומת ב' ומת ג' לא תמול דברי ר', פי' שכבר הוחזקה בניה להיות מתים מחמת מילה הלכך לא תמול אותו שאין לך דבר שעומד לפני פקוח נפש ויגדל ערל וזה יקרא ערל שמתו אחיו מחמת מילה וקס"ד בתרי הוי חזקה. רשב"ג שלישי תמול דבג' הוי חזקה לא בתרי. אימור דפליגי במילה, בנישואין מי פליגי. אין והתנא נשאת לא' ומת לב' ומת לג' לא תנשא דברי ר' דהוחזקה קטלנית רשב"ג אומר לג' תנשא לד' לא תנשא, פי' וכי היכי דפליגי בחזקת קטלנית ה"נ פליגי בחזקת עקרה ומתני' ר' היא. בשלמא גבי מילה איכא משפחה דמרפי דמא אלא נשואין מ"ט. א"ל לר"א הכי אמר אביי מהגרוניא משמי' דרבא מעין גורם, ור"א מזל גורם, א"ב דנפל מדיקלא ומת א"נ דאירסא ומית לרבא לא הוחזקה קטלנית שלא מת מחמת מעיינה לר"א הוחזקה קטלנית דאמרי' מחמת מזלה מית, וקי"ל כר"א דהוא בתרא. א"ל ר"י בריה דרבה לרבא בעי מיניה דר"י הל' כר' א"ל אין הל' כרשב"ג א"ל אין ארוכי אריך בי, א"ל סתומי הוא דפשט לך נשואין ומלקות כר' וסתות ושור המועד כרשב"ג, נשואין הא דאמרן במתני' דבב' הוחזקה עקרה, ובקטלנית נמי סתם לן כר' דתנן בפ' נערה שנתפתתה המארס את בתו וגירשה אירסה ונתאלמנה כתובתה שלו, השיאה וגירשה השיאה ונתארמלה כתובתה שלה ואמרי' בגמ' טעמא דהשו"ג השיאה ונתארמלה אבל נתארמלה תרי זימני לא חזיא לאינסובי, אגב אורחה קא סתים לן תנא כר' דבתרי זימני הוי חזקה ואם נשאת הקטלנית לג' דין הוא שתצא בלא כתובה כמו אותה שאין להכניס, והוא שלא הכיר בה אבל אם הכיר בה י"ל כתובה דהא רבא פסק מזוני לחומה איתתא דאביי כדאמרי' בפ' אע"פ וש"כ ככתובה דמיא, ואי לאו דהוה לה כתובה לא הוי פסק לה מזוני. מלקות דתנן מי שלקה ושנה ב"ד כונסין אותו לכיפה ומאכילין אותו שעורין עד שתהא כרסו נבקעת פי' בעבירה ג' מכניסים אותו לכיפה, ואין מלקין אותו עליה, הכי מוכח באלו הן הנשרפין. וסתות דתנן אן האשה קובעת לה וסת עד שתקבענה ג"פ, פי' אינה קובעת לה וסת לסמוך עלי' להיות דיה שעתה כדתנן כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה ולא מטמאינן לה למפרע מע"ל ועוד דאם קבעה לה וסת והגיע שעת וסת ולא בדקה טמאה דאורח בזמנו בא אינה מטהרת מן הוסת אפילו ניכר פעמים שבדקה בב' וסתות ולא ראתה ושינתה ראיתה ליום אחר ב"פ אפ"ה מחזיקים וסתה לכשיגיע אם לא בדקה טמאה דאורח בזמנה בא. ושור המועד כל שהעידו בו ג"פ. ודוקא נישואין ומלקות דסתם לן כר' הל' כוותי' אבל במקום שלא מצינא סתמא הל' כרשב"ג דהוא רבו של ר', ואין הלכה כתלמיד במקום הרב, והל' כר' מחבירו ולא מחבריו, ומ"ה ר"י סבר במילה כרשב"ג דאמר לשלישי לא תמול כדאמרי' בגמ', ולגבי משפחת נכפין ומצורעין אמר תלמודא והוא דאחזיק ג' זמנין, ולגבי נפלי' דתניא הפילה וחזרה והפילה וחזרה והפילה הוחזקה לנפול בתלתא זימני' כרשב"ג, ואמרי' בגמ' הוא אמר אפילת תרי והיא אומרת אפילת ג' אלמא לא הוחזקה לנופלים אלא בג' זמני כרשב"ג, אבל רבינו יצחק ז"ל כ' ומסתברא דבמילה ונישואים דבב' זמני הוי חזקה דס' נפשות להקל, ואינו נ"ל.
<h2>דף סה.</h2>
ת"ר נישאת לראשון ולא הי"ל בנים לב' ולא הי"ל בנים לג' לא תנשא אלא למי שיש לו בנים, נשאת למי שא"ל בנים תצא שלא בכתובה דוקא שא"ל בנים אבל למי שי"ל בנים א"י להוציאה שלא בכתובה, ולמי שאין לו בנים נמי דוקא אם לא הכיר בה אבל אם הכיר בה סבר וקביל דהא אפילו באיילונית תנן בפ"ב דכתובות אם מתחילה נשאה לשם איילונית י"ל כתובה כ"ש שהוחזק' עכשיו עקרה ול"מ לשני' דיש בה איסורא ומ"ה א"ל כתובה אע"ג דהכיר בה אבל האי אי אסורא להאי שא"ל בנים הא שרא למי שיש לו בנים. ולמי שא"ל בנים נמי שרא אם ישא אשה אחרת והכי תניא בתוס' עד כמה מותרת לינשא עד ג', יתר מכן לא תנשא אלא למי שי"ל אשה ובנים הא אם נשאת למי שא"ל אשה ובנים תצא בלא כתובה מפני שנישאת נשואי טעות, ודוקא ג' הוא דמוציא שלא בכתובה אבל ב' אע"ג דשהה עמו י"ש ואמרי' דבתרי הוו חזקה אפ"ה א"י להוציא בלא כתובה מפני שהחזקה אינה מועלת אלא מכאן ואילך אבל לא על הפעם שנעשית בה חזקה דומיא דשור המועד שאע"פ שבפעם הג' הוחזק מועד אינו משלם נזק שלם על אותה הפעם, אלא מכאן ואלך בנגיחה ד'.
איבעי' להו נשאת לג' ולא הי"ל בנים מהו דליתבעוה הנך קמאי כתובתן, ופשיטנא מצי א"ל השתא הוא דכחשאי. איבעי' להו נשאת לד' והי"ל בנים מהו דתיהדר ותיתבע כתובתה מג' ופשיטנא מצי א"ל השתא הוא דברית.
הוא אמר מינה ואיהי אמרה מיניה א"ר אמי דברים שבינו לבינה היא נאמנת מאי טעמה איהי קים לה ביורה כחץ פי' א"א להעמידה כלל בשהא י"ש דההוא אע"ג דמודה ואמרה דיורה כחץ ב"ד כופין אותו להוציא וחייב ליתן לה כתובה דאמרי' שמא לא זכה לבנות ממנה ובעבור זה אינה מקבלת הריון כדאזלא סוגי' דשמעתין. ואם נשאת לג' יוצאה בלא כתובה אע"ג דאינו מורה כחץ דכיון דהוחזקה עקרה לא מהימנא א"ו מינה היא. ולא מתוקמא מילתא דר"א אלא קודם י"ש והיא תובעת גירושין ממנו מפני שאינו מוליד, ובבאה מחמת טענה דבעי' חוטרא לידה ומרא לקבורה כדאמרי' לקמן, והוא אומר מינה הוא שאני בריא כשאר כל אדם, והי' אומר ר"א שהיא נאמנת ויוציא ויתן כתובה כדתנן בסוף נדרים ואפילו למשנה אחרונה דתנן השמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה משמע שאם אינה רוצה להתרצות אין כופין אותה לעמוד תחתיו אלא יוציא ויתן כתובה. וזה יש בין משנה ראשונה לאחרונה שבראשונה היו מפרידין אותן מיד. ונ"ל שהי' סוברים דאשה מפקדה אפו"ר הלכך לא היו רוצים לפייסה שאפילו אם תתפייס היא הם לא יתפייסו, אח"כ חזרו לומר דאין אשה מצוה על פו"ר הלכך מבקשים ממנה שלא תחוש על הבנים ואם תתפייס הרי טוב ואם לאו אין מכריחים אותה משמע לשון יעשו דרך בקשה, אלא יוציא ויתן כתובה, וא"ל דר"א אליבא דמש"ר קאמר ואין הל' כדבריו שלא בא ר"א לחלוק על משנה אחרונה א"ו גם אליבא דמשנה אחרונה קאמר ואתא לאשמיעינן יעשו דרך בקשה ואם תתפייס הרי טוב וא"ל יוציא ויתן כתובה דהיא נאמנת. עיין בערך מ"ח בספר.
אמר איזול אינסוב איתתא ואיבדיק נפשאי אר"א אף בזו יוציא ויתן כתובה שאני אומר כל הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה, ורבא אמר נושא אדם כמה נשים, והוא דאית לי' למיזנייהו והל' כרבא והלכך טענתו טענה, ומתני' דנדרים כגון שלא טען בעלה הכי, א"נ טען ול"ל למיזנייהו.
<h2>דף סה:</h2>
הוא אומר אפילה תוך עשר והיא אומרת לא אפילה א"ר אמי אף בזו היא נאמנת דאם איתא דאפילה נפשה בעקרתא לא מחזקה. (אפילה) כששהה עמה י"ש ולא ילדה ואנו באים להוציא לכופו, הוא אמר הפילה בתוך עשר ועדיין אין זמן להוציא דתנן מונין משעה שהפילה היא נאמנת ויוציא ויתן כתובה.
ת"ר הפילה וחזרה והפילה הוחזקה לנפל פי' ויוציא ויתן כתובה שמא לא זכה לבנות ממנה. הוא אומר אפילה ב' והיא אומרת ג' אר"י ב"א עובדא הוי בי מדרשא ואמרו היא נאמנת דאם איתא דלא אפילא נפשה באפילה לא מחזקה.
האיש מצווה על פו"ר ואתמר ר"י ור"ל ח"א הל' כר"י וח"א אין הל' כר"י ואסיקנא אין הל' כר"י. מה"מ א"ר אלעאי בשם ר"י ברר"ש א"ק ומלאו את הארץ וכבשה איש דרכו לכבוש ואין אשה דרכה לכבוש אדרבה וכבשוה תרי משמע ארנב"י וכבשה כתיב. ההיא דאתא לקמי' דר"א א"ל לא מפקדת, א"ל ומסיבו דילה מה תהא עלה דהך איתתא אמר כה"ג ודאי כייפינן, פי' בתוך עשר הוה ואיהי אמרה מיני' דאיהי מהימנא ובעבור שבאה מחמת טענה כייפינן לי' להוציא וליתן כתובה. ההיא איתתא דאתא לקמי' דר"נ א"ל לא מפקדת א"ל לא בעי הך אתתא חוטרא לידה ומרה לקבורה אמר כה"ג ודאי כייפי'. פי' גם זה בתוך עשר שנין והיא אמרה מיני'. יהודית דביתהו דר"ח הו"ל צער לידה שאי נפשא במנהא ואתאי' לקמי' דר"ח א"ל איתתא מופקדת אפו"ר א"ל לא אזלא ואשתתאה סמא דעקרתא לסוף גליא לי' מילתא א"ל איכו ילדת לי חדא כריסי אחרת דאמר מר (יהודה וחזקי' תאומים היו, א' נגמרה צורתו לסוף ז' וא' נגמרה צורתו לסוף ט') יהודה וחזקי' אחי פזי וטוזי אחוותה. ולא מפקדא והאמר ר"ח ב"ק אר"י מעשה באשה א' שחצי' בת חורין וכפו את רבה ועשאה ב"ח פי' לומר כריב"ב. ארנב"י מנהג הפקר נהגו בה פי' ובעבור זה שחררה שתנשא ולא בעבור שהיא מצווה על פו"ר.
<h2>דף סו.</h2>
אלמנה לכ"ג גו"ח לכ"ה הכניסה לו עבדי מלוג ועבדי צאן ברזל. עבדי מלוג לא יאכלו בתרומה, עבדי צאן ברזל יאכלו. ואלו הן ע"מ אם מתו מתו לה ואם הותירו הותירו לה. אע"פ שהוא חייב במזונותיהן לא יאכלו בתרומה. ואלו הן עצ"ב אם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו הואיל והוא חייב באחריותן הרי אלו יאכלו. בת ישראל שנשאת לכהן והכניסה לו בין ע"מ ובין עצ"ב ה"א יאכלו ובת כהן שנשאת לישראל והכניסה לו בין ע"מ ובין עצ"ב ה"א לא יאכלו. פי' עצ"ב הם אותם שכתבתם בכתובה וקבלן עליו הבעל בשומא ובאחריות, וע"מ הם אותם שלא הכניסה לו בכתובה והגוף הוא שלה ואין לבעל עלי' אלא פירות. וע"מ כיון שהגוף הוא לאשה אם מתו לה ואם הותירו לה. ואעפ"י שהבעל חייב במזונותיהן מפני שהפירות הם שלו ה"א לא יאכלו דכיון דהיא לא אכלה מפני שנעשית חללה בבעילת זנות, גם עבדי' אין אוכלים. ועצ"ב דהגוף לבעל ואם מתו לו ואם הותירו לו הם אוכלים ובת ישראל שנשאת לכהן כיון שהיא אוכלת גם עבדי' נמי אוכלים, ובת כהן שנשאת לישראל כמו שהיא אינה אוכלת גם עבדי' אינם אוכלים.
ומקשה וע"מ אמאי לא יאכלו בתרומה ליהוי כקנינו שקנה קנין דתניא מנין לכהן שנשא אשה וקנה עבדים שיאכלו בתרומה שנאמר וכהן כי יקנה נפש קנין כספו פי' קנין כספו יתירא הוא ולרבות קנינו שקנה קנין כגון אשתו שקנתה עבדים מנ"מ שלה ועבדיו נמי שקנו עבדי'. וא"ת מה שקנה עבד קנה רבו וקנינו היכי משכחת לה, כגון שנתנו לו נכסים במתנה ע"מ שאין לרבו רשות בהן. ונהי דהיא לא אכלה מפני שהיא זרה עבדי' יאכלו מחמת שהן כספו קנינו וקניינו של כהן. ופריק רבינא כל קנין שאוכל מאכיל וכל קנין שאינו אוכל אינו מאכיל. ור"א מדאורייתא מיכל אכלי ורבנן הוא דגזרי בהו כדי שתאמר אני איני אוכלת עבדי אינן אוכלין זונה היא אצלו, הלכך אתי לאפוקי.
איתמר המכנסת שום לבעלה היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן, פי' שום נקרא כל נכסי נדוניות הנכתבים בכתובה והבעל מקבלן עליו בשומא, ואם גירשה וא"ל הבעל הילך דמיהן והיא אומרת כלי אני נוטל ואיני רוצה דמיהן הדין עם מי, ר"י אומר הדין עמה, ר"א אומר הדין עמו ר"י אמר הדין עמה משום שב"א דידה הוי כלומר אדעתא דהכי נתנם לה אבי' שתנשא בהם היא ויהי' כבוד לבית אבי' ולא ע"ד שתנשא אחרים בכלי' והלכך הדין נותן שתטול כלי'. תכדר"א עצ"ב יוצאים בשן ועין לאיש אבל לא לאשה, ת"כ דר"י המכנסת שום לבעלה אם רצה הבעל למכור לא ימכור ולא עוד אלא אפילו הכניס לה שום משלו ורצה הבעל לימכור לא ימכור מכרו שניהם לפרנסה זה הי' מעשה ובא לפני רשב"ג ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות. אמר ר"נ א"ר הל' כר"י א"ל רבא לר"נ והא תניא נמי כר"א א"ל מסתבר טעמא דר"י משום שבח בית אביה.
<h2>דף סו:</h2>
ההיא אתתא דעיילה לי' לגברא איצטלא דמילתא בכתובתה שכיב שקלוהו יתמי ופרשוה אמיתנא, וא"ר קניא מיתנא, רבא בעי הזמנה ומעשה כדאמרי' בפ' נגמר אבל הזמנה בלא מעשה או מעשה בלא הזמנה (כיון) [מעשה בלא הזמנה כגון] שנפרשה על המת ע"ד לסלקו ממנו שמוהו עליו לפי שעה עד שימצא אחר או להוליכו עמו לקבורה ולא שיקברוהו עמו, וכן הזמנה בלא מעשה אם אמרו יהא בגד זה למת או אפי' ארגוהו בשבילו ולא פרשוהו עליו, אינו אסור, אבל זה הבגד שפרשוהו על המת כדי לקברו עמו אסור מפני שיש שם הזמנה ומעשה שכיון שפרשהו עליו להיות לו לצמיתות אין לך הזמנה גדולה מזו ואינן רשאין לסלק מעליו להיות מותר בהנאה אא"כ רוצים להחליף לו בגד אחר נאה ממנו לכבוד המת כדמפרשינן התם. א"ל נאנאי לר"כ והא אר"נ א"ר הל' כר"י א"ל מי לא מודה ר"י דמחוסר גוביינה וכי מיגנוב לאו יורשים חייבים לשלומי, כיון דכי מיגנוב יורשים חייבים לשלומי ברשותייהו קיימא, רבא לטעמי' דא"ר הקדש חמץ ושחרור מפקיעין עצמן מידי שעבוד.
<h2>דף סז.</h2>
אר"י הכניסה לו שני כלים באלף זוז ושבחו ועמדו על ב' אלפים א' נוטלתו בכתובתה וא' נותנת דמים ונוטלתו משום שבח ב"א. וכי היכי דזכי הבעל ביתרון דמיהן הכי מחייב בפחות דמים דאם פחתו בדמיה פחתו לו והכי נמי אמרי' בהל' נהי נמי דמחייב באונסין בהכחשה וביתרון דמים מי מחייב למימר דנ"ב חייב בכחשן. עיין בפסקיי בפ' מציאת האשה.
מתניתין בת ישראל שנשאת לכהן ומת והניחה מעוברת לא יאכלו עבדי' בתרומה מפני חלקו של עובר שהעובר פוסל ואינו מאכיל דברי ר"י א"ל מאחר שהעדת לנו על בת ישראל שנשאת לכהן אף בת כהן לכהן ומת והניחה מעוב' לא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר, פי' האי עבדי' דקתני אינן ע"מ דע"מ דידה הוי ואין כח לעובר כלום ולא לבני בעלה וכ"ז שהיא אוכלת ע"מ שלה אוכלים וכ"ז שהיא אינה אוכלת עבדי מלוג שלה אינן אוכלים. כיצד אם י"ל בנים מכהן ה"ה אוכלת וע"מ שלה אוכלין ואע"פ שהיא מעוברת שאין זכי' לעובר בע"מ שלה, ואם אין לה בנים מכהן שהיא אינה אוכלת גם ע"מ שלה אינן אוכלין. והאי עבדי' דקתני הן עבדי צ"ב שהם ברשות הבעל שקבלן עליו בשומא שאם מתו לו ואם הותירו כשמת הבעל הן ברשות היורשין, ואע"ג דאמרן הדין עמה ואין הבעל רשאי למוכרם אפ"ה כיון דמחסרי גוביינא וקיימא ברשות היורשים כדאמרן לעיל דאילו מיגנב יורשים חייבים לשלם ליורשיה, והכי תניא בתוס' מת והניח אפרזות פי' בלא בנים ע"מ אין אוכלין כדרך שהיא אינה אוכלת, עצ"ב אוכלין מפני שבחזקת היורשין הן עד שעה שיתנו לה, קסבר ר"י דאין זכי' לעובר בע"מ שלה אעפ"י שלא נולד וקס"ד נמי ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל הלכך מפני חלקו של עובר אינו אוכל בתרומה והאי דנקט בת ישראל לרבנן קא"ל וה"ק לדידי אפילו בת כהן לכהן נמי אין אוכלת מפני חלקו של עובר אע"פ שהעובר הוה כהן עד שלא יולד אינו מאכיל לדידכו אודי לי בבת ישראל ורבנן ס"ל בכהן דעובר במעי זרה זר הוא, והלכך אותו העובר הוא פוסלן ולהכי נקטי בת ישראל ורבנן ק"ל לדבריך דקסברת דאין זכי' לעובר מאחר שהעדת לנו על ב"י לכהן אפלו בת כהן נמי לא יאכלו מפני חלקו ש"ע, ור"י ה"נ ס"ל וב"י דנקט כי היכי דלודי לי' רבנן דרבנן פליגי עלי' ואמרי עובר א"ל זכי' וכן בת כהן לכהן אכלין עצ"ב בתרומה מפני היורשים ועובר אינו פוסלם שאין לו זכיה עד שלא יולד והכי אמרי' אר"י א"ש זו דברי ר' יוסי דקסבר יש זכי' לעובר אבל ח"א י"ל בנים אוכלים בשביל בנים י"ל אחים אוכלים בשביל אחים א"ל אחים אוכלים עבור משפחה כולה, שהן יורשים נכסי' ועצ"ב בחזקת יורשים הן עומדים עד שלא תגבה אותן האשה ועובר ל"ל זכיה (בתרווייהו) [בגווייהו].
ת"ר הניח בנים אלו ואלו אוכלים, פי' בנים ולא מעוברת. הניחה מעוברת אלו ואלו אינם אוכלים, פי' מעוברת בלא בנים אין אוכלין לא ע"מ שלה מפני שהיא אינה אוכלת ולא עצ"ב שהן בחזקת היורשים מפני שהעובר זוכה בהן יולד מאכיל שאינו יולד אינו מאכיל, הניח בנים הניחה מעוברת ע"מ אוכלין כדרך שהיא אוכלת עצ"ב לא יאכלו מפני חלקו של עובר, שעובר פוסל ואינו מאכיל ד"ר יוסי פי' בין בת ישראל לכהן בין בת כהן לכהן אבל חכמים סברי עובר אין לו זכיה ובין י"ל בנים ובין א"ל בנים אוכלים עצ"ב בחזקת בני משפחה שהן ראוים לירש נכסיו, והל' כחכמים דהכי מסיק תלמודא בב"ב והל' המזכה לעובר לא קנה.
<h2>דף סז:</h2>
מתניתין העובר והיבם והאירוסין והחרש בן ט' שנים ויום א' פוסלין ולא מאכילין ספק שהוא בן ט' שנים ספק שאינו, ספק שהביא שתי שערות ס' שלא הביא נפל הבית עליו ועל בת אחיו וא"י איזה מהן מת ראשון צרתה חולצת ולא מתיבמת, פי' העובר פוסל בת כהן שנשאת לישראל ומת והניחה מעוברת, ואינו מאכיל בת ישראל שנשאת לכהן ומת והניחה מעוברת. והיבמה בת כהן שומרת ליבם ישראל פסולה מתרומת אביה, ובת ישראל שומרת ליבם כהן אינה מאכילה, והאירוסין בת כהן מאורסת לישראל פסולה, ובת ישראל מאורסת לכהן אינה מאכילה, והחרש ב"כ מאורסת לחרש ישראל פסולה, ובת ישראל אפי' נשואה לחרש כהן אינו מאכילה, ובן ט' שנים נמי מפרש לקמן ס' שהוא בן ט' שנים ס' שאינו הוי נמי כבן ט' ופוסל, ס' שהביא שתי שערות וקידושיו קידושין ס' שלא הביא פוסל בת כהן המאורסת לי' מן התרומה. נפל הבית עליו ועל ב"א שהיא אשתו ס' שהוא מת ראשון או נפלו שתיהן לפני אחיו ופטורה צרתה משום צרת הבת, ס' בת אחיו מתה ראשונה ובשעת נפילה ליבם לא הוה צרתה צרת ערוה דתנן אם מתו או מיאנו או נתקדשו צרותיהן מותרות צרתה חולצת ולא מתיבמת. ואיידי דאיירי בס' לחומרא תני' להאי בהדייהו.
האי עובר אי בת כהן לישראל פסיל לה דכתיב ושבה אל בית אביה כנעורי' פרט למעוברת, אי בת ישראל לכהן היא לא מאכיל לה ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל. האי יבם אי ב"כ לישראל הוא לא מפסיל לה דכתיב ושבה אל בית אביה פרט לש"י, אי ב"י לכהן הוא לא מאכיל לה קנין כספו דאחיו הוא. והאירוסין אי ב"כ לישראל הוא פסיל לה דכתיב ובת כהן כי תהי' לאיש זר והוא קניה בהך הויה אי ב"י לכהן הוא לא מאכיל משום דעולא דאמר עולא ד"ת ארוסה ב"י אוכלת בתרומה ומ"ט אמרו אינה אוכלת גזירה שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותלך ותשקה לאחיה ובית אביה. והחרש אי ב"י לכהן הוא אינו מאכיל קנין כספו א"ר והאי לא בר קנין הוא ואי ב"כ לישראל נמי פסל לה דקני לה בתקנתא דרבנן, פי' דרבנן תקינו קידושין לחרש, ובן ט' שנים ויום א' אוקמה רבא בהנך פסולים דפסלו בביאתו וכדתניא בן ט' שנים ויום א' גר עמוני ומואבי מצרי ואדומי, כותי נתין חלל ממזר שבא על כהנת לוי' וישראלית פסלוה, מה"מ אר"י א"ר א"ק ובת כהן כי תהי' לאיש זר פסלה כיון שנבעלה לפסול לה פי' שהוא זר גמור דלא תפסי בהו קידושין אבל ח"ל תפיסי בהו קידושין לא, כי תהי' א"ר הנך דאית בהו הוי' וח"כ לאו בני הויה נינהו פי' לא מצית למימר דדוקא בח"כ מיירי דהא דמדאפקא רחמנא לבעלת פסולים בלשון הויה ש"מ באותן הפסולים דבני הויה נינהו מיירי דהיינו ח"ל דאילו ח"כ לאו בני הויה נינהו השתא ומה ח"ל הוי זרים אצלה כ"ש ח"כ דלא תפיסי בהו קידושין, א"ה גוי ועבד דלא בני הויה נינהו לא לפסלו' פי' כיון דכתב רחמנא לא תהי' אימא דוקא הנהו ח"ל דאית בהו הויה אבל גוי ועבד דלית בהו הויה אימא לא ליפסלו אלא יהי' דומין לזנות דבהמה דלא פסלה אבל ח"כ ליכא למעוטי דח"ל פסלי כ"ש ח"כ דהן זרים יותר אבל גוי ועבד איכא למיעוטינהו מידי דהוה אבהמה דאין לה זנות וכיון דגוי ועבד לאו בני קדושין נינהו שוב הוא דמי לבהמה. ומהדר פסלי כדר"י דאר"י משום ר"י מנין לגוי ועבד שבא על כהנת לוי' וישראלית שפסולו' שנ' ובת כהן כי תהי' אלמנה וגרושה וזרע אין לה מי שיש לה אלמנות וגירושין בה יצאו עבד וגוי שאין אלמנות וגירושין בה דדמי לבהמה. ואימא נבעלה לפסול לה ח"ל פי' כגון מחזיר גרושתו משנשאת דהאי זר הוא אצלה ותפסי לו בה קידושין אלמה תניא בהחולץ היא כשירה וולדה כשר ואוקימנא כשרה לכהונה וכ"ש לתרומה לאיש זר א"ר מי שזר אצלה מעיקרא לאפוקי האי דלאו זר מעיקרא הוא. א"ה חלל דלאו זר הוא לא לפסול פי' דהא חלל מותר בכהנת א"ק ולא יחלל זרעו מקיש זרעו לו מה הוא פוסל אף זרעו פוסל, פי' מקיש זרעו של כ"ג מאלמנה לו מה הוא פוסל את האלמנה בביאתו מן התרומה אף זרעו החלל פוסל את האשה בביאתו. ואימא משעת הויה פי' דכתיב כי תהי' אימא משעה שקדשה אע"פ שלא בא עלי' פסלה אלמה תנן נתאלמנו או נתגרשו מן הנשואין פסולות מן האירוסין כשרות דומיא דכ"ג באלמנה מה כ"ג בביאה אף היא נמי בביאה, כ"ג אינו פוסל אלא בביאה דכתיב ולא יחלל (פשיטא) [כשיש] זרע (או) [אז] חלל.
<h2>דף סט.</h2>
מתניתין האונס והמפתה והשוטה לא פוסלים ולא מאכילים ואם אינן ראוין לבא בקהל ישראל הרי אלו פוסלים, כיצד הי' ישראל הבא על ב"כ תאכל בתרומה עיברה לא תאכל נחתך העובר במעי' תאכל, הי' כהן שבא על ב"י לא תאכל בתרומה עיברה לא תאכל, ילדה תאכל נמצא כחו של בן גדול משל אב, פי' השוטה אפי' ע"י חופה וקידושין אינו פוסל ואינו מאכיל שאין קנינו קנין אפילו מדרבנן ואם אינן ראוין וכו' הרי אלו פסולין שנתחללה בביאת פסול לה. הי' ישראל שבא על בת כהן באונס או בפיתוי שלא לשם קידושין עיברה ל"ת שהעובר פוסל כדתנן לעיל, נחתך העובר במעי' תאכל. [עיברה לא תאכל] וה"ה אם ילדתו ומת עוברה ל"ת. כדכתיב ויליד ביתו ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל נמצא כחו של בן גדול משל אב שהאב אינו מאכיל בביאתו ובנו מאכילה.
<h2>דף סט:</h2>
מתניתין העבד פוסל משום ביאה ואינו פוסל משום זרע. כיצד ב"י לכהן וב"כ לישראל וילדה ממנו בן והלך הבן ונכבש על השפחה וילדה ממנו בן ה"ז עבד, היתה אם אביו בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה ב"כ לישראל תאכל בתרומה. פ' העבד פוסל בביאתו כדאמרי' אבל משום זרע אינו פוסל דלא זרע דבן מיקרי אלא דשפחה דכתיב האשה וילדי' תהי' לאדוני' ומשום הכי תני נכבש דכובש זרעו להיות עבד.
מתניתין ממזר פוסל ומאכיל כיצד ב"י לכהן וב"כ לישראל וילדה ממנו בת והלכה הבת ונישאת לעבד ונשאת לנכרי ה"ז ממזר היתה אם אמו בת ישראל לכהן תאכל בתרומה ב"כ לישראל ל"ת. בתרומה מנה"מ דת"ר וזרע אין לה אין לי אלא זרעה זרע זרעה מנין ת"ל וזרע אין לה מ"מ. וכבר פסיקתא הל' לעיל דגוי ועבד הבא על ב"י הולד כשר. כ"ג פעמים שהוא פוסל כיצד בת כהן שנשאת לישראל וילדה ממנו בת והלכה הבת ונשאת לכהן וילדה ממנו בן ה"ז ראוי להיות כ"ג עומד ומשמש ע"ג המזבח מאכיל את אמו ופוסל את אם אמו וזאת אומרת לא כבני כ"ג שהוא פוסלני מן התרומה.
תנינא להא דת"ר שוטה וקטן שנשאו נשים ומתו נשותיהן פטורות מן החליצה ומן היבום, פי' דוקא לחרשת וקטנה תיקנו רבנן קדושין אבל לשוטה ולקטן לא.
איתמר הבא על ארוסתו בבית חמיו, רב אמר הולד ממזר ושמואל אמר הולד שתוקי. א"ר בבא כ"ע לא פליגי דבתריה דידיה שדינן לי' והכי איתמר ארוסה שעיברה, פי' והארוס אומר לא באתי עלי' והיא אומרת מארוסי נתעברתי ר"א הולד ממזר וש"א הולד שתוקי. ומפרשי' מילתא דשמואל בקידושין מאי שתוקי בדוקי כדתנן א"ש הי' קורא לשתוקי בדוקי, פי' דבדקינן לי' לאימי' ואי אמרה לכשר נבעלתי נאמנת וה"נ כיון דאמרה מארוסי נתעברתי נאמנת, ואמרי התם א"ר הל' כא"ש וכיון דקם שמואל כא"ש הל' כוותי', והכי מוכח נמי בפ"ק דכתובות, ור"ח ז"ל כתב הל' כרב באיסורי ואינו נ"ל דבפירוש מוכח התם דהל' כשמואל.
<h2>דף ע.</h2>
הערל וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה נשיהם ועבדיהם יאכלו, פצוע דכה וכרות שפכה הן ועבדיהן יאכלו נשיהן לא יאכלו ואם לא ידעה משנעשה פצוע דכה הרי אלו יאכלו, פי' ערל שמתו אחיו מחמת מילה אסור בתרומה נשיהם ועבדיהם [משום] ערילות לא נפקי מכללא אלא אינהו מחסרי תקנתא. אבל פצ"ד וכ"ש פוסלין נשיהן בביאתן דהו"ל נבעלה לפסול לה, ואם היתה נשואה לו מקודם לכן ונעשה כ"ש ולא ידעה ה"ז אוכלת. תניא ר"א אומר מנין לערל שאינו אוכל בתרומה נאמר תושב ושכיר בפסח ונאמר תושב ושכיר בתרומה מה תו"ש האמור בפסח ערל אסור בו אף תו"ש שאמור בתרומה ערל אסור בו. ר"ע אומר א"צ ה"ה אומר איש איש מזרע אהרן והוא צרוע לרבות הערל כטמא והאי קרא בתרומה כתיב דכתיב ובא השמש וטהר וגו'. בעי ר"ח ב"ע קטן ערל מהו לסוכו בשמן של תרומה עד (לית) [שלא] בזמנה מעכבה וכו', ולא איפשוט. ואע"ג דתרומה מותרת בהנאה לזר כדאמרי' בפסחים בפ' כ"ש אפ"ה הזר אסור לסוך שמן של תרומה משום דאיתקש סיכת השמן כשתיה כדאמרי' בפ' ר"ע ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו וכמו שהזר אסור בשתיה כך אסור בסיכה. ודוקא סיכת שמן איתקש לשתי' מפני שהוא צלול כמשקה אבל חלב אע"פ שאסור באכילה ושתיה אם המחהו מותר לסוכו משום שאינו צלול ולא איתקש למשקה. תני לודאה יום הבראתו כיום הולדו מה יום הולדו בעי יום ח' אף כשחלצתו חמה ממתינים לו עד יום ח' להבראתו ודוקא לחמה אבל אם כאיבין עיני' ואיתפח מהלינן לו לאלתר.
מתניתין איזהו פצוע דכה כל שנפצעו ביצים שלו ואפילו א' מהן וכרות שפכה כל שנכרת הגיד אם נשתייר מן העטרה אפילו כחוט השערה כשר, פצוע דכה וכ"ש מותרים בגיורת ומשוחררת ואינן אסורים אלא מלבא בקהל שנאמר לא יבא פצוע דכה וכ"ש בקהל ה'. פי' אפילו א' מהם והא' קיימת יקרא פצ"ד. וכ"ש כל שנחתך ונכרת ראש הגיד, אם נשתייר מן העטרה אצל הגוף אפילו כחוט א' מהבשר שיש מן העטרה ולמטה הוי כשר דבשר בעלמא הוא ואינו פוסל אלא אם נחתך מן העטרה ולמעלה שלא נשתייר מן העטרה אצל הגוף אפי' מלא חוט ועטרה הוא כמין טבעת המקפת ראש הגיד וממנה ולמטה משפיע ומוריד.
<h2>דף עה.</h2>
ת"ר איזהו פצ"ד כל שנפצעו בצים שלו ואפי' א' מהן ואפי' חסרו ואפי' נימקו. פי' נפצעו הוא ע"י מכת חרב וסכין וכיוצא בהן. נמקו הוא ע"י מכה שנולדה בהם נימקו וחסרו מאליהן ונקטנו. נקבו הוא ע"י חבורה או ע"י שחין שנולדה בהן. א"ר שמואל בר"י בן ברוקא שמעתי מפי חכמים בכרם ביבנה כל שאין לו אלא ביצה א' אינו אלא סריס חמה וכשר סריס חמה ס"ד אלא אימא ה"ה כסריס חמה וכשר. פי' סריס חמה הוא שגופו לקוי אבל בבציו אין לו שום ליקוי, והיכי קרי זה שנפצעה ביצה א' שלו סריס חמה. אלא ה"ק ה"ה כסריס חמה שהוא כשר לבא בקהל דדוקא פצ"ד בשני בצים אסר רחמנא אבל בביצה א' שרי ופליג את"ק דאמר אפילו א' מהן ומתני' דתנן ואפילו א' מהן סתמא דלא כר"י. ומקשה וניקב לא מיליד הא האי גברא דסליק לדיקלא וחרזיה סילנא בבצים ונפיק מיני' כחוט מוגלא והוליד, הא שלחה שמואל קמי' דרב וא"ל צא וחזור על בניו מאין הן.
<h2>דף עה:</h2>
אמר ר"י [א"ש] פצ"ד בידי שמים כשר פי' שנולד במעי אמו פצוע ומעולם לא הי' לו שעת הכושר. דיקא נמי דאמרינן א"ר היינו דקרינן פצוע דכה ולא קרינן הפצוע, פי' אי הוי כתיב הפצוע הוה משמע הפצוע מעיקרו דהיינו במעי אמו השתא דכתיב פצוע דכה משמע ששלם נולד והי"ל שעת הכושר ואח"כ נפצע. במתניתא תנא נאמר לא יבא פצ"ד ונאמר לא יבא ממזר מה להלן בידי אדם אף כאן בידי אדם. ואי קשיא כיון דפצ"ד בידי שמים הוא ממעי אמו א"כ היינו סריס חמה כהן שנשא ב"י מאכילה בתרומה פי' מפני שרשאי הוא לבא בקהל ור"י מאי אתא לאשמיענן מתני' היא. תשובה, א' פצ"ד מן השמים וא' הוא סריס חמה שס"ח כל גופו לקוי ממעי אמו כדאמרי' לקמן בפירקין ומחמת זה אינ' מוליד ואע"פ שאין לו שום ליקוי בביציו גופו לקוי הוא דומי' דאיילנית והוא ניכר בסמניו אבל פצ"ד כל גופו שלם הוא אלא שנולד בביציו פצועים הלכך הא' אע"ג דסריס חמה כשר לבוא בקהל פצ"ד לא יבא ואע"פ שנפצעו ממעי אמו ואין לחלק בו בין אם הי"ל שעת הכושר בין אם לא הי"ל ש"ה להכי איצטריך ר"י למימר שגם פצ"ד בידי שמים שלא הי' לו שע"ה כשר. והמורה פי' פצ"ד מן השמים ע"י רעמים וברד או ממעי אמו, וכן פי' לעיל בפ' כיצד סריס אדם שסירסו אדם ולא מחמת חולי או שנסתרס מאיליו. ואינו נ"ל שלא היה מכשיר ר"י כ"א פצ"ד ממעי אמו דומיא דסריס חמה דאמרי' לקמן שלא הי"ל שע"ה והוא שאינו בר חליצה ומותר לבא בקהל אבל אם יצא שלם ממעי אמו אע"פ שנעשה לאחר מכאן ע"י רעמים או ע"י חולי סריס אדם נקרא והוא בר חליצה ואסור לבוא בקהל. וגם המורה פי' בדיוקו של רבא אי הוה כתיב הפצוע משמע מעיקרו וכגון במעי אמו, וש"מ דלא מכשיר ר"י אלא אותו שהי' פצוע מעיקרו ממעי אמו שלא הי"ל שע"ה דומיא דסריס חמה דסוגיא דשמעתין משמע דפלוגתי' דר' ישמעאל ות"ק שהכשיר בביצה א' בפצ"ד בידי אדם מיירי דבמאי דקא מיירי ת"ק מהדר ר"י ות"ק ה"ק כל שנפצעו ביצים שלו אפילו א' מהן ושמענה ר"י ואמר דכל שאין לו אלא ביצה א' ה"ה כסריס חמה וכשר ור' יהודה אמר דפצוע דכא בידי שמים אפילו בב' ביצים וליכא מאן דפליג בידי שמים כ"א בידי אדם דמכשיר ר' ישמעאל. ולית הל' כוותי' אלא כת"ק דאין הל' כיחיד, ותו דהו"ל מחלוקת בברייתא וסתם דמתני' דתנן איזהו פצ"ד כל שנפצעו ביצים שלו ואפילו א' מהן וקי"ל מחלוקת בברייתא וסתם דמתני' הל' כסתם. אבל בהל' בה"ג כתב בהל' מיאון שחבר והיכא דאתיליד חדא ביצא הוא דהו"ל כשר דתניא ר"י אומר משום ריב"ב כך שמעתי וכו' לעיל. ונראין דבריו שהוא ר"ל שלא נפצעה ביצתו לאחר שנולד אלא כך נולדה ממעי אמו וקשה לי דא"כ הו"ל פצ"ד בידי שמים ומאן פליג עלי' ותו מה אירי' ביצה א' אפילו שתיהן נמי כדר"י. ומצאתי שגם בירושלמי מפרש דר' ישמעאל שממעי אמו נולד כן דגרסי' התם אית תני בידי אדם פסול ובידי שמים כשר ואית תני בין בידי שמים בין בידי אדם פסול למ"ד בידי אדם פסול בידי שמים כשר יליף להו מממזר, דכתיב לא יבא ממזר לא יבוא פצ"ד מה ממזר בידי אדם אף פצ"ד בידי אדם, מ"ד בין בידי אדם בין ב"ש פסול מנ"ל א"ר מנא לא יבוא פצ"ד לעולם, א"ר יוסי ב"ר אבין עוד הוא יליף לי' [מממזר לא יבא] ממזר לא יבא פצ"ד מה ממזר בידי שמים אף פצ"ד בידי שמים ממזר בידי שמים יצירתו בידי שמים הוו בעיין מימר מ"ד בידי אדם פסול בידי שמים כשר ר"י בנו של ר"י בן ברוקה מ"ד בין ב"א בין ב"ש פסול רבנן. אלמא מוכח דר' ישמעאל בידי שמים מיירי ובהא פליגי דת"ק פוסל אפילו ב"ש ור"י מכשיר, אבל ב"א אם נפצע בבציו לאחר שנולד מודה ר"י דפסול. ובין לפי גמרת ירושלמי ובין לפי גמרת שלנו פצ"ד בידי אדם אפי' בביצה א' ופצוע ב"ש כשר אפילו בשתי ביצים וכן הל'.
אמר רבא פצוע בכולן דך בכולן כרות בכולן בין שנפצע הגיד בין שנפצעו ביצים בין שנפצעו חוטי הביצים. דך בכולן פי' בין שנדך הגיד בין שנדכו ביצים בין שנדכו חוטי ביצים, כרות בכולן פי' בין שנכרת הגיד בין שנכרתו ביצים בין שנכרתו חוטי ביצים. פי' פצוע הוא ע"י חבורה כמו פצע תחת פצע. דיכה היא שע"י חולי ומכה נתוכו ונמוקו. כריתה הוא ע"י סכין.
נקב למטה מעטרה שכנגדו למעלה מן העטרה, סבר רחב"א לאכשורי א"ל ר"א הכי אמר ריב"ל עטרה כ"ש מעכבת פי' נקב הגיד למטה כלפי קרקע למטה מן העטרה ועולה הנקב ויוצא כנגדו למעלה מן העטרה סבר ר"ח לאכשורי כיון שאין כל הנקב למעלה מן העטרה וא"ל ר"א עטרה כל שהיא מעכבת כיון שיוצא פי הנקב העליון למעלה מן העטרה אפילו שפיו התחתון למטה מן העטרה פסול הוא.
אם נשתייר מן העטרה אפי' כחוט כשר, יתיב רבינא וקמבעי' לי' מלא החוט שאמרו על פני כולה או על פני רובא א"ל רבא תוספאה לרבינא מלא החוט ע"פ כולה ועל פי ראשה, פי' העטרה היא גובה אצל הגוף ולמטה משפלת ויורדת וצריך שישאר החוט הגבוה הסמוך אצל הגוף שהוא הראש של העטרה ומשם ולמטה אין דרך כלום אבל אם נחתך אותו החוט הסמוך לגוף שהוא ראש עטרה ולמטה ממנו נשאר שלם (חסר בכת"י) ופסול הוא.
אר"ה כקולמוס כשר כמרזב פסול האי שליט בי' אוירא והאי לא שליט בי' אוירא, ור"ח אמר כמרזב כשר כקולמוס פסול האי גריר והאי לא גריר. א"ל רבינא למרימר אמר מ"ז משמי' דר"פ הל' בין כקולמוס בין כמרזב כשר מיהו מבעי' לי' למטה מעטרה או למעלה פשיטא למעלה אפילו נכרת נמי. הוי עובדה בפומבדיתא דאיסתתם גובתא דש"ז ואפיק במקום קטנים סבר רבב"א לאכשורי, א"ל ר"פ משום דאתי ממולאי אמרי' מילי ממוליאתא במקומה מבשלא שלא במקומה לא מבשלא.
<h2>דף עו.</h2>
ת"ר ניקב פסול מפני שהוא שותת ואינו יורה כחץ נסתם כשר מפני שהוא מוליד ומורה כחץ וזהו פסול החוזר להכשרו זה למעוטי מאי למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה שאינו קרום. היכי עבדי פי' לסתום הנקב, א"ל אביי לראב"א מייתינן שערתא ומסרטין לי' ומייתינן תרבא ושייפינן לי' ומייתינן שומשמנא גמלא ומכתינן לי' ופסקי' לי' לרישא ודוקא שערתא אבל פרזלא מיצרף צריף וה"מ קטן אבל גדול איקפול' מיקפילי, לאחר שמעלה ארוכה חוזר ונקלף ונסתם.
אמר רבה בר"ה המטיל מים בב' מקומות פסול, פי' ב' נקבים יש באדם א' מוציא שתן וא' מוציא זרע וביניהם כקליפת השום וניקבה הקליפה שבניהן ויוצאים מ"ר ממקום הזרע פסול. א"ר לית הל' כרבה בר ר"ה דדוקא בנסתם נקב הזרע והי' יוצא מנקב השתן אז פסול דשלא במקומה לא מבשלא אבל זה שהזרע יוצא ממקומו אם יוצאים גם מ"ר משם אין (דרך) [בכך] כלום.
פצוע דכה וכרות שפכה מותרים בגיורת ומשוחררת, פי' דקהל גרים לא איקרי קהל. בעו מיניה מר"ש פצ"ד כהן מהו בגיורת בקדושתי' קאי ואסור כשאר כל הכהנים או לאו בקדושתי' קאי ושרי פי' כהן שלם אסור בגיורת משום זונה והשתא כשהוא פצ"ד מבעי לן אי קאי בקדושתי' ואסור כשאר כל הכהנים או לאו בקדושתי' קאי ושרי בפצ"ד ולא אפשיט.
<h2>דף עו:</h2>
מתניתין עמוני ומואבי אסורין ואסורן איסור עולם אבל נקבותיהן מותרות מיד מצרי ואדומי אינם אסורין איסור עולם אלא עד ג' דורות א' זכרים וא' נקיבות אר"ש ק"ו הדברים ומה במקום וכו' איסור עולם התיר הנקיבות מיד, במקום שלא אסר את הזכרים אלא עד ג' דורות אינו דין שנתיר את הנקבות מיד א"ל אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה א"ל לא כי אלא הלכה אני אומר. ממזרים ונתינים אסורים ואיסורן עולם א' זכרים וא' נקיבות פי' ונקבותיהן מותרות מיד דמפרש (הדיה) [בהדיא] טעמא ע"ד אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים דרכו של איש לקדם ואין דרכה של אשה לקדם אבל מצרי ואדומי גם נקיבותיהן אסורין דמצרי אפי' מצרית במשמע.
<h2>דף עז:</h2>
ור"ש מתיר הנקיבות בק"ו, אם לדין יש תשובה, מאי תשובה אמר רבב"ח אר"י משום דא"ל עריות יוכיחו שלא אסר בהן אלא עד ג' א' זכרים וא' נקיבות פי' דכתיב ערות אשה ובתה לא תגלה א' בת בנה וא' בת בתה.
א"ל לא כי הל' אני אומר, תניא א"ל ר"ש הלכה אני אומר ועוד קרא מסייעני בנים ולא בנות. א"ל ר"י בנים אשר יולדו להן כתיב תלאן בלידה, פי' כל הנולד מהן ואפילו נקבות א"נ תלה הבנים באם שיולדת אותם שאם היא ראשונה הבן הוי שני אע"פ שהאב שני לא אזלינן בתר האב ואי לאו דנקבות אסורות [למאי] תלאן בלידה.
<h2>דף עח:</h2>
אר"ה נתינים דוד גזר עליהם שנאמר ויקרא המלך לגבעונים ויאמר אליהם והגבעונים לא מב"י המה. ונתינים דוד גזר עליהם, יהושע גזר עליהם דכתיב ויתנם יהושע ח"ע ושואבי מים לעדה, יהושע גזר בזמן שב"ה קיים דוד בזמן שאין בהמ"ק. בימי (ש') [ר'] בקשו להתיר נתינים א"ל ר' חלקנו נתיר חלק מזבח מי יתיר, פי' אע"ג דדוד גזר עליהם ואמרי' אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין דוד לא גזר עליהם אלא שיהיו עבדים לישראל אע"פ שאין בה"מ, ואם רוצים ישראל לשחררן מותרים הן שלא גזר דוד שלא ישחררם אלא שיהי' עבדים ואסור להתחתן בם כמו שאסור להתחתן בעבדים, וכמו שיש היתר לעבדים בשחרור כן י"ל היתר ע"י שחרור ורצו ב"ד שבאותו דור לשחררן ומתוך כך יהי' מותרים ומנען ר' מפני שיש חלק למזבח בעבודתן ואין בידנו כח לשחרר חלק מזבח כ"א חלק העדה.
<h2>דף עט:</h2>
מתניתין אר"י שמעתי שהסריס חולץ וחולצים לאשתו ואין לי לפרש, אר"ע אני אפרש סריס אדם חולץ וחולצין לאשתו שהי"ל שע"ה וסריס חמה לא חולץ ולא חולצין לאשתו שלא הי"ל שע"ה, ר"א אומר לא כי אלא סריס חמה חולץ וחולצין לאשתו שיש לו רפואה וסריס אדם לא חולץ ולא חולצין לאשתו שאין לו רפואה, העיד ריב"ב על בן מגופת שהי' בירושלם סריס אדם וייבמו את אשתו לקיים דברי ר"ע. פי' סריס אדם שנסתרס אחר שנולד וסריס חמה ממעי אמו.
ומקשה מכדי שמעינא לי' לר"ע דאמר ח"ל וח"כ לאו בני חליצה ויבום הוא. ומסיק ר"י האי תנא דלא דר"ע הוא דאמר מח"ל דשאר הוי ממזר מח"ל גרידא לא הוי ממזר.
תניא פצ"ד וכ"ש וסריס אדם והזקן או חולצין או מיבמין כיצד מתו ולהן אחים ולהם נשים ועמדו אחים ועשו מאמר בנשותיהן ונתנו גט או חלצו מה שעשו עשו. ואם בעלו קנו, פי' דאתי עשה ודחי ל"ת. ואסור לקיימם, פי' בביאה שני' שכבר נתקיימה המצוה בביאה ראשונה משום שנאמר לא יבא פצ"ד וגו'.
ה"ד סריס חמה אר"י ב"י א"ר כל שלא ראה שעה א' בכשרותו, מנא ידעי', אמר אביי כל המטיל מים ואינו עושה כיפה. פי' כל שיש לו בגופו סימני סריס חמה בידוע שלא הי"ל שע"ה מעולם ונקט לך חד מסימנא וה"ה לשאר.
<h2>דף פ.</h2>
רא"א לא כי כו' דתניא ר"א אומר סריס חמה חולץ וחולצין לאשתו שכן במינן מתרפאים באלכסנדרי' של מצרים. אר"א סימני סריס ואילנות ובן ח' אין עושין בהם מעשה עד שיהי' בן כ' פי' אע"פ שהביאו סימני סריס ואיילנות כדאמרינן לקמן מה הן סימניהן אעפ"כ לא מחזקינן להו בחזקת גדולים עד שיהיו בן כ' שנה ולא הביאו שתי שערות שאם השלימו כ' שנה ולא הביאו שתי שערות וגם הביאו סימני סריס הם בחזקת גדולים, אבל קודם כ' שנה לא מחזקינן להו בחזקת גדולים אע"פ שהביאו סימני סריס ואיילנות אלא הדבר תלוי כ"ז שלא יביאו שתי שערות הן בחזקת קטנים ואם יביאו שתי שערות הן בחזקת גדולים ואינן בחזקת סריס ואיילנות (כגון) כיון שהביאו שתי שערות בתוך כ'. ומקשה ובן ח' מי קא חי פי' שאתה אומר אין עושין בו מעשה עד שיהי' בן כ' והתניא בן ח' הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו בשבת אלא אמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה פי' שאם ירבה החלב בדדי אמו תסתכן. ומהדר הב"ע כשגמרו סימניו דתניא איזהו בן ח' כל שלא כלו לו חדשים, פי' אם יש לו שער וצפרנים אע"פ שלא כלו חדשיו בן קיימא הוא, [וכו'], טעמא דלא גמרו סמניו פי' מ"ה הוי כאבן הא גמרו סמניו שי"ל שער וצפרנים אמרי' הא בר שבעה הוא שנגמרה צורתו וזה שלא נולד כ"א לח' חדשים משום אשתהי הוא דאישתהי במעי אמו ולא יצא בזמנו לז' חדשים וזהו בן ח' שאין עושים בו מעשה להחזיקו בגדול עד כ' שנה שאע"פ שהביא שתי שערות קודם כ' שנה אינו גדול לכל דבריו לחלוץ וליבם עד שישלים כ' שנה שכיון שנולד לח' חדשים אע"פ שגמרו סימניו דהיינו שערו וצפרניו ואע"פ שהביא ב' שערות אינן מוחזקים כגדולים עד שישלמו כ' שנה.
<h2>דף פ:</h2>
עבד רבה תוספאה באשה שהלך בעלה למ"ה ואישתהי עד תריסר ירחי שתא ואכשרי' פי' אע"פ שילדה לאחר שפירש בעלה מינה י"ב חדש הכשיר הולד ול"א עם אחר זינתה וה"ה ממזר אלא תולין בבעלה ואישתהא תלתא ירחי אחר ט' חדשים במעי אמו.
ת"ר איזהו סריס כל שהוא בן כ' שנה ולא הביא ב' שערות ואפי' הביא לאחר מכאן ה"ה סריס לכ"ד. ואלו הן סמניו כל שאין לו זקן ושערו לקוי ובשרו מחליק פי' אע"פ ששהא כ' שנה ולא הביא ב"ש אכתי בעי' שיולדו בו סמני סריס, שערו לקוי שהוא רך כשער הנשים ובשרו מחליק כבשר הנשים שהוא חלק ורך יותר מבשר אנשים רשבג"א משום ר"י בן יאיר כל שאין מימי רגליו מעלים רתיחה כמין קצף ע"פ המים. וי"א כל שאין מי רגליו מחמיצים פי' שאין מסריחין כששוהין בכלי. וי"א כל המטיל מים ואינו עושה כיפה. וי"א כל ששכבת זרעו דיהה. וי"א כל שרוחצים בימות הגשמים ואין בשרן מעלה הבל. רשב"א כל שקולו לקוי ואינו ניכר בין איש לאשה. ואיזו היא איילנות כל שהיא בת כ' ולא הביאה ב"ש ואפי' הביאה לאחר מכן ה"ה כאיילנות לכ"ד. ואלו הן סמניה כל שאין לה דדים ומתקשה בשעת תשמיש. רשבג"א כל שאין לה שפולי מעים כאשה פי' כמין כף למעלה מאותו מקום כדאמינן בנדה פי' יוצא דופן. רשב"א אומר כל שקולה עבה ואינה נכרת בין איש לאשה. איתמר סימני סריס ר"ה אומר עד שיהי' כולן ור"י אמר אפי' בא' מהן. היכי דהביא ב"ש בזקן כ"ע לא פליגי עד שיהא כולן, פי' שתי שערות של סימן בעינן בזקן התחתון לא בזקן העליון כדתנן גבי סורר ומורה עד שיקיף זקן התחתון ולא העליון מ"ה לא אמר הביא שתי שערות סתם ואמר בזקן למימרא דלאו היינו סימנים, כי פליגי בשלא הביא. וקי"ל כר"י דאמרי' אלא הא דאמר להו [רבב"א] לרבנן עיינו בי' בר' נחמן אי בשרו מעלה הבל אתיב לי' [ברת] כמאן כר"ה לא ר"נ סימנא דדיקנא הו"ל ומ"ה בעי כולהו.
מתניתין הסריס לא חולץ ולא מיבם וכן איילנות לא חולצת ולא מתיבמת, הסריס שחולץ ליבמתו לא פסלה, בעלה פסלה מפני שהוא בעילת זנות, וכן איילנות שחלצו לה אחים לא פסלוה, בעלוה פסלוהו מפני שהוא בעילת זנות, פי' הי' היבם סריס יבמתו יוצאה בלא כלום כדילפי' מולא ימחה פרט לסריס ששמו מחוי והלכך אם חלץ לה לא פסלה אבל אם בעלה פסלה שהיא בעילת זנות דהו"ל אשת אח שלא במקום מצוה וכן אם היתה היבמה איילנות יוצאה בלא כלום והלכך אם חלצו לה אחים לא פסלוה לכהונה שאין זו חליצה אבל אם בעלוה פסלוה דקיימי עלי' בכרת אשת אח שלא במקום מצוה, ודייקינן קתני סריס דומיא דאיילנות מה איילנות בידי שמים אף סריס ב"ש אבל בידי אדם חולץ וסתמא כר"ע דאמר בידי (שמים) [אדם] אין בד"א חולץ, וכיון דסתם לן תנא כר"ע הל' כוותי' דהו"ל מחלוקת ואח"כ סתם שהל' כסתם.
בעלה פסלה וכו' טעמא אם בעלה הוא הא אחר לא, דלא כר"ה דאמר ש"י שזינתה אסורה לבעלה, פי' טעמא אם בעלה הסריס דקיימא עלי' בכרת הוי זנות ופסולה לכהונה אבל יבמה שנבעלה לא' מן השוק אע"ג דקיימא עלי' בלאו לא פסלה לכהונה שאין זה זר אצלה, שהרי אם תחלוץ תהי' מותרת לו, ולא כר"ה דחשיב לי' זנות ופסלה לכהונה כדין א"א שזינתה.
<h2>דף פא.</h2>
בעלוה פסלוה דוקא דבעלוה הא לא בעלוה כשירה לכהונה ודלא כר"י דאמר איילנות זונה היא ואסורה לכהונה.
מתניתין סריס חמה כהן שנשא את בת ישראל מאכילה בתרומה ר"י ור"ש אומרים אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה ר"י אומר טומטום שנקרע ונמצא זכר לא יחלוץ מפני שהוא כסריס, אנדרוגינוס נושא אבל לא נישא ר"א אומר חייבים עליו סקילה כזכר, פי' סריס חמה מותר לבא בקהל והלכך אם הי' כהן נשא בת ישראל מאכילה בתרומה אבל אם הי' סריס אדם אסור לבא בקהל והי' פוסלה בביאתו אפילו אמו היתה בת כהן שלא לאכול בתרומה דבי נשיא, אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה דכזכר חשבי' לי' ונשואיו נשואין ר"י אומר טומטום שנקרע ונמצא זכר לא יחלוץ הוא ליבמתו מפני שהוא כסריס חמה שאינו בר חליצה שלעולם אינו מוליד, ולית הל' כוותי', אנדרוגינוס נושא אבל לא נישא מפני שהוא זכר ודאי ואינו ס' איש ס' אשה, ואם נתן אדם קידושין לאנדרוגינוס אינן קידושין ואינו אסור בקרובותיה ר"א אומר אנדרוגינוס חייבים עליו סקילה כזכר.
<h2>דף פב:</h2>
אמרי' בגמ' שהי' ת"ק מחייב עליו סקילה משני מקומות, פי' מזכרותו ובין מנקיבתו.
<h2>דף פג.</h2>
א"ר ליתא למתני' מקמי ברייתא דתניא ר"י אומר אנדרוגינוס בריה בפ"ע ולא הכריעו בו חכמים אם זכר ואם נקבה הוא, פי' ליתא למתני' דעביד לי' לאנדרוגינוס זכר גמור אלא כר"י דברייתא דמספקא לי' ואם הי' כהן ונשא בת ישראל אינו מאכילה בתרומה דשמא נקבה היא ואין נשואיה נישואין אדרבה ליתא לברייתא מקמי מתני' מדשבקי' ר"י לבר זוגי ש"מ הדר בי' פי' במתני' מיירי ר"י עם ר"ש בבריתא מיירי ר"י לחודי' ש"מ קים לי' לתנא דברייתא דר"י הדר בי', אמרי בי רב משמי' דרב הל' כר"י באנדרוגינוס ובהרכבה פי' כר"י דאמר ס' זכר ס' נקבה הוא ושמואל אמר הל' כר"י בקושי ובקדוש, אנדרוגינוס הא דאמרן הרכבה דתנן אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין ע"ש פחות מל' יום לפני ר"ה אם נטע והבריך או הרכיב יעקור, ר"י אומר כל הרכבה שאינה קולטת לג' ימים שוב אינה קולטת ר"י ור"ש אומרים שתי שבתות.
<h2>דף פג:</h2>
איבעי' להו באנדרוגינוס (מהו) [מלא"ש] ת"ש דאמר שמואל ליתא לברייתא מקמא מתניתין פי' דהל' כמתני' דעביד לי' לאנדרוגינוס זכר גמור, ובהרכבה מאי אמר שמואל ת"ש א"ל שמואל לרב ענן תני כמ"ד ג'. וקי"ל כרב באיסורי וא"כ הל' כר"י באנדרוגינוס דהוא ספק ובהרכבה דמקילין לשתי שבתות.
קידוש דאמר שמואל הל' כר"י מאי היא דתנן המסכך גפנו ע"ג תבואתו של חברו ה"ז קידש וחייב באחריותו, ר"י ור"ש אומרים אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, איבעי' להו בקידש מאי א"ר ת"ש דאר"ה א"ר אין הל' כר"י. וקיי"ל הל' כרב באיסירי הלכך קידש וחייב באחריותו. עין בהל' בס' המכריע שם פסקה הל' כר' יוסי שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו.
<h2>דף פד.</h2>
יש מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן מותרות ליבמיהן ואסורות לבעליהן מותרות לאלו ולאלו ואסורות לאלו ולאלו מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן. כ"ה שנשא את האלמנה ויש לו אח כ"ג. חלל שנשא כשירה ויש לו אח כשר ופסלה בביאתו. ישראל שנשא בת ישראל ויש לו אח ממזר, ממזר שנשא ממזרת ויש לו אח ישראל מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן. אלו מותרות ליבמיהן ואסורות לבעליהן כ"ג שקידש את האלמנה ויש לו אח כ"ה. פי' מכיון שלא חיללה בביאתו היא שמותרת ליבם, כשר שנשא חללה, מותרות ליבמיהן ואסורות לבעליהן. אסורות לאלו ולאלו, כ"ג שנשא את אלמנה וי"ל אח כ"ג, או כ"ה כשר שנשא חללה ויש לו אח כשר, ישראל שנשא ממזרת ויש לו אח ישראל, ממזר שנשא בת ישראל ויש לו אח ממזר, אסורות לאלו ולאלו. ושאר כל הנשים מותרות לבעליהן וליבמיהן.
<h2>דף פד:</h2>
אר"י א"ר לא הוזהרו כשרות להנשא לפסולין. פי' מותר החלל לישא כהנת כשרה, ודוקא הכשר מוזהר שלא יקח פסולה אבל הפסול מותר ליקח כשרה, מתיב ר"י לא יקחו מלמד שהאשה מוזהרת ע"י האיש א"ר כל היכא דאיהו מוזהר איהי נמי מזדהרא וכל היכא דאיהו לא מוזהר איהי נמי לא מיזהרה. ובפ' עשרה יוחסין מסיק תלמודא והל' גר מותר בכהנית לא הזהרו כשרות להנשא לפסולין, מותר בממזרת כר' יוסי דאמר קהל גרים לא איקרי קהל. כולה פירקין אסור ל"ת הוא. ואע"ג דקי"ל דאתי עשה ודחי את ל"ת הא אמרן גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה.
<h2>דף פה.</h2>
בעי' מני' בני (בתירה) [בירי] מר"ש שני' לבעל ולא שני' ליבם יש לה כתובה מיבם או א"ל כתובה מיבם כיון דאמר מר כתובתה על נכסי בעלה הראשון לית לה א"ד כיון דל"ל מראשון תקינו לה משני אית לה, א"ל ר"ש תניתוה כתובתה על בעלה הראשון ואי אין לה מראשון תקינו לה משני ואם היתה שני' לבעל אפי' מיבם אין לה.
בעא מיניה ר"א מר"י אלמנה לכ"ג גו"ח לכ"ה י"ל מזונות או א"ל מזונות ה"ד אילימא בדיתבי תותי' בעמוד והוצא קאי מזונות אית להו, ל"צ שהלך הוא למד"ה ולותה ואכלה מאי מזוני ת"כ הוא פי' שכך כותב לה ועלי מזוניכי וסיפוקייכי ומדאית לה כתובה אית לה מזוני א"ד כתובה דלמישקל ומיפק אית לה אבל מזונא ל"ל א"ל ל"ל והתניא י"ל כי תניא ההיא לאחר מיתה פי' כמו שיש לה כתובה כך י"ל מזונות דת"כ כך היא ואת תהא יתבי בביתי, ואפילו בחייו אין לה אפי' לותה ואכלה דילמא תעכב גבי' ותלוה ותאכל והוא יפרע.
מתניתין שניות מדברי סופרים שניות לבעל ולא שניות ליבם אסורה לבעל ומותרת ליבם שני' ליבם ולא שני' לבעל אסורה ליבם ומותרת לבעל שני' לזה ולזה אסורה לזה ולזה אין לה כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות והולד כשר וכופין אותו להוציא, אלמנה לכ"ג גו"ח לכ"ה מו"נ לישראל ב"י לנו"מ י"ל כתובה. (ת"ר) [פי'] שניה (לכ"ג גו"ח לכ"ה י"ל) [א"ל] כתובה מבעלה ולא פירות, פי' פירות שאכל הבעל מנכסי מלוג שלה, אבל אלמנה יש לה. ומן הדין הי' שבין האלמנה ובין השניה שיהא להן פירות שאכל הבעל כיון דבעמוד והוציא קאי אינו דין שיאכל פירות ואם אכל יחזיר. ולא דמי לכל מגרש את אשתו שאינו מחזיר פירות שאכל דהתם לאו בעמוד והוצא קאי [אבל הכא דבעמוד והוצא קאי] אינו מן הדין שיאכל ואם אכל יחזיר הלכך גבי אלמנה שלא קנסו אותה בכתובתה לא קנסו אותה גם בפירותיה ואינו מחזיר לה. ולא מזונות, אין לשני' מזונות מן הבעל, בין בחייו דבעמוד והוצא קאי והאיך נאמר לו שיזין אותה וגם אם הי' בעלה במד"ה ולותה ואכלה אינו משלם בה, ובין במותו נמי אין לה מזונות על היתומים דת"כ ככתובה דמי וכי היכי דא"ל כתובה ה"נ א"ל מזונות אבל אלמנה לכ"ג יש לה מזונות מן היורשים לאחר מיתת הבעל כי היכי די"ל כתובה י"ל מזונות שהן ת"כ אבל בחייו דבעמוד והוצא קאי אין לה מזונות וכן נמי אם הלך בעלה למד"ה ולותה ואכלה אינו משלם לה. ולא בלאות, לא מיבעי' מה שפחתו מנכסי נדוניתה דלא יהיב לה אלא אפילו הבלאות שהן קיימין אין לה, אבל אלמנה יש לה בלאות וה"ה שמשלם לה מה שפחתו כדין כל הנשים אלא מה דקא תני גבי שני' בלאות לאשמעינן דאפילו בלאותיה קיימין ל"ל תני נמי גבי אלמנה בלאות. ובפ' אלמנה ניזונית מפרש ר"כ דשניות דוקא בלאות דנ"מ אין לה אבל בנצ"ב [יש לה] דקנסי' רבנן לדידי' בדידה ולדידה בדידיה, אבל אלמנה י"ל בין דנ"מ בין דנצ"ב.
ת"ר אלמנה לכ"ג גו"ח לכ"ה י"ל כתובה פירות מזונות ובלאות והיא פסולה וולדה פסול וכופין אותו להוציא. שניות מד"ס אין לה כתובה ולא מזונות ולא בלאות והיא כשירה וולדה כשר וכופין אותו להוציא. ארשב"א מ"ט אמרו אללכ"ג י"ל כתובה מפני שהולד פסול והיא פסולה, וכ"מ שהוא (כשר) [פסול] והיא (כשרה לא) [פסולה] קנסו אותו בכתובתה, ומ"ט אמרו שניות מד"ס אין להן כתובה מפני שהוא כשר והיא כשרה וכ"מ שהוא כשר והיא כשרה לא קנסו אותו בכתובתה פי' כ"מ שהיא נפסלה בביאתו או הולד פסול קנסו לי' דודאי הוא מרגילה שהיא מפני שנפסלת אינה מרגילתו א"נ אם הולד פסול אינה מרגילתו שהיא יראה שלא יאמר לה בעלה לאחר זמן מפני ההרגל שלך זרעי פסול ואתי לידי קטטה אבל השניות שהיא כשרה והולד כשר קנסי' אותה שהיא מרגילתו שיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא.
<h2>דף פה:</h2>
מתניתין בת ישראל מאורסת לכהן מעוברת מכהן שומרת יבם מכהן וכן בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה פי' כדתנן לעיל, העובר והיבם והאירוסין פוסלין ולא מאכילין, בת ישראל מאורסת ללוי מעוברת מלוי שומרת יבם ללוי וכן בת לוי לישראל לא תאכל במעשר.
ומקשה ואמאי תהא זרה מי לא אכלה במעשר אר"נ א"ש הא מני ר"מ היא דאמר מעשר ראשון אסור לזרים מ"ט דר"מ אר"א ב"ד משמי' דגמרא כי את מעשר בנ"י אשר ירימו תרומה מה תרומה אסורה לזרים אף מע"ר אסור לזרים.
<h2>דף פו.</h2>
תניא ר' יוסי אומר יכול לא יהא חייב אלא על הטבל שלא הורם ממנו כל עיקר הורם ממנו תרומה גדולה ולא הורם ממנו מעשר ראשון ולא מ"ש ואפילו מ"ע מנין ת"ל לא תוכל לאכול בשערך ולהלן הוא אומר ואכלו בשערך ושבעו מה שערך האמור להלן מעשר עני אף כאן מעשר עני ואמר רחמנא לא תאכל.
בת לוי מאורסת לכהן מעוברת מכהן שומרת יבם לכהן וכן בת כהן ללוי לא תאכל בתרומה ולא במעשר פי' בתרומה כדאמרי' העובר והיבם וכו' שגם בת הלוים זרים בתרומה. אלא לא תאכל [במעשר] אמאי הכא מאי זרות איכא. אמר מר ב"ד לומר שאין חולקים לה תבואה בבית הגרנות, פי' האי דתני לא תאכל במעשר לאו אכילה ממש היא דודאי אכלה במעשר בין היא לויה בין היא כהנת אלא ה"ק אין חולקין לה מעשר בגורן שאין חולקין לאשה בלא בעלה הניחא למ"ד משום יחוד אלא למ"ד משום גרושה שמא יגרשנה בעלה ותהא זרה דבבת ישראל לכהן מיירי והכא כיון דהיא בת לוי אטו גרושה בת לוי לא אכלה במעשר, ומהדר משום גרושה בת ישראל א"ה אפילו נשואה נמי אה"נ ואיידי דתנא רישא מאורסת דהיא משום זרות תני נמי סיפא מאורסת וה"ה לנשואה שאין חולקין לה מעשר בגורן משום גרושה בת ישראל.
<h2>דף פו:</h2>
מתניתין בת ישראל שנשאת לכהן תאכל בתרומה, מת ולה ממנו בן תאכל בתרומה, נשאת ללוי תאכל במעשר ולא בתרומה שהלויה פוסלה שהוא זר ואוכלת בגינו מעשר, מת ולה ממנו בן תאכל במעשר ולא בתרומה שהבן מעכבה, נשאת לישראל לא תאכל בתרומה ולא במעשר שבעלה ישראל פסלה מן התרומה וממעשר מת בנה מישראל תאכל במעשר, פי' משום בן הלוי, מת בנה מלוי תאכל בתרומה משום בנה מכהן, מת בנה מכהן לא תאכל לא בתרומה ולא במעשר, בת כהן שנשאת לישראל לא תאכל בתרומה כדכתיב כי תהי' לאיש זר, מת ולה ממנו בן לא תאכל בתרומה דכתיב וזרע אין לה ושבה, נשאת ללוי תאכל (בתרומה) [במעשר] אע"פ שי"ל זרע מן הזר. מת בנה מכהן ל"ת בתרומה בשביל בני הזרים שי"ל. מת בנה מלוי ל"ת במעשר מפני בן ישראל שי"ל. מת בנה מישראל חוזרת לתרומת בית אביה וע"ז נאמר ושבה אל בית אביה כנעורי' מלחם אביה תאכל וכו'.
<h2>דף פז.</h2>
ואמרי' מנין דב"י לכהן האוכלת בשביל בנה ונשאת לזר ומת שחוזרת לתרומה משום בן הכהן אר"א א"ר דכתיב ובת כהן כי תהי' אלמנה וגרושה וכו' דהו"ל וכי תהי' אלמנה וגרושה דהא בבת כהן משתעי קרא ואמאי כתיב ובת כהן אלא לדרשה לרבות אף זרה האוכלת משום בן הכהן נשאת לזר ומת שחוזרת לתרומת ב"א.
ת"ר כשהיא חוזרת לתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק מאי קראה דכתיב מלחם אביה תאכל ולא כל לחם פרט לחזה ושוק.
<h2>דף פז:</h2>
האשה שהלך בעלה למד"ה באו ואמרו לה מת בעלך ונישאת ואח"כ בא בעלה תצא מזה ומזה וצריכה גט מזה ומזה אין לה לא פירות ולא מזונות ולא בלאות ע"ז וע"ז ואם נטלה מזה ומזה תחזיר והולד ממזר מזה ומזה ולא זה וזה מטמאים לה ולא זה וזה זכאים במציאתה ולא במע"י ולא בהפ"נ. היתה בת ישראל נפסלת מן הכהונה היתה בת כהן נפסלת מן התרומה בת לוי נפסלה מן המעשר, ואין יורשין של זה ויורשין של זה יורשים כתובתה, מתו, אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולא מיבמים ר' יוסי אומר כתובתה על נכסי בעלה הראשון ר"א אומר הראשון זכאי במציאתה ובמע"י ובהפ"נ ר"ש אומר ביאתה או חליצתה מאחיו של ראשון פוטרת צרתה ואין הולד ממנו ממזר ואם נשאת שלא ברשות מותרת לחזור לו, פי' באו ואמרו לה ע"א כדדייק בגמ' מסיפא תצא מזה ומזה כשאר א"א שזינתה דהך לאו אנוסה היא ואע"ג דהימנוהו רבנן לע"א באשה משום עגונא טעמא מאי דהיא גופה דייקא עד דידעה בקושטא ומינסבא והך דלא ידעה קנסי' לה. וצריכה גט מזה ומזה אם תנשא לאחר, וטעמא דבעיא גט משני מפרש בגמרא. אין לה מזונות אפי' מה שלותה ואכלה תחתיו, ולא בלאות שחוקי בגדים שהי' לה לא תוציא משם, והולד ממזר מזה ומזה אם ילדה משני ממזר גמור הוא ואם החזירה הראשון וילדה לו הוי ממזר מדבריהם אבל מדאורייתא שריא דהא ע"פ ב"ד נישאת בע"א ואנוסה היא ורחמנא שרי דכתיב והיא לא נתפסה אסורה הא נתפסה מותרת, [נפסלה] מן הכהונה משום זונה, מן המעשר קנסא, אין היורשים יורשים כתובתה בגמ' פריך כתובה מאי היא. חולצין, אחיו של ראשון חולץ מדאורי' ורבנן גזרו דלא ליבם, ואחיו של שני חולץ מדרבנן משום גזירה שמא יאמרו גירשה זה ונשאה זה כו' כדמפרשי' בגמ' גבי גט. ביאתה או חליצתה ארישא פליג דקתני לא מיבמים ואין הולד ממנו ממזר אם החזירה ראשון שאנוסה היתה שסבורה שמת. נישאת שלא ברשות ב"ד. כגון שבאו שני עדים ואמרו מת בעלך ונשאת מעצמה שהרי אינה צריכה להתר ב"ד מותרת לחזור לו דאנוסה היא [חסר] ואלו בשניות לעיל תנן דאין לה כתובה ולא תנן אם נטלה תחזיר וי"ל דאי תפיס' שני' לא מפקינן מינה. ובשני' תנן הולד כשר והכא תני הולד ממזר. ול"ז ול"ז מטמאין לה אע"פ שהראשון חייב מה"ת ליטמא לה כדאמרי' לה יטמא מצוה, אפ"ה אמרו רבנן שלא יטמא דב"ד עוקרי' ד"ת בשב וא"ת. ובשני' תני זכאי במציאתה ובמע"י ובהפ"נ ויורשה ומטמא לה והכא אחמור רבנן וקנסי' טפי. ובשני' תנן והיא כשירה והכא תנן נפסלה מן הכהונה.
מדקתני סיפא נישאת שלא ברשות מותרת לחזור לו מאי שלא ברשות ב"ד אלא בעדים מכלל דרישא ברשות ב"ד בע"א אלמא ע"א נאמן מדאורייתא מנ"ל מסיק ר"ז מתוך חומר שהחמרת עלי' בסופה הקלתה עלי' בתחילתה פי' שאם בא בעלה אתה נותן לה כל הדרכים הללו הקלת עלי' בתחילה להתירה להנשא מפני שהיא חוששת שמא תתקלקל ולא מינסבא עד דבדקה ודייקא שפיר.
<h2>דף פח.</h2>
תצא מזה ומזה א"ר ל"ש אלא שנשאת בע"א אבל בשני עדים לא תצא, ואוקמה ר"א מאי ל"ת דקאמר רב לא תצא מהיתרה הראשון, פי' שחוזרת לראשון והא אמרה רב חדא זימנא דתנן ואם נשאת שלא ברשות מותרת לחזור לו ואר"ה א"ר הכי הל', חדא מכלל חברתה איתמר. ואע"ג דפסק רב הל' כן אין הל' כרב אלא אם נשאת ע"פ שנים אסורה לחזור לראשון כדאמרי' לקמן.
<h2>דף פח:</h2>
וצריכה גט מזה ומזה בשלמא מראשון תבעי גט אלא משני אמאי זנות בעלמא הוא אר"ה גזירה שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ונמצאת א"א יוצאה בלא גט, פי' כשיראו הראשון חי לא יאמרו שהעד הטעה אותה אלא יאמרו לא נשאה השני אלא אחר גירושין הראשון ויסברו שבהיתר נשאת לשני, א"ה סיפא דקתני א"ל מת בעלך ונתקדשה ואח"כ בא בעלה מותרת לחזור לו ה"נ נימא גזירה שמא יאמרו גירש זה וקידש זה ונמצאת א"א יוצאה בלא גט, ומסיק רישא דעבדה איסורא קנסוה, סיפא דלא עבדה איסורא לא קנסוה.
<h2>דף פט.</h2>
אין לה כתובה, כתובה מ"ט תקינו רבנן כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, הא תהא קלה בעיניו להוציאה.
ולא פירות ולא בלאות ולא מזונות מ"ט תנאי כתובה ככתובה דמי, ירושלמי ולא פירות תני ר"א שא"י להוציא ממנו פירות שאכל הד"ת מה שאכל עד שלא בא הראשון, אבל אם אכל משבא הראשון מוציאה, ולא מזונות אפי' לותה ואכלה. ולא בלאות, פי' ר' יצחק ז"ל מה שבלה מנצ"ב ואבד לגמרי אינו משלם לה תחתיו אבל הבלאות שהן קיימים נותן לה ונוטלתן כדגרסי' בכתובות בפ' א"נ והיוצאה משום ש"ר נוטלת מה שבפניו ויוצאה מסייע לי' לר"ה דאמר זינתה לא הפסידה בלאותי' קיימים, ואינו נ"ל דהכא אפילו זנות ליכא דהא מדאורייתא שרי' לי' דאנוסה היא אלא רבנן הוא דקנסוה משום דלא דייקא שפיר וכיון דקנסא הוא ליכא לדמויי להתם דהתם הוא דדיינינן לה בקושטא דדיני' אבל הכא דלא דיינינן לה בקושטא דדינא וכל מאי דעבדי' לה קנסא הוא, וקנסא מדינא לא ילפינן. הלכך אפילו הבלאות שהן קיימין אין לה, ואלו כדבריו הו"ל לשנות וי"ל בלאות והוה משמע שמה שכלה ואבד אינו משלם לה אלא נוטלת בלאותיה ויוצאה כדקתני בכל דוכתא, השתא דתני אין לה בלאות הכי משמע דאפי' בלאותיה קיימים א"ל חדא דטפי קנסי' ומחמרי' בהא מזונה ודאי דאילו א"א שזינתה ולא רצה בעלה לגרשה אין הולד ממזר ואפילו לר"ע דאמר לעיל בהחולץ יש ממזר מח"ל, אמר אביי הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה שאין הולד ממזר נדה דהא תפסי בה קידושין, סוטה נמי דהא אשתו היא תנ"ה הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה ועל ש"י שאין הולד ממזר ואילו הכא תנן והולד ממזר מזה ומזה ש"מ דטפי קנסינן הכא מזונה ודאי.
ואם נטלה מזה ומזה תחזיר, פשיטא מ"ד כיון דתפסה תפסה קמ"ל. ירושלמי הד"ת כשנטלה כתובתה או מזונות משבא הראשון אבל אם נטלה עד שלא בא הראשון כמה דלא מפיק מיניה כך לא מפקינן מינה.
<h2>דף פט:</h2>
והולד ממזר מזה ומזה בשלמא משני הוי ממזר אלא מראשון אמאי אשתו היא וישראל מעליא הוא וקא שרינן לה בממזרת אמר שמואל אסור בממזרת וכן כי אתא ר' אר"י אסור בממזרת ואמאי קרי לי' ממזר לאוסרו בבת ישראל.
תניא מאימת יורש אדם את אשתו קטנה בש"א משתעמוד בקומתה ובה"א משתכנס לחופה ויורשה ומטמא לה ואוכלת בגינו תרומה.
<h2>דף צ:</h2>
תניא אראב"י שמעתי שב"ד מכין ועונשין שלא מן הדין ולא לעבור על ד"ת אלא לעשות סייג לתורה ומעשה באדם א' שרכב על הסוס בשבת בשני היונים והביאוהו לב"ד וסקלוהו לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך ושוב מעשה בא' שהטיח את אשתו תחת התאנה והביאוהו לב"ד וסקלוהו לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך.
לא זה וזה מטמאין לה מנ"ל דכתיב כ"א לשארו הקרוב אליו ואמר מר שארו זו אשתו וכתיב ל"י בעל בעמיו יש שבעל מטמא ויש בעל שאינו מטמא הא כיצד מטמא הוא לאשתו כשירה ואינו מטמא לאשתו פסולה. לא זו"ז זכאים במציאתה וכו' טעמא מאי אמור רבנן מציאת אשה לבעלה משום איבה הא תהוי לה איבה. ולא מע"י טעמא מאי א"ר מע"י לבעלה משום דאכלה מזוני הכא כיון דמזוני ל"ל מע"י לאו דידי' הוא. ולא בהפ"נ ט"מ א"ר בעל מפר כדי שלא תתגנה על בעלה הכא תתגנה ותתגנה.
<h2>דף צא.</h2>
אין יורשים של זה ויורשים ש"ז יורשים כתובתה כתובה מאי עבידתה פי' דקס"ד אם לא הספיקה היא לגבות כתובתה אין יורשי' שי"ל מזה ומזה יורשים כתובתה ומ"ה מקשה מאי עבידתי' דכיון דהיא לא גביא בחייה מה ירשו בניה ואוקמוה ר"פ בכתובת בנין דיכרין דהא לאו בת מיגביה הוא ובני' באין לירש את אביהן מכתובת אמן שירש מכח תנאי ב"ד, פשיטא, מ"ד היא דעבדא איסורא קנסוה רבנן לזרעה לא קנסוה קמ"ל. ואי קשיא ממאי דאמרינן בשלהי נערה בעי ר"א בת שני' י"ל מזונות או א"ל מזונות כיון דל"ל כתובה ל"ל מזונות א"ד אשה דעבידא איסורא קנסוה רבנן [וכו'] תיקו, ולפשוט מהכא דקנסוה, י"ל דאע"ג דבכתובת בנ"ד קנסו רבנן לזרעה משום דמכחה באין לירש וכיון דאיהי ל"ל כתובה בניה נמי א"ל כבנ"ד אבל מזונות דבת דלאו מכח אימא שקלא דלא קנסו רבנן.
מתו אחיו וכו'. אחיו של ראשון חולץ דאורייתא ולא מייבם מדרבנן שמא יאמרו גירש זה ונשא זה והו"ל גבי דידי' גרושת אחיו, אחיו של שני חולץ מדרבנן ולא מייבם לא מדאורייתא ולא מדרבנן.
ר' יוסי אומר כתובתה על נכסי בעלה הראשון, אמר ר"ה בתראי מודי לקמאי וקמאי לא מודי לבתראי, ר"ש מודה לר"א, דאי ביאה דעיקר איסורא הוא לא קניס ולא כ"ש מציאה ומע"י דממונא הוא דלא קניס, ור"א לא מודה לר"ש, מציאה ומע"י דממונא הוא לא קניס אבל ביאה דאיסורא הוא קניס. (ותרתי הוי) [ותרוייהו] מודו לר"י ומה הני דיתבי תותי' לא קניס [וכל שכן] כתובה דלמישקל וליפוק [ור' יוסי לא מודו להו כתובה דלמישקל וליפוק] הוא דלא קניס אבל הני דיתבי תותי' קניס. ור"י אומר קמאי מודו לבתראי בתראי לא מודו לקמאי. ר"י מודי לר"א כתובתה דמדידי' לדידה לא קניס וכ"ש מציאה ומע"י דמדידה לדידיה לא קניס ור"א לא מודה לר"ש מציאה ומע"י דמדידה לדידיה לא קניס אבל כתובה דמדידיה לדידה קניס, ותרווייהו מודו ליה לר"ש ומה הני דמחיים לא קנסו ביאה דלאחר מיתה הוא כ"ש, ור"ש לא מודי להו לתרווייהו ביאה דלא"מ הוא דלא קניס אבל הני דמחיים קניס.
נישאת שלא ברשות מותרת לחזור לו פי' שלא ברשות ב"ד אלא עפ"י עדים. אר"ה א"ר הכי הל' דמאי הו"ל למיעבד אניס אניסא, מתיב עולא ומי אמרינן מאי הו"ל למיעבד והתנן כתב לשם מלכות שאינה הוגנת לשם מלכות מדי לשם מלכות יון לבנין הבית לחורבן הבית, הי' במזרח וכתב במערב, במערב וכתב במזרח תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה, ואמאי התם נמי נימא מה הו"ל למיעבד, איבעי' לי' לאקרויי גיטא, ארשב"א ת"ש הכונס את יבמתו והלכה צרתה ונשאת לאחר ונמצאת זו איילנות תצא מזומ"ז וכל הדרכים האלו בה, ואמאי התם נמי נימא מאי הו"ל למעבד, איבעי' לי' לאמתוני, אמר אביי ת"ש כל העריות שאמרו צרותיהן מותרות הלכו הצרות ונשאו לאחרים ונמצאו אלו איילנות תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה, פי' הני תרתי מתני' ר"ע נינהו שהי' עושה ח"ל דהיינו יבמה לשוק כח"כ כא"א ממש, והתם נמי נימא מאי הו"ל למיעבד איבעי' לי' לאמתוני, א"ר ת"ש כתב הסופר וטעה ונתן גט לאשה ושובר לאיש ונתנו זה לזה ולאחר זמן הרי הגט יוצא מת"י האיש והשובר מת"י אשה תצא מזומ"ז וכל הדרכים האלו בה ואמאי התם נמי נימא מאי הו"ל למיעבד, איבעי' לי' לאקרויי גיטא. אר"א ת"ש שינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה תצא מזומ"ז וכל הדרכים האלו בה ואמאי התם נמי נימא מאי הו"ל למיעבד, איבעי' לי' לאקרוי גיטא, רב פפא סבר למיעבד עובדא דמאי הו"ל למיעבד פי' להחזיר אשה לבעלה שנישאת בעדים א"ל ר"ה בר"י לר"פ והתנן כל הני מתני' א"ל ולא שנינהו א"ל אשיניו ניקום וניסמוך אם זה דוחק ומתרץ לדחוק התשובה מעליו נסמוך עליהם, ממילא שמעינן דמאי הו"ל למיעבד ל"א, ופסק ולא עבד עובדא. ומכל הני אמוראי דמותבי לי' לרב מכל הני מתניית' ומדר"פ סבר למיעבד עובדא ואהדרי' ר"ה ברי' דר"י ש"מ דלית הל' כרב ור"ש בלחוד הוא דסבר הכי אבל רבנן פליגי עלי' ואסרי לה אע"פ שעשאן בב' עדים וכך הלכה.
<h2>דף צא:</h2>
אמר ר"א ולקלא לא חיישינן, פי' אם נשאת בב"ד ע"פ ע"א ואח"כ יצא קול שבעלה חי ולא בא לפנינו, הי קלא אילימא דבתר נשואים הא אמרה ר"א חדא זימנא דאמר ר"א כל קלא דבתר נשואין לאו קלא הוא, כגון כהן שנשא אשה ואח"כ יצא קול שהיא גרושה או זונה, ואע"ג דאמרן לעיל בפ' כיצד דחיישינן לקלא דלא פסיק דוקא היכי דאיכא עדים בדבר מסייע עם הקול דהכי אמרי' התם קלא דלא פסיק ואיכא עדים בדבר מכוער ברבים. מ"ד הואיל ואתאי לב"ד ושרינוה כקלא דקמי' נשואים דמי קמ"ל. פי' הואיל והצרכה לבא לב"ד להתירה אלמא בחי הוה מספקינן לי' קודם נשואים וניחוש לה להאי קלא קמ"ל, ומוכח מהכא דאי הוה קלא קמי' נשואים חיישינן להו ולא מינסבא ועדיפא קלא מע"א דהא לקמן בפ' האשה תנן עד א' אומר מת ונשאת ובא א' ואומר לא מת ה"ז לא תצא ומוקי לה בגמ' דאע"ג דלא נישאת אלא התירוה לינשא לא תצא מהיתרה הראשון והכא בקלא מפקינן לה מהיתרא הראשון.
<h2>דף צב.</h2>
מתניתין נשאת ע"פ ב"ד תצא ופטורה מן הקרבן שלא ע"פ ב"ד תצא וחייבין בקרבן, יפה כחו של ב"ד שפטורה מן הקרבן, הורוה ב"ד לינשא והלכה וקלקלה חייבת שלא התירוה אלא להנשא, פי' אם נשאת עפ"י ב"ד פטורה מן הקרבן דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור, אבל בב' עדים שלא עפ"י ב"ד חייבת בקרבן דשוגג הוא ואין זה אונס להפטר מן הקרבן דאיבעי' לי' לאמתוני ולמידק. מאי קלקלה, ר"א אומר זינתה, ר"י אומר כגון אלמנה לכ"ג גו"ח לכ"ה מ"ד זינתה כ"ש הני, ומ"ד הני, הני אין אבל זינתה לא מ"ט אמרה אתון הוא דשויתין נפשאי פנויה, תניא כוותי' דר"י הורוה ב"ד להנשא וקלקלה כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט חייבין בקרבן.
מתניתין האשה שהלך בעלה ובנה למד"ה באו ואמרו לה מת בעלך ואח"כ מת בנך ונשאת ואח"כ באו ואמרו לה חילוף הי' הדברים תצא והולד ראשון ואחרון ממזר, א"ל מת בנך ואח"כ [מת בעלך ונתייבמה ואח"כ] א"ל חילוף הדברים תצא מזה ומזה והולד ראשון ואחרון ממזר, א"ל מת בעלך ונשאת ואח"כ א"ל קיים הי' ומת תצא והולד ראשון ממזר ואחרון אינו ממזר, א"ל מת בעלך ונתקדשה ואח"כ בא בעלה מותרת לחזור לו ואע"פ שנתן לה אחרון גט לא פסלה מן הכהונה וזה מדרש דרש ראב"ע ואשה גרושה מאישה ולא מאיש שאינו אשה. פ' כשא"ל מת בעלך ואח"כ מת בנך ונשאת נמצא שנשאת לשוק באיסור כשא"ל חילוף הי' הדברים הלכך תצא והולד ממזר.
א"ל מת בעלך ונשאת וכו' פי' אע"פ שבאונס בעלה זה השני ואינו מן הדין להיאסר עליו עולמית דהיכא אמרינן אסורה לבועל היכא דהיא אסורה לבעל מדאורייתא והכא דבזנות בא עלי' זה מותרת לבעלה דהיא אנוסה אפ"ה כיון דמדרבנן אסורה לבעלה מזנות כזה כדתנן לעיל תצא מזה ומזה ה"נ אסרוה רבנן על הבועל עולמית בזנות כזה, והלכך אע"פ שנתברר שמת בעלה חייב להוציאה, וה"נ תניא בתוס' דיבמות בפ' (שופטים) [טומטום], א"ל מת בעלך ונישאת ואח"כ א"ל קיים הי' ומת יוציא בגט וכל וולדות שנולדו בחיי בעלה ממזרים, לאחר מיתת בעלה כשרים, ואע"פ שהחמירו חכמים להוציאה בגט ממנו לא החמירו בולד לעשותו ממזר אלא אמרו הולד האחרון כשר. ואי קשיא מ"ש גבי בעלה הראשון דאחמור רבנן ואמרו הולד ממזר והכא לא אחמור והלא הבועל והבעל שוין באיסור זנות ואיסורן אינו אלא מדרבנן ולמה חלקו ביניהן, י"ל היכא דבועל ובעל קיימים והולד דבועל הוי ממזר דאורייתא גזרו רבנן בולד דבעל נמי ועשהו ממזר, אבל הכא דלא קאי אלא בועל ואין איסורו אלא מדרבנן לא גזרו בולד דבועל דומיא דשני' שגזרו להוציאה ולא גזרו בולד דתנן והולד כשר וכופין אותו להוציא, וי"ל שגם כל אלו הדרכים נוהגים בה.
והאי דקתני ראשון ואחרון אמרי' בגמ' מאי ראשון ומאי אחרון אילימא ראשון דלפני שמיעה ואחרון דלאחר שמיעה ליתני והולד ממזר, פי' שאין שום שינוי בין קמי שמיעה בין אחר שמיעה יבמה לשוק היא ומהדר משום דקבעי למיתני סיפא כשא"ל מת בעלך ונשאת ואח"כ א"ל קיים הי' ומת הולד ראשון ממזר והאחרון אינו ממזר תני נמי רישא ראשון ואחרון, וה"ה דמציעתא נמי תני ראשון ואחרון ממזר משום סיפא, וקשה לי אמאי דתנינן לעיל הכונס את יבמתו והלכה צרתה ונשאת לאחר ונמצאת זו איילנית תצא מזומ"ז וכל הדרכים האלו בה כל העריות שאמרו צרותיהן מותרת הלכו הצרות האלו ונישאו לאחרים ונמצאו אלו איילנות תצא מזומ"ז וכל הדרכים האלו בה, והכא לא תנן תצא מזה ומזה דמשמע תצא מזה של שוק שנשאת לו אבל ליבמה שרי ולא תנן תצא מזה ומזה לאסרה גם על יבמה. ועלה בלבי לומר דלעולם הכא שרא ליבם והתם בגיטין דאסרי לה ליבם לא משום איסורא דעבדא ואינסבא לזר אלא משום דיבם האי לצרתה וגזרי' שמא יאמרו שתי יבמות הבאות מבית א' מתיבמות וסיפא נמי שמא יאמרו צרת ערוה מתיבמת שמשעת נפילה נראית כצרת ערוה ולא נודע שהיא איילנות אבל לעולם יבמה שנשאת לשוק לא קנסינן לה לאוסרה על היבם, אבל לא יתכן דבר זה דמוקמי' למתני' כר"ע, ור"ע הי' עושה ח"ל כעריות מ"ש יבמה לשוק מא"א לרבנן תצא מזומ"ז, א"ו לר"ע תצא מזומ"ז ואסורה ליבם כדתנן בגיטין. וטעמא דמילתא משום איסורא דעבדא ואינסבא לזר, והכא אמאי לא תנן תמזומ"ז משום סיפא דתני א"ל מת בנך ואח"כ מת בעליך ונתיבמה ואח"כ א"ל חילוף הדברים תצא ואין לומר שם תצא מזומ"ז שהרי הבעל מת ואין כאן אלא יבם בלחוד, וכן נמי סיפא דסיפא מ"ה תני רישא תצא ולא תני תמזומ"ז אבל לעולם תצא מזה ומזה כדתנן בגיטין.
ת"ר זו דברי ר"ע דאמר אין קדושין תופסין בח"ל אבל ח"א אין ממזר מיבמה לשוק, פי' הא ברייתא פליג על ההיא ברייתא דאתיין לעיל בפ' החולץ הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה ועל היבמה שאין הולד ממזר, והך תנא ס"ל דל"ל מתני' דיש ממזר מיבמה. א"נ י"ל אית לי' מתני' מיהו ס"ל דלעולם אין ממזר מיבמה וטעמא משום דקנסא קנסוה רבנן כי היכי דתידוק שפיר והאי טעמא אית לן למיתב לאביי דאמרי' בפ' החולץ הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה ועל היבמה שאין הולד ממזר ואלו במתני' תנן והולד ממזר מזומ"ז אלא ס"ל לאביי אע"ג דאין ממזר מסוטה אפ"ה קנסא קנסו בה רבנן כי היכי דתידוק.
<h2>דף צב:</h2>
ואר"י א"ר מניין שאין קדושין תופסין ביבמה שנאמר לא תהי' אשת המת החוצה לאיש זר לא תהא בה הוי' לזר ושמואל אמר בעניותנו צריכה גט מספקא לי' לשמואל האי לא תהי' אשת המת החוצה אי ללאו הוא דאתא וה"ה כשאר ח"ל דתפסי בהו קדושין או דלא תפסי בה קידושין הוא דאתא. א"ר ינאי בחבורא נמנו וגמרו אין קדושין תופסין ביבמה, א"ל ר"י ר' לא משנתנו הוא זו דתנן האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי לאחר שתשתחררי לאחר שימות בעלך אחר שיחלוץ לך יבמתך אינה מקודשת. א"ל אי לאו דדלאי חספא מי משכחת מרגניתא תותא. א"ל ר"ל אי לאו דקלסך גברא רבא ה"א מתני' ר"ע דאמר אין קדושין תופסין בח"ל. וקי"ל בהאי כר"ל דאמרי' אר"מ ב"ר לר"א הכי אמר אמימר הל' כוותי' דשמואל אם הי' יבמה כהן חולץ לה ושרי' לי' ומתמי' איתגורי איתגור א"כ נמצא חוטא נשכר וכי מפני שנאסרת ליבם בעבור גט שניתן לה נתירה לו ואנן תנן תצא מאותן של שוק שנשאת לו, אלא אימא אם הי' יבמה ישראל נותן לה גט הותרה לו, פי' כיון דהלכה כשמואל דאמר אין קדושין תופסין בח"ל ולא יבואו לומר חלץ זה ונשא זה אלא יאמרו בעבירה נשאה מ"ה מותרת ליבם אבל לרב דאמר אין קדושין תופסין ביבמה אתי למימר לא הי' זה לוקחה אילולי שחלץ לה היבם והלכך אסורה היא לו שלא יאמרו מותר להחזיר החלוצה וכיון דאמימר ור"א דאינון בתראי ס"ל כשמואל הל' כוותי' וקדושין תופסין ביבמה.
אר"ג ארחב"י א"ר יבמה נשואין יש בה וקידושין אין בה, ואי קידושין אין בה נישואין נמי אין בה. פי' כמו שבקידושין א"צ גט גם בנשואה נמי לא תהא צריכה גט כיון דלא תפסו בה קידושין ומהדר אימא קידושין ונשואין אין בה ואלא מאי נשואין יש בה בזנות כדר"ה דאמר ר"ה ש"י שזינתה אסורה ליבמה, פי' לאו לענין גט קאמר שתהא צריכה גט אלא לאוסרה על היבם כדרב המנונא. וכ' המורה ור' (יוסי) [אסי] דאמר לעיל נותן לה שני (גיטין ולא) [גט והותרה] ליבם ל"ל דר"ה. ואב"א לעולם כדקאמרת מעיקרא קדושין אין בה נשואין יש בה ומשום דמיחלפי באשה שהלך בעלה למד"ה, פי' המורה, כדקאמרת מעיקרא נשואין יש בה לענין גט ולא משום דקדושין נינהו אלא משום דאי מפקין לה בלא גט אתי למימר נמי באשה שהלך בעלה למד"ה ונשאת עפ"י ב"ד בע"א תצא בלא גט אבל נתקדשה לא בעיא גט דהא א"א גופי' שנתקדשה ע"פ ב"ד בע"א לא בעי גט כדתנן אע"פ שנתן לה האחרון גט לא פסלה על הכהונה. ור"ת ור"י ז"ל פירשו קידושין אין בה שאם קדשה אחר לא פסלה ליבמה אלא מותרת היא לו אבל נשואין י"ל אם נשאה נאסרה ליבם משום דמיחלפא באשה שהלך בעלה למד"ה. ופסקי' הל' הכי. וכפתרון המורה נ"ל דהא אמרינן לעולם כדאמרינן מעיקרא ומעיקרא בגט אמרינן ותו אמאי בעי לאוסרה על היבם משום דמחלפא באשה וכו' האי סברא ליתא אלא לר"ע דאמר יש ממזר מח"ל והי' אשה יבמה לשוק כא"א וכי היכי דעבדינן בא"א זנות דאונס כזנות דרצון אסרי' לה איבם אבל רבנן אפילו אם זינתה היבמה ברצון לא נאסרה ליבם והאיך תאסר עליו כשזינתה באונס ונהי דאית להו לרבנן תצא משני כדאמרינן בירושלמי משום עובדא דאיסורא קנסי' לה אבל מיבם לא הלכך ל"א משום דמחלפא אלא להצריכה גט משני [שלא] יאמרו חלץ זה ונשא זה ונמצאת א"א יוצאה בלי גט אבל להאסר על יבמה לא, ואפי' את"ל שפתרון דברי ה"ה (כר"ח) [כר"ת] ורבינו יצחק אין לפסוק הל' כן דרב לטעמיה דאמר אין קידושין תופסין ביבמה וי"ל דס"ל כר"ע דאמר הולד ממזר כיון דלא תפסי בה קידושין והלכך דמי' לא"א אבל כיון דאפסקא הל' כשמואל אין לנו לאוסרה על היבם אפי' בזנות דרצון וכ"ש בזנות דאונס. ודכוותה פסקי הל' כשמואל דיבמה שנתקדשה צריכה גט ופסקי נמי הלכה כרב דאסר לה איבם. ואינו נ"ל דשמואל לא סבר כרב ורב לטעמי' דאמר אין קדושין תופסין ביבמה והלכך אתי למימר חלץ זה ונשא זה ונמצא זה מחזיר חלוצתו וקיימא עלי' בלא יבנה ודמי' לא"א שאם גרש זה ונשא זה ונמצא מחזיר גרושתו משנשאת. אבל שמואל דאמר קידושין תופסין ביבמה לא אתו למימר הכי והלכך שרי' ליבם כדאמר ר"א אם הי' יבמה ישראל נותן לה שני גט והותרה לו.
<h2>דף צג:</h2>
בעו מיני' מר"ש ע"א ביבמה מהו, פי' לומר מת בעלך כדי להתיבם שלא הי' לה בנים, טעמא דע"א משום דמילתא דעבידי לגלוי לא משקרי ה"נ לא משקרי א"ד טעמא דע"א משום דהיא גופה דייקא ומנסבי והכא כיון דזימנין דרחמי לי' לא דייקא ומינסבא. ואי קשיא בכל אשה שאמרו לה מת בעלך נמי נימא זימנין דרחמי לחד אינש דעלמא ואתי לאנסובי לי' ולא תנשא. ולא היא דדוקא גבי יבם אמרי' הכי משום דידיע מילתא דליבם בעי לאנסובי אבל אשה לשוק כיון דלא ידיע מילתא למאן בעי לאנסובי לא מספקינן בהאי חומרא.
א"ל ר"ש תניתוה א"ל מת בנך ואח"כ מת בעלך ונתיבמה ואח"כ א"ל חילוף הדברים תצא והולד ראשון ואחרון ממזרים. ה"ד אילימא תרי ותרי מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני ותו ממזר ס' הוא, וכ"ת לא דק והא מדקתני סיפא הולד ראשון ממזר והאחרון אינו ממזר דוקא קתני אלא לאו בחד וטעמא דאתי בי תרי ואכחשוה הא לא"ה מהימן.
א"ד הא לא תיבעי לך דאפילו היא נמי מהימנה דתניא האשה שאמרה מת בעלי תנשא מת בני תתיבם, כי תבעי לך יבמה לעלמא פי' לומר לה מת בעלך ואח"כ מת בנך טעמא דע"א משום מילתא דעבידי לגלויי לא משקר ה"נ לא משקר א"ד טעמא דע"א משום היא גופא דייקא ומינסבא והכא כיון דזמנין דסניא לי' לאו דייקא ומינסבא. א"ל ר"ש תניתוה א"ל מת בעלך ואח"כ מת בנך ונשאת ואח"כ א"ל חילוף הי' הדברים תצא והולד ראשון ואחרון ממזר ה"ד אילימא תרי ותרי מאי חזיא דסמכת אהני סמוך אהני ועוד ס' ממזר הוא וכ"ת לא דק והא מדקתני סיפא הולד ראשון ממזר והאחרון אינו ממזר ש"מ דוקא קתני אלא לאו בחד וטעמא דאתי בי תרי ואכחשוה הא לא"ה מהימן, רבא אומר ע"א נאמן ביבמה מק"ו לאיסור כרת התרתה לאיסור לאו לכ"ש. ואמרי רבוותא דכיון דר"ש ורבא פשטי דע"א נאמן ביבמה ש"מ הכי הל' ואע"ג דאייתי בגמ' הני דחיות לאו דסמכי נינהו והל' כוותייהו ולקמן בשלהי מס' בהל' שני יבמות הוכחתי שע"א נאמן ביבמה לומר מת יבמתך לשוק.
<h2>דף צד.</h2>
זה מדרש דרש ר"א וכו' אמר רב [הוה ליה] לר"א בן מתיא למדרש בהאי קרא מרגניתא ודרש בה חספא, מאי מרגניתא ואשה גרושה מאישה אפילו לא נתגרשה אלא מאישה נפסלה מן הכהונה זה ריח הגט שפוסל בכהונה, פי' כיון שנתן לה גט וא"ל הרי את מגורשת ממני ואין את מותרת לכל אדם אע"ג דהאי גיטא לא מהני לה להנשא בו מהני בה להפסל מן הכהונה אם תתאלמן דריח הגט מקרי כיון דהזכיר בו לשון גירושין.
מתניתין מי שהלכה אשתו למדה"י ובאו ואמרו לו מתה אשתך ונשא את אחותה ואח"כ באה אשתו מותרת לחזור לו הוא מותר בקרובות שניה והשניה מותרת בקרוביו ואם מתה הראשונה מותר בשניה, א"ל מתה אשתך ונשא את אחותה ואח"כ א"ל קיימת היתה ומתה הולד ראשון ממזר והאחרון אינו ממזר, ר"י אומר כל שהוא פוסל ע"י אחרים פוסל ע"י עצמו וכל שאינו פוסל ע"י אחרים אינו פוסל ע"י עצמו. פי' מותרת לחזור לו דקדושי שני' אין כלום וה"ז כזנות בעלמא. ואמרינן לקמן שאין שכיבת אחותה אוסר' בה ומותר בקרובות שניה, פי' לישא בתה דקי"ל נושאים על המפותה. דברי ר"י נפרש לקמן.
<h2>דף צד:</h2>
אמרי בגמרא ואע"ג דאזלא אשתו וגיסו למד"ה דאהני הני נשואין דקא מיתסרא אשת גיסו אגיסו אשתו שרי ולא אמרינן מתוך שנאסרה אשת גיסו אגיסו תאסר אשתו עליו, פירושו זו אחות אשתו שנשא הו"ל בעל והלך גם הוא למדינת הים ובאו וא"ל אשתך מתה ולאחות אשתו אמרו מת בעלך והלך זה ונשאה ואח"כ באו אשתו וגיסו דאהני נשואין דידי' שלקח אחות אשתו שנאסרה על גיסו שהוא בעלה לא נאסרה אשתו עליו ופי' המורה שבא ע"א וא"ל מתה אשתך ולא אמר מת בעלך ועמד ונשאה וכן פי' גם ר"ח ז"ל, ואינו נ"ל, שע"א אינו נאמן אלא באשה משום עגונא אבל לא באיש לישא את אחות אשתו עד שיביא ב' עדים.
ואמרי' לימא מתניתין דלא כר"ע דאי ר"ע הו"ל אחות גרושתו ותניא כל עריות שאמרו אין צריכות הימנו גט חוץ מא"א שנשאת עפי' ב"ד ור"ע מוסיף אף אשת אח ואחות אשה, פי' אם קידש אדם א' מן העריות א"צ הימנו גט שאין קדושין תופסין בח"כ חוץ מא"א וכו' שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ונמצאת א"א יוצאה בלא גט ודוקא ע"פ ב"ד דהיינו בע"א אבל אם נשאת בב' עדים דמינס אניסה א"צ ממנו גט ומותרת לראשון דקס"ד האי תנא כר"ש דאמר ואם נשאת שלא ברשות מותרת לחזור לו ור"ע מוסיף אף אשת אח שאם אמרו לו מת אחיו ועמד זה ויבמה ואח"כ בא אחיו צריכה ממנו גט, ואע"ג דל"ל גירש זה ונשא זה שהרי גרושת אחיו אסורה, אפ"ה הי' מצריכה גט כדבעינן למימר טעמא לקמן וכיון דאיצטריך ר"ע גט לאחות אשתו אסור להחזיר את אשתו דהו"ל אחות גרושתו א"ו מתני' דלא כר"ע שאין אחות אשתו צריכה ממנו גט מ"ה מותר באשתו, ומהדר ולאו מי איתמר עלה א"ר גידל ארחב"י א"ר האי אשת אחיו ה"ד כגון שקידש אחיו את האשה והלך לו למד"ה ושמע שמת אחיו ועמד ונשא את אשתו דאמרי הך קמא תנאי הו"ל בקידושין והאי שפיר נסיב. אחות אשה נמי כגון שקדש את האשה והלכה למד"ה ושמע שמתה ונשא את אחותה דאמרו אינשי הך קמייתא תנאי הו"ל בקידושי', פי' (אנא) [שלא] הי' מצריך ר"ע גט באשת אח ואחות אשה [אלא] כגון שהאח הראשון לא נשאה אלא קידשה דאמרי אנשי כדחזי לאח קמאי היכי נסבה אח שני בחיי אח ראשון א"ו תנאי הו"ל בקדושי' דידי' ולא נתקיים ומ"ה נשאה האי ובהיתר נשאה הלכך צריכה ממנו גט וכן נמי באחות אשה. אבל בנשואין אין לומר תנאי הוה בנשואין שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, פי' לבעול על תנאי ומתני' תוקמא בנשואין ואתיא אפילו כר"ע ור"ע דמצריך גט באשת אח ואחות אשה אפי' בב' עדים דהוא אנוס הוה מצריך לה גט ול"א מאי הו"ל למיעבד דאשת אח איכא לאוקמי' בע"א כגון דאתא ע"א ואמר מת בעלך ונתיבמה דהא ע"א נאמן ביבמה אבל אחות אשה ליכא לאוקמי אלא בב' עדים דהא אלו אתא ע"א וא"ל מתה אשתך אינו נאמן כדאמרי' בגמ' בפי' דלא הקילו אלא בא"א משום עגונא א"ו בתרי, והכי גזר ר"ע שמא יאמרו תנאי הוה בקדושי' קמא וא"כ בא"א פליג ר"ע ואפילו אם נשאת ע"פ ב' עדים הי' מצריכה גט משני שמא יאמרו תנאי הוה בקדושי ראשון ואם היתה נשואה לראשון שמא יאמרו גירש ראשון ונשא שני וכיון שאתה מצריכה גט אסורה לחזור לו מפני שנראה כמחזיר גרושתו אחר שנשאת, ותנא דר"ע פליג עלי' בתרתי פליג עלי' בא"א דלא מצרכי לה גט משני אלא היכא דנשאה ע"פ ב"ד בע"א ומשום דלא דייקא אבל בב' עדים כיון דאנוסה היא אע"ג דאיכא למיגזר לא גזרינן, ופליג נמי באשת אח ואחות אשה דדוקא לגירושין דשכיחא חיישינן אבל לתנאה דלא שכיחי לא חיישינן והלכך אם א"ל מת בעלה ונתיבמה ואח"כ בא בעלה מותרת לחזור לו דלא בעי' גט משני ואפי' בקידושין דראשון, וכן נמי באחות אשה. ואי קשיא, דר"ע חייש לתנאה אמאי נקט אחות אשה ואשת אח בלחוד בכל עריות הנאסרות ע"י קדושין ליחוש שאם נשא אשת אביו או חמותו יהי' צריכין הימנו גט שמא יאמרו אותן קידושין שקדש אביו או שקדש הוא את אשתו בתנאי הוו וקידושי האחרונים קידושין הוו וליבעי מיני' גיטא. תשובה אין זה כלום דלא מצרכי גיטא אלא בנשואי היתר דסבר בהיתר נסיב לה, כגון ששמע שמת בעלה של זו והלך ונשאה דכי נסבה בהיתר נסבה וכל עלמא סברי דנשואין הוי הלכך בעי' מיני' גיטא אבל אי ידעי' דבעלה קיים ואזיל האי ונסיב לה לא בעי מיני' גיטא דכ"ע ידעי דזנות הוה ולא נשואין הלכך לא משכחת לה אלא בא"א ואשת אח ואחות אשה דשרי לאחר מיתה.
ומקשה ותאסר בשכיבה דאחותה מידי דהוה אאשה שהלך בעלה למד"ה. פי' שהיא נאסרה על בעלה בשכיבת האחרון ואע"פ שהיא שוגגת. ומהדר לא דמי אשה שהלך בעלה למד"ה דבמזיד אסורה בשוגג גזרו בה רבנן אבל אחות אשה דבמזיד לא אסורה מדאורייתא בשוגג לא גזרו בה רבנן. ומנ"ל דלא אסורא דתניא ושכב איש אותה שכבת זרע, אותה שכיבה אוסרתה ואין שכיבת אחותה אוסרתה, והלא דין הוא ומה במקום שבא על איסור קל פי' היינו א"א שאין האוסרה אוסרה כל ימיו שהרי יכול להתירה בגט נאסר האוסר פי' בעלה נאסר בה בביאת זה, מקום שבא על איסור חמור, פי' אחות אשה שהיא אוסרת אוסרתה כל ימי' ואפילו גירשה כדכתיב עלי' בחיי' אינו דין שנאסר האוסר פי' שתאסר אשתו בשכיבת אחותה.
<h2>דף צה.</h2>
(אר"נ) [אר"י] לא נחלקו ב"ש וב"ה בבא על חמותו שפסל את אשתו פי' כדמפרשי' לקמן טעמא, על מה נחלקו בבא על אחות אשתו שב"ש פסל וב"ה לא פסל, אר"ז א"ר אמי אמר ר"ל מ"ט דר"י א"ק ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא באש ישרפו אותו ואתהן וכי כל הבית כלו בשריפה ומה חטאת אשתו אם אינו ענין לשריפה תנהו ענין לאיסורא. אר"י א"ש אין הל' כר"י. ההוא דעביד איסורה מחמתי' אתי' ר"י ונגדיה א"ל אי לאו דא"ש אין הל' כר"י אסרתה עלך לאיתתך איסור עולם.
<h2>דף צה:</h2>
ר' יוסי אומר כל שפוסל וכו' אוקמה ר"י נפחא דקאי אמאי דאמר ת"ק ואח"כ באה אשתו מותרת לחזור לו ואמרי' אע"ג דאזילו אשתו וגיסו למד"ה דאהני הני נשואין דמיתסרא אשת גיסו אגיסו אשת גיסו אסורה ואשתו שריא, וקאמר ת"ק ל"ש אשת גיסו ול"ש ארוסתו וגיסו אשתו שריא, וא"ל ר"י אשתו וגיסו דל"ל תנאה הו"ל בנשואיו דאינו פוסל ע"י אחרים אינו פוסל ע"י עצמו ארוסתו וגיסו איכא למימר תנאה הו"ל בקדושי' ופוסל ע"י אחרים פוסל ע"י עצמו, פי' באשתו וגיסו דל"ל תנאי הוה בנשואין וכ"ע ידעי דנשואי שני' טעות הן ולא אתי למימר גירשה בעלה ונשאה זה דהא אפילו גירשה בעלה אסירה להאי ומידע ידעי דאיטעינהו סהדי ואינו פוסל ע"י עצמו, אבל היכא דהואי קמייתא ארוסתו דאיכא למימר תנאה הוה לי' בקדושי' סברי אפשר דנשואי שני' נשואים גמורים דאמרי גירשה בעלה ונשאה זה ואי משום אחות אשה תנאי הו"ל בקדושי' הראשונים ולא נתקיים ואי הדרה אשת גיסו לבעלה אמרי אינשי אדם מחזיר גרושתו משנשאת הלכך פוסל הוא ע"י אחרים הואיל ואהני מעשיו פוסל נמי ע"י עצמו.
איתמר יבמה רב אמר ה"ה כא"א ושמואל אמר אינה כא"א ואמר ר"ה כגון שקידש אחיו את האשה והלך למד"ה ושמע שמת אחיו ועמד ונשא את אשתו רב אמר ה"ה כא"א ואסירי ליה ושמואל אמר אינה כא"א ושריא לי' ואתיא [רב] כר"ע דחייש לתנאה ושמואל כרבנן דלא חייש לתנאה. וכיון דקי"ל הל' כרב באיסורי הל' כר"ע ואשת אח ואחות אשה בקידושי' צריכות הימנו גט, ודוקא בארוסת אחיו פליגי דאיכא למיחש לתנאה אבל בנשואת אחיו מודי ואע"ג דבע"א נתיבמה כיון דלא בעי גיטא ממנו מותרת לחזור לראשון דהיכא אמרינן תצא מזה ומזה היכא דבעי גט משני אבל הכא דלא בעי גט משני ולא מחזי כמחזיר גרושתו או כנושא גרושת אחיו לא קנסי' לה משום דלא דייקא.
<h2>דף צו.</h2>
מתניתין אמרו לו מתה אשתך ונשא אחותה מאביה, מתה ונשא אחותה מאמה, מתה ונשא אחותה מאביה, מתה ונשא אחותה מאמה מותר בראשונה ובשלישית ובחמישית ופוטרות צרותיהן ואסור בשני' וברביעית ואין ביאת א' מהן פוטרת צרתה ואם בא על השני' לאחר מיתת הראשונה מותר בשניה וברביעית ופוטרות צרותיהן ואסור בשלישית ובחמישית ואין ביאת א' מהן פוטרת צרתה. פי' אמרו לו מתה אשתך ונשא את אחותה מאביה שלא מאמה וחזרו ואמרו לו מתה השני' ונשא אחותה של שני' מאמה ונמצאת שלישית זאת רחוקה מן הראשונה ולא קרובתה היא חזרו ואמרו לו מתה ונשא אחותה של שלישית זו מאביה ולא מאמה ונמצאת רביעית רחוקה מן השני' וכ"ש מן הראשונה חזרו ואמרו לו מתה ונשא אחותה מאמה ורחוקה היא מן השלישית ואח"כ לבסוף אמרו לו כולן קיימות מותר בראשונה ובשלישית ובחמישית שאינן קרובות זו לזו ואעפ"י שהשלישית אחות השני' היא שריא דקידושי שני' לא תפסי דאחות אשה היא והו"ל כאנוסה ומפותה, ותנן אנס אשה מותר לישא בתה דלא אסרה תורה אלא אחות אשה והיכי דלא תפסי קדושין לאו אחות אשה היא, וכן חמישית ואע"פ שהיא אחות הרביעית מותרת הואיל ותפסי קדושי שלישית נמצאת רביעית שהיא אחות שלישית בביאת זנות ולא אסרה חמישית עליו ופוטרות צרותיהן אם מת ובא יבם ויבם את א' מהן נפטרת צרתה ואסור בשני' וברביעית בשני' משום ראשונה וברביעית משום שלישית ואם בא על השני' לאחר מיתת הראשונה שאמת הי' הדברים של הראשונה ושאר הדברים הי' שקר מותר בשני' וברביעית ואסור בשלישית מפני שניה ובחמישית מפני רביעית.
מתניתין בן ט' שנים ויום א' הוא פוסל ע"י אחים והאחים פוסלין ע"י אלא שהוא פוסל תחלה והאחים פוסלין תחלה וסוף, כיצד בן ט' שנים ויום א' שבא על יבמתו פוסל ע"י אחים באו עלי' אחים ועשו בה מאמר נתנו גט או חלצו פסלו על ידיו, פי' בן ט' תחלה פוסל אבל לבסוף אינו פוסל כדמפרש לקמן, ואם באו עלי' אחים או שעשו בה מאמר או שחלצו או שנתנו גט פסלו על ידו דביאתו לא קניא לגמרי אלא במאמר בעלמא הא קי"ל דיש מאמר לגט וביאה וחליצה אחר מאמר.
ומקשה ובן תשע שנים ויום א' תחלה פוסל ולבסוף אינו פוסל והתניא ר"ז בר"א העושה מאמר ביבמתו ואח"כ בא עלי' אחיו שהוא בן ט' שנים ויום א' פסלה, אלמא ביאתו פוסלה אפילו לבסוף אחר מאמר הגדול, ומהדר ביאה דבן ט' פוסלת אפילו לבסוף מאמר דבן ט' בתחלה פוסל ולבסוף אינו פוסל ומאי דתנן שהוא פוסל תחלה על המאמר מיירי ולא על הביאה, פי' דבביאה פוסל בין בתחלה בין בסוף, ומקשה והא תני סיפא אלא שהוא פוסל תחלה והן פוסלין תחלה וסוף כיצד בן ט' ויום א' הבא על יבמתו וכו', פי' אלמא האי דתני שהוא פוסל תחלה אביאה קאי חסורי מחסרא וה"ק אלא שהוא פוסל תחלה והן פוסלין תחלה וסוף בד"א במאמר אבל בביאה פוסל אפי' בסוף כיצד בן ט' ויום א' הבא על יבמתו פסל ע"י אחים, פי' האחים שעשו בה מאמר דהאי כיצד אסוף קאי.
איתמר נמי ר"י א"ש י"ל גט, פי' אליבא דר"מ קאמר דס"ל דיש [לו] חליצה, וה"נ אמרי' תנ"ה י"ל גט וי"ל מאמר דברי ר"מ. אלמא לא אמר שמואל אלא לר"מ אבל לרבנן חליצה אין לו וכ"ש גט.
תניא עשו ביאת בן ט' ויום א' כמאמר בגדול ר"מ אומר עשו חליצת בן ט' כגט בגדול. פי' רבנן סברי דוקא ביאה יש לבן ט' לפסול על האחים אבל חליצה ל"ל כלל. ור"מ סובר גם חליצה יש לו ופסלה על האחים בגט כגדול. והל' כרבנן והכי אמרי' לקמן בפ' מפ' מצות חליצה שחליצת הקטן אינו כלום.
<h2>דף צו:</h2>
מתניתין בן ט' שנים ויום א' שבא על יבמתו ואח"כ בא עליה אחיו שהוא בן ט' שנים ויום א' פוסל [על ידו] בן ט' שנים ויום א' שבא על יבמתו ואח"כ בא על צרתה פסל ע"י עצמו, ור"ש אמר לא פסל, בן ט' שנים ויום א' שבא על יבמתו ומת חולצת ולא מתיבמת נשא אשה ומת ה"ז פטורה. בן ט' שנים ויום א' פסל על ידו, פי' לא מפקא כל הזיקה דנימא אין אחרי' כלום אלא ה"ה כמאמר בגדול וקי"ל דיש מאמר אחר מאמר ושניהן צריכין גט למאמרם וכיון שנתן לה גט קיימו עלייהו בלא יבנה דומיא דחליצה, ור"ש אומר לא פסל, בן ט' ויום א' שבא על יבמתו ואח"כ בא על צרתה פסל ע"י עצמו דביאתו כמאמר בגדול דמיא. וקי"ל דיש מאמר אחר מאמר בב' יבמות.
ר"ש אומר לא פסל תניא אר"ש לחכמים אם ביאת הראשון ביאה ביאת השני לא ביאה ואם ביאת ראשון לא ביאה גם ביאת שני לא ביאה. פי' קסבר (ת"ו) [ר"ש] ביאת בן ט' ס' קניא ספק לא קניא, הלכך אי קניא קנין גמור קניא ואין אחרי' כלום לא בשני יבמין ולא בשתי יבמות ואי לא קניא לא קניא כלל כאלו לא עשה כלום דמי בין ביבמה א' בין בב' יבמות, ורבנן סברי ביאת בן ט' קונה וחשיבה כמו מאמר והלכך פוסלים זה את זה וזו את זו.
בן ט' שנים שבא על יבמתו ומת חולצת ולא מתיבמת נשא אשה ומת ה"ז פטורה, פי' דביאת בן ט' לא אפקע מכולה זיקה אלא ה"ה כמאמר נמצא שיש עליו זיקת שני יבמין ואמרן לעיל פ' ד' אחים ג' אחים שנשאו ג' נשים נכריות ומת א' מהן ועשה בה השני מאמר ומת ה"א חולצות ולא מתיבמות שנאמר ומת א' מהן יבמה יבא עלי', מי שעליו זיקת יבם א' ולא שעלי' זיקת שני יבמין. ואמרי' התם בגמ' אי זיקת שני יבמין דאורייתא אף חליצה נמי לא תבעי וכו' ומשנין מדרבנן גזרינן שמא יאמרו שתי יבמות הבאות מבית א' מתיבמין אבל אם נשא אשה שאינו יבמתו ומת ה"ז פטורה דקדושי קטן אינן כלום דדוקא ביבמתו שהיא זקוקה לו מכח אחין קניא ביאתו, אבל באשה דעלמא לא קני כלל.
מתניתין בן ט' שנים ויום א' שבא על יבמתו ומשהגדיל נשא אשה אחרת ומת אם לא ידע הראשונה משהגדיל השני' או חולצת או מתיבמת והראשונה חולצת ולא מתיבמת ר"ש אומר מיבם לאיזה שירצה וחולץ לשני' א' בן ט' שנים ויום א' וא' בן כ' שנה שלא הביא ב' שערות, פי' אם היה בא על הראשונה אחר שהגדיל אז היתה נפקעת זיקת הראשונה לגמרי והי' שתי יבמות הבאות מבית א' וביאתה או חליצתה של א' מהן פוטרת צרתה אבל עכשיו שלא ידע את הראשונה משהגדיל אינן באות מבית א' הילכך השני' הוה אשתו גמורה ואין עליה אלא זיקת יבם א' או חולצת או מתיבמת והראשונה שיש עליה זיקת שני יבמין חולצת ולא מתיבמת, ר"ש אומר מיבם כו' ר"ש לטעמי' דקסבר ביאת בן ט' ס' אי קניא ק"ג או לא קניא כלל והלכך אם רוצה ליבמה לראשונה יכול ליבמה שאין עלי' אלא זיקת יבם א' וחולץ לשני' ולא מיפטרה בביאתה דדילמא לא קניא והו"ל שתי יבמות הבאות מבית א' ורחמנא אמר בית א' הוא בונה ואינו בונה ב' בתים.
א' בן ט' שנים ויום א' ואחד וכו', פי' דין א' יש להן שאע"פ שהוא בן כ' שנה עד שלא יביא ב' שערות כקטן בן ט' חשוב לכל דבר שאין חליצתו חליצה ואין ביאתו חשיבא להפקיע הזיקה אלא ה"ה כמאמר הגדול.
אמר רבה הא דאמרו רבנן זיקת שני יבמין מיחלץ חלצה יבומי לא יבמה לא תימא הנ"מ היכא דאיכא צרה דאית למגזר משום צרה כגון האי דפ' ד' אחין דהו"ל שתי יבמות הבאות מבית א' אבל היכא דליכא צרה שריא, ולא היא דאפילו היכא דליכא צרה נמי גזרי' דהא הכא ליכא צרה ומיחלץ חילוצי יבומי לא מיבמה.
נשא אשה ומת ה"ז פטורה (תניא) [תנינא] להא דת"ר שוטה וקטן שנשאו נשים ומתו נשיהן פטורות מן החליצה ומן היבום.
ומקשה ויעשו ביאת בן ט' שנה כמאמר הגדול ופטרת צרתה מיבום, פי' במאמר דגדול תנן בפ' ד' אחין הא' חולצת ולא מתיבמת אלמא בעלת המאמר שיש עליה זיקת שני יבמין דוחה צרתה לאוסרה מהיתיבמה והכא תנן השניה או חולצת או מתיבמת ואין הראשונה שיש עלי' זיקת שני יבמין אוסרתה. ומהדר א"ר לא עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול. פי' לא אלימא ביאת בן ט' למיסר צרה כחלוצה מאמר דגדול שאוסר צרתה ולא מהני ביאת בן ט' אלא למיסר נפשה ולא למיסר צרתה ושמואל אומר עשו ועשו, וכן אר"י עשו ועשו, ותנאי היא, הך תנא דד' אחים גזר משום צרה דאשמעינן בגדול וה"ה בקטן והאי דקאמר גדול משום דבגדול קאי, והאי תנא לא גזר משום צרה ואשמיעינן קטן וה"ה גדול והא דאמר קטן משום דמקטן קאי, פי' הך גזר בשני' שלא תתיבם משום צרתה שיש עלי' זיקת שני יבמין והאי תנא לא גזר ולא הי' אומר אלא הראשונה שהיא אשת שני מתים ולא השני'. ול"ל לר"י מאי דאמרן לעיל בפ' ד' אחין אי זיקת שני יבמין דאורייתא חליצה נמי לא תבעי אלא מדרבנן וגזירה שמא יאמרו שתי יבמות הבאות מבית א' מתיבמות דאי אית לי' האי טעמא כך יש לגזור אם יבם השני' כמו שיש לגזור אם יבם הראשונה ושתיהן אסורין משום האי טעמא אלא מדתלי טעמא משום דגזיר שני' אטו ראשונה ש"מ טעמא אחרינא אית לי'. וי"ל שזה טעם הדבר אם אתה אומר מי שעליה זיקת שני יבמין מתיבמת יאמרו העולם מה לי יבמה שהיא אשת שני מתים מה לי שתי יבמות מבית א' וזה האיסור אינו אלא על הא' אבל לא על השניה, ואין לאוסרה אלא משום גזירת צרתה. והתם בפ' ד' אחין גרסי' בירושלמי אלו ש"י שנפלה לפני (יבמה) [כמה יבמין] שמא אינה מתיבמת, תני ר"ח אשת מת א' מתיבמת ולא אשת שני מתים מתיבמת [ניחא חולץ לבעלת מאמר על שם אשת מת אחד מתיבמת] ולא אשת שני מתים, שניה למה אינה מתיבמת. אמר ר"א דר"מ היא דאר"מ כל שאין אתה מיבם לה אין אתה מיבם צרתה, אמר ר"י אם אמרה ר"א מפיו שמעה ואמרה, א"ר יוסי מתניתא אמרה כן בן ט' שנים ויום א' שבא על יבמתו ומשהגדיל נשא אשה אחרת אם לא ידע את הראשונה משהגדיל השניה חולצת או מתיבמת והראשונה חולצת ולא מתיבמת, הכא את אומר חולצת והכא את אומר מתיבמת, הכא דאת אומר חולצת ר"מ והך דאת אומר מתיבמת רבנן.
<h2>דף צז.</h2>
א' בן ט' שנים וכו' ורמינהו בן כ' שנה שלא הביא ב' שערות יביאו ראיה שהוא בן כ' שנה והוא הסריס לא חולץ ולא מיבם. פי' שמא בן כ' שלא הביא ב"ש גדול הוי וזה שלא הביא מחמת שהוא סריס והיכא מחשבינן לו כבן ט'. ולאו מי איתמר עלה אר"ש בדר"י א"ר והוא שנולדו בו סימני סריס, א"ר דיקא נמי דקתני והוא הסריס ש"מ. דיקא אימתי חשבינן ליה כסריס והוא גדול כשנולדו בו סימני סריס דאמרן לעיל בפ' הערל, אבל אם לא נולדו בו סמני סריס עד כמה תני ר"ח עד רוב שנותיו פי' שהוא ל"ו שנה חשבינן ליה כבן ט' מכאן ואילך הוא בחזקת סריס ודינו כגדול.
נושאין על האנוסה, פי' לאחר שאנס ופתה את האשה מותר לישא בתה ואחותה ואמה. האונס והמפתה על הנשואה חייב, נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו אנוסת בנו ומפותת בנו, ור"י אוסר באנוסת אביו ומפותת אביו.
(תניא) [תנינא] להא דת"ר אנס אשה מו' לישא בתה נשא אשה אסור לישא בתה פי' לא מבעי' דתפסי בהו קידושין אלא מותר לכתחילה, ובמתני' נמי הכי תנן נושאין דמשמע לכתחילה. אנס אשה מותר לישא בתה, ורמינהו הנטען מן האשה פי' הנחשד ויצא עליו קול אסור באמה ובבתה ובאחותה, ומהדר מדרבנן, פי' שמא יבא עלי' לאחר שישא קרובותי', וכל היכי דאיכא איסורא דרבנן תני נושאים לכתחילה בתמי', כי תנן מתני' נמי לאחר מיתה תנן, מי שמתה האנוסה והמפותה דתו ליכא למיגזר מידי, אבל ודאי בחיי אנוסה אסור לישא בקרובותיה. מנה"מ דת"ר בכולן נאמר בהן שכיבה וכאן נאמר בהן קיחה לומר לך דרך לקיחה אסרה תורה. פי' בכלתו ודודתו וזכר ובהמה נאמר בהן שכיבה וכאן באשה ואמה ואחות אשה נאמר בהן קיחה.
ור"י אוסר באנוסת אביו, אר"ג א"ר מ"ט דר"י דכתיב לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו כנף שראה אביו לא יגלה. וקיי"ל כחכמים.
<h2>דף צז:</h2>
מתניתין הגיורת שנתגיירו בני' עמה לא חולצין ולא מיבמין אפילו הורתו של ראשון שלא בקדו' ולידתו בקדושה וה"ה הורתו ולידתו בקדושה. וכן השפחה שנשתחררו בניה עמה. פי' שנתגייר בעלה עמה דאל"ה לא מצי למיתני סיפא אפילו היתה הורתו של הא' שלא בקדושה ולידתו בקדושה והב' הו"ל בקדושה דבעי שיהיו בני אב אחד ואפ"ה אינן בני יבום דזרע ראשון כזרע בהמה הוא דכתיב וזרמת סוסים זרמתם.
בני יודן אמתא אשתחרור שרא להו ראב"י למנסב נשי דהדדי, פי' לוקח כ"א אשת אחיו ואע"פ שי"ל בנים או שגירשה משום דקסבר אין קריבה לגוי דכקטן שנולד דמי. א"ל רבא והא ר"ש אסר א"ל הוא אסר ואנא שרינא, פי' ר"ש דאסר משום דגזר גוי אטו ישראל וראב"י לא גזר. מן האב ולא מן האם כ"ע לא פליגי דשרי דאין אבהות לגוי דרחמנא אפקרי' לזרעי' מן האם ולא מן האב דכ"ע לא פליגי דאסירי. פי' אע"ג דאמרי' גר שנתגייר כקטן שנולד דמי אסור דילמא אתי לאחלופי בישראל כי פליגי מן האב ומן האם מאן דשרי בתר אבוה שדינן להו דהא בני פלוני קרו להו, פי' ואין אבהות לגוי ולא גזרינן בה אטו ישראל, ור"ש דאסר קרו להו נמי בני פלניתא וגזרו בהו אטו ישראל. א"ד פליג ראב"י אפילו באחין מן האם מ"ט גר שנתגייר כקטן שנולד דמי ולא גזרינן גר אטו ישראל. ודוקא באשת אחיו מאמו שרא ר"א אבל באחותו מן האם מודה דאסור כדתניא לקמן דאע"ג דאמרי' דגר שנתגייר כקשנ"ד אפ"ה אסור מדרבנן שלא יאמרו באים מקדושה חמורה לקדושה קלה דבני נח מוזהרים על אחותו מן האם אבל לא מן האב דאין אבהות לבני נח אבל באשת אח מן האם אפי' ב"נ מותרין כדאמרי' בסנהדרין וכדאמרי' לקמן בשמעתין דגר נושא את אשת אחיו מאמו, הילכך ליכא למיגזר שמא יאמרו באים מקדושה חמורה לקדושה קלה. וע"כ לא פליגי אלא כשהיתה הו"ל שלא בקדושה אבל הורתו של"ב ולידתו בקדושה חייב עליה כרת כישראל גמור, דאין לומר כאן גר שנתגייר כקטן שנולד דמי דהא לא נתגייר אלא בקדושה נולד ושאר האב אין לו אבל שאר האם יש לו כישראל גמור כדתניא לקמן בהל' וכדתניא בתוס' בפ' ר' יהודה הגיורת שנתגיירו בני' עמה והיתה הו"ל שלא בקדושה לא חולצין ולא מיבמין ואין חייבין משום אשת אח. היתה הורתן של"ב ולידתן בקדושה לא חולצין ולא מיבמין אבל חייבים עליהם משום אשת אח. וכיון דלא פסיקא הל' כחד מינייהו עבדי' כר"ש דאסר.
תנא שני אחים גרים תאומים וכן משוחררים לא חולצין ולא מיבמין ואין חייבים משום א"א, ואם היתה הורתן של"ב ולידתן בקדושה לא חולצין ולא מיבמין אבל חייבין משום א"א. היתה הו"ל בקדושה ה"ה כישראל לכ"ד, אמר אביי הא דאמור רבנן אין אבהות לגוי [לא תימא] משום דשטופי זמה הם ולא ידעי אבל היכי דידעי חיישינן אלא אפי' היכי דידעי נמי לא חיישינן דהא שני אחים תאומים דטפה א' הי' ונחלקה לשתים וקאמר אין חייבים ש"מ אפקורי אפקרי' רחמנא לזרעי' כדכתיב אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם.
<h2>דף צח.</h2>
תניא גר שהיתה הורתו של"ב ול"ב י"ל שאר האם ואין לו שאר האב כיצד נשא אחותו מן האם יוציא מן האב יקיים. אחות האם מן האב ר"מ אומר יוציא וח"א יקיים שהי' ר"מ אומר כל ערוה שהיא משום שאר אם יוציא, מן האב יקיים, ומותר באשת אחיו ובאשת אחי אביו, ושאר כל העריות מותרות לו לאתויי אשת אביו, נשא אשה ובתה כונס א' ומוציא א' ולכתחילה לא יכנוס. מתה אשתו מותר בחמותו, וא"ד אסור בחמותו. פי' שאר האם שנולד בגיות ואע"פ דמה"ת שרי דכיון שנתגייר כקטן שנולד דמי אסור בו מד"ס שמא יאמרו באים מק"ח לק"ק. והאי דנקט הורתו שלב"ק ולב"ק רבותא נקט ל"מ הו"ל שלב"ק דהוה אסור מתחילה בקרובי האם מדאורייתא דהכא נמי דאגייר גזרי' שמא יאמרו, אלא אפי' הי' לידתו בקדושה כיון שהי' הושלב"ק אכתי גזרי', אבל אם הי' הו"ל בקדושה מותר באחותו מן האם שנולדה בגיות ונתגיירה דכיון דהוא ישראל גמור מידע ידעי דאין קורבה לישראל עם הגויים כלל וליכא למיחוש למידי.
כיצד נשא אחותו מן האם יוציא מן האב יקיים דכאלו אינה אחותו דמיא כיון שאין אבהות לגוי, אחות האם מן האב ר"מ אומר יוציא שאע"פ שאינה אחות אמה כיון דאיכא שאר האם דהיינו אחות אמו אסירא. וח"א יקיים דכיון דמצד האב הוא כאלו אינה אחות אמו מפני שהיא מן האב. ומותר באשת אחיו אפי' מן האם דלא נאסרה אשת האח לבני נח, וכן אשת אחי אביו ואשת אביו. נשא אשה ובתה אגר בעלמא קאי שנשא בגיותו אשה ובתה ונתגיירו עמו דאלו הא' דנולד בקדושה לא נסיב אשה ובתה. וא"ת שנשא גיורת דל"ל קורבה דכקטן שנולד דמי למ"ל גר אפי' בישראל נמי מצי למימר הכי. נשא אשה ובתה כונס א' ומוציא א' דאסורא לבני נח שמא יאמרו באים מק"ח לק"ק ולכתחילה לא יכנוס, השתא אפוקי מפיק לכתחלה מבעי', התם קאי הך דאמור רבנן יקיים לכתחילה לא יכנוס.
<h2>דף צח:</h2>
מתה אשתו מותר בחמותו אליבא דר"ע דאמר חמותו לאחר מיתה לאו בשריפה וכיון דקליש לי' איסורא גבי גר לא גזרו. ואיכא דתני אסור בחמותו כר"י דאמר חמותו לאחר מיתה בשריפה וכיון דבאיסורא קיימי גזרי בה גבי גר שלא יאמרו וכו'.
מתניתין חמש נשים שנתערבו ולדותיהן הגדילו התערובות ונשאו נשים ומתו ד' חולצים לא' וא' מיבם הוא וג' חולצים לא' וא' מיבם נמצאו ד' חליצות ויבום לכאו"א. פי' נתערבו ולדותיהן ויש לכל או"א בן ודאי שלא נתערב ד' חולצין לא', בן ודאי של כל א' מהן מן הד' חולץ לא' מהן דכל חד מספק לי' באשת אחיו ובן החמישית ממ"נ אם אשת אחיו הרי טוב ואם לאו הרי חלץ לה יבמה, וזה שיבמה חולץ לאחרת וג' עמו וחמישי מייבם ממ"נ וחוזרים השנים הללו וחולצים לג' ושנים עמהן וחמישי מיבם וכן כולן נמצאו ד' חליצות תחלה לכ"א לפי שאין א' מהם רשאי ליבם עד שיחלצו לה הד' שלא לפגוע ביבמה לשוק. וה"ה נמי דמצו ד' ליחליץ לכולהו והחמישי ישא את כולן אלא אמרי' כל חד וחד ליבם חדא דילמא מתרמי' לי' דידי' ומקיימא מצות יבום דכולהו, וה"ה נמי [דמצי] למימר אם נשאו הודאין נשים ומתו ד' מן התערובות חולצים לא' וא' מייבם.
<h2>דף צט.</h2>
מתניתין האשה שנתערב ולדה בולד כלתה הגדילו התערובות ונשאו נשים ומתו בני הכלה חולצין ולא מיבמין שס' אשת אחיו ואשת אחי אביו, בני הזקנה או חולצין או מיבמין שס' אשת אחיו ואשת בן אחיו, מתו הכשרים התערובות לבני הזקנה חולצין ולא מיבמין שס' אשת אחיו ואשת אחי אביו, לבני הכלה א' חולץ וא' מיבם.
מתו הכשרים, אטו הנך משום דאיערבו הו"ל פסולים אר"ש אימא מתו (הנושאי') [הודאים]. לבני הכלה א' חולץ וא' מיבם ודוקא מיחלץ והדר יבומי אבל יבום ברישא לא מ"ט דקא פגע ביבמה לשוק.
כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה הרי אלו אוכלים בתרומה וחולקין חלק א' על הגורן. ואין מטמאין למתים. ואין נושאין נשים בין כשרות בין פסולות, הגדילו התערובות ושחררו זה את זה נושאים נשים הראוי' לכהונה. ואין מטמאים למתים ואם נטמאו אין סופגין את הארבעים. ואין אוכלים בתרומה ואם אכלו אין משלמים קרן וחומש. ואינם חולקין על הגורן ומוכרים את התרומה והדמים שלהן. ואין חולקין בקדשי הקדש ואין נותנים להם קדשים ואין מוציאין את שלהן מידיהן. ופטורים מן הזרוע והלחיים והקבה. ובכורות יהי' רועי' עד שיסתאב. ונותנים עליהם חומרי ישראל וחומרי כהנים. פי' הרי אלו אוכלי' בתרומה דעבד כהן נמי אוכל בתרומה, וחולקין חלק א' על הגורן לקמן מפרש טעמא, ואין מטמאין למתים דכל חד הוי ס' כהן, ואין נושאים נשים בין כשרות משום עבד בין פסולות משום כהן, שחררו זה את זה מפרש לקמן, אין סופגין את הארבעים דכל חד אמר אנא כהן אנא, ואין חולקין על הגרן שמא אינו כהן, ומוכרין את התרומה, תרומות תבואתן כשהן מפרישין אותה א"צ לתת לכהן דכל חד א"ל לכהן אייתי ראי' דלא כהן אנא ושקיל ומ"מ לאוכלה א"א אלא מוכרים אותם לכהנים והדמים שלהם. ואין חולקין בקדשי הקדש כגון עורות קדשים, ואין נותנים להם קדשים בכורות וחרמים ואין מוציאין שלהם מידיהן דכל חד אמר אנא כהן אנא וגבי חרמים תנן הכהנים אין מחרימין שהחרמים שלהם, ובכורות ירעו עד שיסתאב אפילו בזמן הבית דלא כפי' להו למיתני' לכהן ולהקריבום דאמר אנא כהן ואיהו לא חזי למיקרבי ולמכלי' דלמא זר הוא ואין נאכל הבכור לזר הלכך ירעה עד שיפול בו מום ואוכלו במומו דבכור בעל מום אין בו משום זרות אלא משום גזל מתנות כהונה והממע"ה, ופטורים מן הזרוע וכו' פי' שאין בהן קדושה אלא משום מתנות כהונה והממע"ה, ונותנים עליהם חומרי וכו' מפרש לקמן.
<h2>דף צט:</h2>
וחולקין חלק א' ס"ד פי' וכי הכהנים בחלק נוטלים על הגרן הכל לפי דעתו של בעה"ב אם רוצה להרבות לזה ולמעט לזה הרשות בידו אלא אימא חלק בא', תנן כמ"ד אין חולקין לעבד תרומה אא"כ רבו עמו דתניא אין חולקין תרומה לעבד אא"כ רבו עמו דברי ר"י ר' יוסי אומר יכול הוא שיאמר אם כהן אני תנו לי בשביל עצמי ועם עבד כהן אני תנו לי בשביל רבי. במקומו של ר"י הי' מעלין מתרומה ליוחסין במקומו של ר' יוסי לא הי' מעלין מתרומה ליוחסין.
ת"ר עשרה אין חולקין להם תרומה בגורן ואלו הן חש"ו טומטום ואנדורגינוס והעבד והאשה והערל והטמא ונושא אשה שאינה הוגנת לו, וכולן משגר להן בבתיהן חוץ מטמא ונושא אשה שאינה הוגנת לו בשלמא חש"ו דלאו בני דעה נינהי וזילותא הוי למיתן להו תרומה בפרהסיא, טומטום ואנדרוגינוס נמי בריה בפ"ע נינהו ומשום זילותא, עבד נמי דילמא אתי לאסוקי ליוחסין, ערל שמתו אחיו מ"מ וטמא נמי משום דאנוסי והן אסורין לאוכלה, ונושא אשה שאינה הוגנת לו משום קנסא. אלא אשה בת ישראל שנשאת לכהן מ"ט לא, ר"פ אמר עשוה גרושה שמא יגרשנה בעלה והוי זרה ולא יכירו בה ויתנו לה, ר"ה ב"ת אמר משום ייחוד.
<h2>דף ק.</h2>
וכולן משגרין להם בבתיהו וכו' אבל ערל משדרינן ליה ולא שיאכל אלא מוכרה לכהנים מ"ט משדרינן לי' משום דאניס, טמא נמי אנוס האי נפיש אונסי' דמסוכן והאי לא נפיש אונסי' ואיבעי' לי' לאזדהורי שלא יטמא.
(מ"ה) [ת"ר] העבד ואשה אין חולקין להם תרומה בבה"ג, ומעשר עני המתחלק בתוך הבית נותנים לאשה תחילה ופוטרים אותה. אמר רבא מריש כי הוי אתא גברי ואיתתא לקמאי לדינא שרינא תגרא דגברי ברישא אמינא דמחייב במצות כיון דשמעת להאי שמעתתא שריא תיגרא דאיתתא מ"ט משום זילותא.
הגדילו התערובות ושחררו זה את זה. ומתמה אי בעי ואי לא לא. א"כ לישא שפחה אינו יכול ב"ח אינו יכול. א"ר אימא משחררים זה את זה. ונותנים עלי' חומרי כהני וחומרי ישראל למאי הל' למנחתם נקמצת כדת ישראל ואינה נאכלת כמנחת כהנים הא כיצד הקומץ קרב לעצמו והשיריים מתפזרין על בית הדשן. פי' מנחת ישראל נקמצת ושירי' נאכלים ומנחת כהנים כולה כליל וזו נקמצת דילמא ישראל הוא, ואין שיריה נאכלין דילמא כהן הוא, ולא קרבים דלמא ישראל הוא ושירי מנחת ישראל אסורין להקריבן דכתיב כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' כל שממנו לאישים ה"ה בבל תקטירו הלכך מתפזרין על בית הדשן.
מתניתין מי שלא שהתה אחר בעלה ג"ח ונשאת וילדה ואין ידוע אם בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון הי' לה בנים מן הראשון ובנים מן השני הן חולצין ולא מיבמין שמא בן האחרון הוא וכן הוא להן חולץ ולא מיבם. פי' בני הראשון חולצין לאשת הספק שמא בן אביה הי' ולא מיבעיא שמא בן האחרון הוא וה"ה אחיהן מן האם ולא מן האב וקיימי עליהן בכרת, וכן בני האחרון וכן הוא לנשותיהן. הי' לו אחים מן הראשון ואחים מן השני שלא מאותו האם הוא חולץ או מיבם והן א' חולץ וא' מיבם. פי' הוא חולץ או מיבם לאשת בן הראשון אם אחיו הוא הרי טוב ואם לאו נכרית היא לו ומשום יבמה לשוק ליתי' שהרי חלץ לה יבמה וכך לאשת בן האחרון. והן א' חולץ תחלה וא' מייבם אח"כ ודוקא מיחלץ והדר יבומי אבל יבומי ברישא לא דקא פגע ביבמה לשוק. הי' א' ישראל וא' כהן נושא אשה הראויה לכהונה. ואינו מטמא למתים ואם נטמא אינו סופג את הארבעים, ואינו אוכל בתרומה, ואם אכל אינו משלם קרן וחומש, ואינו חולק על הגורן ומוכר את התרומה והדמים שלו, ואינו חולק בקדשי המקדש ואין נותנים לו קדשים ואין מוציאים את שלו מידו, ופטור מן הזרוע והלחיים והקבה. ובכורו ירעה עד שיסתאב, ונותנים עליו חומרי כהנים וחומרי ישראל, הי' שניהם כהנים הוא אונן עליהם והם אוננים עליו הוא אין מטמא להם והם אין מטמאים לו. פי' לגבי אוננין מספקא אזלינן לחומרא ואסורים לאכול בקדשים ולגבי טומאה אזלינן לחומרא ואין מטמאים. הוא אינו יורש אותן והן יורשין אותו. פי' הוא אינו יורש אותן דיורשים מדחין אותו אלו אצל אלו והן יורשין אותו דמי מעכב ע"י והוי ממון (והן חולקין, פי') [המוטל בספק וחולקין בין] שניהם. ופטור על מכתו ועל קללתו של זה ושל זה דמספיקא לא מצינו לעונשו. ועולה במשמרו של זה ושל זה ואינו חולק. פי' עולה לעבוד ואין בני משמר יכולים לעכב ע"י אבל אינו חולק דכל משמר דחי לי' גבי חברי'. ואם היו שניהן במשמר א' נוטלין חלק א', ואמרי' מ"ש שתי משמרות דלא דאזיל להאי משמר ומדחי לי' ואזיל להאי משמר ומדחי לי' משמר א' נמי ליזיל להאי בית אב ולידחי לי' וליזיל להאי ב"א ולידחי לי' אר"פ ה"ק אם הי' שניהן במשמר א' ובית אב א' נוטל.
<h2>דף קא.</h2>
מצות חליצה בג' דיינים ואפילו בג' הדיוטות, חלצה במנעל חליצתה כשירה באנפליא חליצתה פסולה בסנדל שי"ל עקב כשר שאין לו עקב פסול מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה מן הארכובה ולמעלה חליצתה פסולה, פי' אפילו בג' הדיוטות דלא בעי' יושבי סנהדרין, ולקמן נפרש אמאי קרי להו דיינים ולא תני בשלשה סתם מאחר דאפילו הדיוטות כשרים, מנעל הוא מעור רך כדרך שאנו נועלים, אנפליא הוא מבגד כעין בתי שוקים שלנו ומ"ה היא פסולה דבעינן נעל דבר הגון דהיינו עור כדכתיב ואנעלך תחש, אבל בגד לא, סנדל שיש לו עקב כשר, סנדל שהוא מעור מבושל וקשה א"נ מעור רך ומלבישים אותו מבפנים עור אחר כדי לעבותו ולהקשותו אם י"ל עקב כשר, שעקבו של אדם נכנס לתוכו ומכסה עקבו אז הוא כשר, לאפוקי אם הי' עשוי כעין הקורקדסים שלנו שאין להם מכסים העקב שהוא פסול דעיקר החליצה בעקב הוא שהוא עיקר הרגל, מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה פי' אם נחתך מן הארכובה ולמטה (שנחתך) והיא חולצת בשוקו או אם לא נחתך רגלו וקשרה הרצועות ע"ג שוקו חליצתה כשרה דגם השוק רגל מיקרי אבל נחתך רגלו מן הארכובה ולמעלה שנחתך כל שוקו ונשאר עצם הקוליה הוא הירך וחלצה בו אינה חליצה דלא מיקרי רגל, ואע"פ שאדם אינו חי בכך דהוה טרפה איצטריך למימר דלא הוי חליצה שהחולצת מן הטרפה חליצתה כשרה אי לאו דלא מיקרי רגל, א"נ שלא נחתכה שוקו. חלצה באנפליא של עור וקשר הרצועות של הירך שהוא למעלה מן הארכובה והתירן משם פסולה כדאמרי' לקמן דמצות חליצה הוא להתיר הרצועות ולהשמיט המנעל מן הרגל ובעי' שיהי' קשורות הרצועות במקום כשר דהיינו מן הארכובה ולמטה ולא מן ארכובה ולמעלה.
מתניתין חלצה בסנדל של עץ בשל שמאל בימין חליצתה כשירה חלצה בגדול שהוא יכול (לחלוק) [להלוך] בו בקטן שחופה את רוב רגלו חליצתה כשרה, חלצה בלילה חליצתה כשרה ור"א פוסל. בשמאל פסולה ור"א מכשיר.
ומאחר דאפי' ג' הדיוטות דיינים למ"ל הא קמ"ל דבעי' ג' שיודעים להקרות כמו דיינים, תנינא להא דת"ר חליצה בג' שיודעים להקרות ר"י אומר בה' ובגמרא מפרש טעמא דת"ק ור"י.
<h2>דף קא:</h2>
אר"י אר"נ הל' מצות חליצה בג' הואיל וסתמא במקום מחלוקת דתנן סמיכת הזקנים ועריפת העגלה בג' דברי ר' יוסי ור"י אומר בה', החליצה והמיאונים בג' ולא פליג ר"י שם הדר בי' ר"י ש"מ. א"ר צריכי דיינים למיקבע דוכתי דכתיב ועלתה יבמתו השערה, פי' יקבעו מקום שיבאו שם היבם והיבמה ולא ילכו הדיינים בבית היבמה או בבית היבם כדי לקיים ועלתה יבמתו השערה, ר"פ ור"י ב"ש ור"ה בר"י עבדי עובדא בה' כמאן כר"י, והא הדר בי' לפירסומי מילתא בעלמא.
אר"כ הוה קאימנא קמי' דר"י ואמר לאיצטרופי לי סליקתא לצירצי דקני לפרסומא מילתא, פי' חבילה של קנים שהכינו לישב שם הדיינים בחליצה זו. רב שמואל בר יהודה הוה קאי קמי' דר"י א"ל סליקתא לזירדא דקני למלוי ה' לפירסומי מילתא. וא"ל תנינא ב"ד של ישראל ולא ב"ד של גרים ואנא גר אנא, פי' הוא ואביו נתגיירו, אר"י כגון דין רשב"י מרענא שטרא אפומי' דאי אמר ידענא בהאי שטרא דפרוע הוא לא מזדקיקנא לי' למיגבי' ביה.
<h2>דף קב.</h2>
א"ר גר דן את חבירו גר ד"ת שנאמר שום תשים עליך מלך מקרב אחיך ומשום תשים ילפי' כל משימות שאתה משים לא יהא אלא מקרב אחיך עליך הוא דבעינן מקרב אחיך אבל גר דן את חבירו גר דיני ממונות אבל לא דיני נפשות שאין ראוי לישב בסנהדרין, ואם הי' אמו מישראל אפילו ישראל דן. ולענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל, מ"ט תרי בישראל כתיב.
חלצה במנעל חליצתה כשירה א"ר אר"ב א"ר אם יבא אליהו ויאמר חולצין במנעל שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל. ור' יוסי אר"ב א"ר אם יבא אלי' ויאמר אין חולצין במנעל שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל, מ"ב, א"ב מנעל לכתחילה דלרבה אין חולצין בו וה"ק אם יבא אלי' ויאמר כו' דוקא אם יבא אלי' ויאמר הא מסתמא אין חולצין [במנעל] לכתחלה ולר"י חולצין בו דה"ק ר"י דוקא אם יבא אלי' ויאמר אין חולצין במנעל שומעין לו הא מסתמא חולצין במנעל לכתחלה. ואקשי' ולמ"ד מנעל אפי' לכתחלה והתנן חלצה במנעל כשרה דיעבד אין לכתחלה לא ה"ה דאפי' לכתחלה ואיידי דקבעי למיתני סיפא באנפילא חליצתה פסולה דאפי' דיעבד תנא רישא נמי דיעבד, ומ"ד מנעל לכתחלה לא מ"ט גזירה משום מנעל מרופט א"נ משום חצי מנעל, פי' דנקרע גבו ואינו מכסה רגלו ומפני שהוא רך מתישב על הרגל ואדם נועלו לפי הדחק, וכיון שנפתח שאינו חופה את רוב הרגל פסול לחליצה אבל סנדל שהוא קשה משנפתח ואינו חופה את רוב הרגל אינו מועיל ואין נועלין אותו, וגם פעמים שנועלין מנעל שאינו חופה אלא חצי גב הרגל והוא פסול לחליצה, אבל סנדל אין דרכן לנעול אלא סנדל החופה כל הרגל הלכך במנעל איכא למיגזר ובסנדל ליכא למגזר. ואע"ג דרבה ור"י [פליגי] בהא מילתא וקי"ל הל' כרבה בכ"מ בר משדה ענין ומחצה ורבה הוא דאמר מנעל לכתחילה לא, אפ"ה כיון דנהגו העם במנעל חולצין בו לכתחילה דהכי אמרי' דמנהגא מילתא הוי, ובירושלמי גרסי' מנהג מבטל הלכה, ובבבל נהגו לנעול סנדלים ולא נעלים מ"ה נהגו בסנדל כדרך נעליהן.
אר"ח א"ר התרת יבמה לשוק בשמיטת רוב העקב, פי' שכיון שחלצה רוב העקב חליצתה כשרה, מיתיבי התיר רצועות מנעל וסנדל או ששמט רוב הרגל חליצתה פסולה, פי' אם היבם התיר הרצועות אע"פ שהיבמה חלצה המנעל ושמטתו מעל רגלו חליצתה פסולה, א"נ אם היבמה התירה הרצועות והיבם שמט רוב הרגל מן המנעל ואח"כ חלצתו היבמה חליצתה פסולה דבעי' שהיבמה תתיר הרצועות ותשמיט המנעל מעל הרגל טעמא דשמט הוא אבל שמטה היא חליצתה כשרה אם התירה היא ושמטה היא רוב הרגל אין רוב העקב לא, פי' רוב הרגל תניא אלמא אין חליצתה כשרה אלא ברוב הרגל, ומתרץ היינו רוב הרגל היינו רוב העקב ואמאי קרי לי' רוב הרגל משום דחילי' דכרעא. ומסייע לי' לר"י דאמר ר"י בין שהתיר הוא ושמטה היא בין שמט הוא והתירה היא חליצתה פסולה עד שתתיר היא ותשמיט היא, פי' ובברייתא הכא תניא שאם התיר היבם הרצועות או ששמט את רוב הרגל חליצתה פסולה אלמא אין החליצה כשרה עד שתתיר היא את הרצועות ותשמיט רוב העקב. ירושלמי כיצד היא עושה מתירתו בימין ותופסתו בשמאל ושומטת עקב בימין וגוררתו בימין כדי שתהא התרה וחליצה בימין.
<h2>דף קב:</h2>
אר"י א"ר יבמה שגדלה בין האחין מותרת להנשא לא' מהן ואין חוששין שמא חלצה סנדלו של א' מהם טעמא דלא חזינא הא חזינא חיישינן ואע"פ שלא נעשית חליצה זו להתיר אלא לשמוט בעלמא, חיישינן, והתניא בין שנתכוין הוא ולא נתכונה היא, בין שנתכונה היא ולא נתכוין הוא חליצתה פסולה עד שיתכונו שניהם, ואסיקנא הא דבעי כוונה ה"מ לאשתורי לעלמא אבל לאחים פסולה.
אר"י א"ר סנדל התפור בפשתן אין חולצין בו שנאמר ואנעלך תחש, פי' המורה שתפר בתוכו בגד כעין שתופרין בתוכו לבדין. לשון אחר שתפרו במשיחה כעין שלנו, אין חולצין בו דבעי' כולו דעור, ואינו נ"ל הראשון דהא מכשירין בסנדל של עץ המחופה עור לקמן ומ"ש עץ בתוכו או לבד בתוכו ולא אזלינן אלא בתר החיצון שהוא המנעל. והשני כיון שמנהג כל העולם הוא לתפרן בחוטי פשתן למה יפסל דבדבר זה החוטים לבדו אין מגינים את העור והחוטים מחברין אותן ולמה יהי' פסול, ור"ח ז"ל פי' סנדל הוא שתחת הרגל ועושים עליו חוטי פשתן תפורים בו שחופין את הרגל, וזה הפתרון נ"ל.
ואימא תחש אין מידי אחרינא לא, פי' לא יהא כשר עור אחר, נעל נעל ריבה, אי ריבה אפילו כל מילי נמי, א"כ תחש מאי אהני לי.
בעא מיניה ר"א מרבא הוא של עור ותריסותיו של שער מהו, א"ל מי לא קרינא בי' ואנעלך תחש, פי' רצועותיו של שער, א"ה כולו של שער נמי ההוא קרקא מיקרי ואין שמו נעל.
באינפלא חליצתו פסולה למימרא דאינפלא לאו מנעל הוא ורמינהו א' מנעל וסנדל ואינפלא לא יטייל בהן מבית לבית ולא ממטה למטה, פי' ביום הכיפורים, א"ר לא קשיא כאן באנפלא של עור כאן באינפלא של בגד, הנ"מ דאלת"ה קשה יוה"כ איוה"כ דתניא לא יטייל אדם בתוך ביתו בקורדיקסון ביוה"כ אבל מטייל באנפלא בתוך ביתו אלא לאו ש"מ כאן באנפלא של עור כאן באנפלא של בגד.
<h2>דף קג.</h2>
אמר אמימר האי מאן דמחליץ צריך למדחסי' לכרעי' פי' לדחוק רגליו בקרקע בחוזק א"ל (ר"ה) [ר"א] לאמימר (והתני רבא) [והתניא] בין עומד בין יושב בין מוטה פי' והמוטה אין דרכו לדחוק רגליו ומהדר לעולם דדוחק לכרעי' פי' אע"פ שהוא מוטה ידחוק רגליו בקרקע.
ואמר אמימר האי מאן דמסגי אליחתא דכרעי' לא יחלוץ. פי' מי שרגלו הפוכה אינו דורס במקום מדרך רגליו אלא הוא דורס בגב הרגל לא יחלוץ שאין זו רגל כיון שאינו דורס במקום הראוי לדרוס, אר"א למאי דקאמר אמימר לאו בר אובא חליץ ולאו בר קיפוף חלוץ, בפ' אלו מגלחין אמרי' דאיחלשי' דעתי' דרב אשי ואיתהפך כרעייהו. ואע"ג דתנן מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה התם הוא דכי נחתך רגלו קם לי' שוק במקום רגל דרחמנא אמר מעל רגלו דהיינו שוק אבל לאו הא רגל היא. עיין במעריך ע"ז בספר המכריע.
מן הארכובה ולמטה כו' ורמינהו רגלו פרט לבעלי קבין פי' מי שנקטעה רגלו ומשיב קב בראש שוקו ומהלך בו פטור מן הראיה כיון שאין לו רגל אע"פ ששוקו קיימת אלמא שוק לאו רגל הוא והכא אמאי הוי חליצתו כשרה בשוק. שאני הכא דכתיב מעל רגלו והכשיר השוק שהוא מעל רגלו, א"ה מארכובה ולמעלה נמי נעל אמר רחמנא ולא נעל דנעל.
<h2>דף קג:</h2>
ת"ר נעלו אין לי אלא נעלו נעל של כל אדם מניין ת"ל נעל מ"מ א"כ מת"ל נעלו נעלו הראוי לו פרט לגדול שא"י להלוך בו, פרט לקטן שאינו חופה את רוב רגלו פרט לסנדל המרופט שאין לו עקב, פי' שנפחת ואינו מכסה את העקב שעיקר החליצה אינה אלא בעקב. אביי הוה יתיב קמי' דר"י אתאי יבמה לחלוץ א"ל הב לי' סנדלך יהיב לי' דשמאל א"ל אימור דאמר רבנן בדיעבד לכתחלה מי אמרו, פי' לכתחלה עשה אביי כך מפני שהי' סובר שגם בסנדל שאינו שלו אסור, א"ה סנדל שאינו שלו נמי אימור דאמר רבנן בדיעבד לכתחלה מי אמרו, א"ל אביי הכי קאמינא לך זיל הב לי' ואקני' ליה.
בסנדל של עץ, אוקמוה אבוה דשמואל במחופה עור אבל אם אינו מחופה עור לא מקרי נעל כדילפי' ואנעלך תחש.
<h2>דף קד.</h2>
א"ר הלכתא סנדל של זקן העשוי לכבודו לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה פסולה א"ל רבינא לר"א מ"ש של זקן העשוי לכבודו דלא דלאו להילוכא עבידי דבי דינא נמי לאו להילוכא עבידי, פי' אותו של זקן הוא מיוחד לתכריכיו וזה של ב"ד נמי מיוחד לחלוץ בו וכיון דלאו להילוכא עביד יהא פסול כאותו של זקן א"ל אילו מסגי בי' שלוחא דב"ד מי קפיד עלי' דיינא הלכך כיון דלא קפיד עלייהו כאילו להילוכא עביד אבל של זקן קפיד עלייהו והלכך לא הוי נעל.
חלצה בלילה כו', אסיקנא דבהא קמפלגי דמ"ס חליצה כגמר דין דמי ומ"ס כתחלת דין דמי. פי' בפ' א' דיני ממונות דנין ביום וגומרים בלילה ואמרי' התם מנה"מ אר"א אר"פ דכתיב ושפטו את העם בכל עת משמע אפילו בלילה, והא מדכתיב ביום הנחילו את בניו דרשו מיני' ביום אתה דן דיני גזילות ולא בלילה הא כיצד יום לתחלת דין לילה לגמר דין, ובחליצה פליגי ת"ק ור"א דר"א סבר חליצה כתחלת דין דמיא שמעכשיו היא רשאית לגבות כתובתה, שכ"ז שהיא שומרת יום אינה רשאית לגבות כתובתה שכמו שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים דבעל כך לא ניתנה לגבות מחיים דיבם כיון שהיא זקוקה לו, ואם מתה קודם שתחלוץ יבמה יורש כתובת' כדאמרי' לעיל בפ' החולץ נמצא שמשעת חליצה היא רשאית לגבות כתובתה, והלכך תחלת דין הוי ובעי' יום, ואם חלצה בלילה פסולה, ות"ק סבר חליצה גמר דין הוי שמיד מורים לה ב"ד להנשא ולמאן. רבה ב"ח עביד עובדא במוק וביחידי ובלילה, פי' מוק הוא מנעל העשוי מלבד קשה ואינו עור. אמר שמואל כמה רב גוברי' דהא גברא דעביד עובדא כיחידאי דתניא אריב"י אני ראיתי את ר"י בן אלישע שחלץ במוק וביחידי ובלילה וא"כ סתם מתניתין דמכשיר בלילה כר"י ב"א הוא ולית הלכתא כוותי'.
בשמאל חליצתה פסולה ור"א מכשיר, מ"ט דרבנן אמר עולא ילפי' רגל רגל ממצורע מה להלן בימין דכתיב בי' על בוהן רגלו הימנית אף כאן דימין. ומקשה ור"א לא יליף, והתניא אר"א מנין לרציעה שהיא באוזן ימנית נאמר כאן אוזן ונאמר להלן אוזן מה להלן בימין אף כאן בימין, ופריק רבא אוזן אוזן מופנה רגל רגל לאו מופנה. פי' אוזן אוזן מופנה משני צדדין בין במצורע בין בנרצע דמצורע עני מיותר לגמרי כדאמרי' בפ"ק דמנחות יד יד לקמיצה, רגל רגל לחליצה, אוזן אוזן לרציעה. וגבי רציעה נמי תרי אוזן כתיב ורצע אדוניו את אזנו ונתת באזנו ובדלת, רגל רגל לא מופנה משני צדדי' אלא מצד א' דמצורע מיותר שכל מה דכתוב במצורע עני כתוב בפ' מצורע עשיר, אבל בחליצה ליכא אלא חד ואיצטריך לגופי', וסבר ר"א דמופנה מצד א' למדין אם אין תשובה ואם יש תשובה משיבין ואין למדין ומהכא נפקא לן בכל דוכתי. ואמרי' השתא למ"ד מופנה מצד א' למדין ואין משיבין אלא למ"ד למדין ומשיבין מאי איכא למימר. ר"א היא שאמר מופנה מצד א' למדין ואין משיבין. וכי לא מופנה מאי פרכת דאיכא למיפרך מה למצורע שכן טעון עץ ארז ואזוב ושני תולעת. ואין הל' כר"א דיחיד ורבים הלכה כרבים.
ואם חלצה בשמאל חליצתה פסולה. ומבעי' לי איטר באיזה רגל חולץ מי אמרי' דומיא דתפילין ואמרי' במנחות אטר מניח בימינו שהוא שמאלו, וה"נ אע"ג דילפי' רגל רגל ממצורע אטר חולץ בשמאלו שהוא ימינו. א"ד אין דין אטרות נוהג אלא ביד דחזיא למלאכה אבל רגל דלא חזיא למלאכה לא. ורגל האטר שוה הוא לרגל כל האדם. ויש לפשוט שדין אטרות נוהגים ברגל ממאי דאמרינן בבכורות פ' מומין אלו ת"ר אטר בין ביד בין ברגל פסול. ואכתי קמבעי' לי מי אמרי' דוקא בתפילין אמרי' הכי משום דבעי' ידכה והימין של איטר הוא כהה שלו והלכך מניח בימינו שהיה שמאל אבל בחליצה דבעי ימין י"ל דל"ש אטר מכל אדם. תדע דלא תניא במצורע דילפי' חליצה מיניה, אטר במה הוא מזה כדתניא גבי תפלין ולא בחליצה ולא ברציעה ולא בכל אותם שצריכים ימין למימרא דאטר שוה לכל אדם. א"ו ל"ש דגלי לך בתפילין וה"ה נמי לחליצה ולכולהו.
מתניתין חלצה רקקה ולא קראת חליצתה כשרה רקקה ולא חלצה חליצתה פסולה. חלצה קראה ולא רקקה ר"א אומר חליצתה פסולה ורע"א חליצתה כשרה אר"א ככה יעשה לאיש כתיב כל דבר שמעשה מעכב א"ל ר"ע משם ראיה ככה יעשה לאיש כ"ד שמעשה באיש. פי' ככה הוי עכובא וקסבר ר"א ככה יעשה כתיב בשיש בו מעשה מעכב ורקיקה יש בו מעשה אבל הקריאה היא דיבור בעלמא. ור"ע סבר ככה יעשה לאיש כתיב כל מעשה שהוא באיש כגון החליצה אבל הרקיקה הוא מעשה באשה הלכך אין מעכבא. וקי"ל הל' כר"ע.
<h2>דף קד:</h2>
מתניתין החרש שנחלץ והחרשת שחלצה והחולצת לקטן פסולה. קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה פסולה. פי' לאו דוקא חרש וחרשת דלאו בני דעה נינהו אלא אפילו אלם ואלמת דבני דעה נינהו, ואמר' חליצתן פסולה. ה"ג בירושלמי תנינן חרש שדברו חכמים בכ"מ שאינו שומע ואינו מדבר ואם יש לחרש אחים חולצים לה הם, ואם אין לו אחים אחרים כונס ואינו מוציא לעולם כדאמרינן לקמן בפ' החרש. וחרשת נמי לא שיירתה דוקא בחליצה אלא כונסה ואינו מוציא לעולם.
אע"ג דאמרינן דקריאה אין מעכבה ה"מ בהנהו דבני קריאה נינהו אבל אלם ואלמת דבני דעה נינהו כיון דלאו בני קריאה נינהו לאו בני חליצה נינהו כדר"ז כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו.
שלחו לי' לאבוה דשמואל יבמה שרקקה תחלוץ דברקיקה לחוד איפסלא על האחים דילמא דמאן דחזי דרקקא סבר דחלצה כבר שכך הוא הסדר תחלה חולצת ואח"כ רוקקת, ותנ"ה חלצה ולא רקקה ולא קראה חליצתה כשרה רקקה ולא חלצה ולא קראה חליצתה פסולה קראה ולא רקקה ולא חלצה אין כאן בית מיחוש. פסולה למאן אילימא לעלמא פשיטא מי הוה חליצה כלל דתשתרי לעלמא אלא לאו לאחים.
<h2>דף קה.</h2>
ומ"ש רקקה דפסולה לאחים וקריאה לא פסלה. קריאה דאי' בין בתחלה בין בסוף לא מיחלפא לה פי' אם יראו (אחיו) אחר שקראה שהיא מתיבמת לא מחלפא בחליצה שיאמר מדקראה ש"מ חלצה כבר שהרי יש קריאה קודם חליצה והלכך אמרי הך קריאה קודם חליצה הוה מש"ה נתיבמה דאכתי לא חלצה, אבל רקיקה דלבסוף איתא לכתחלה ליתא מיחלפה לה ואתי למימר כיון שרקקה חלצה כבר ואתי למשרי חליצה ליבם.
תניא בין שהקדים רקיקה לחליצה בין שהקדים חליצה לרקיקה מה שעשוי עשוי דסדרן לא מעכבא. לוי נפק לקרייתא בעי מיני' גידמת במה תחלוץ, יבמה שרקקה דם מהו, לא הוה בידי' אתא שאיל בבי מדרשא א"ל מי כתיב וחלצה ביד מי כתיב וירקה רוק, שלחו לי' לאבוה דשמואל יבמה שרקקה דם תחלוץ לפי שא"א לדם בלא צחצוחי הרוק וכיון דרקקה נפסלה על האחים ואסורה ליבם, מיתיבי יכול יהא הדם מפיו ומפי האמה טמא ת"ל זובו טמא הוא הוא טמא ואין דם היוצא מפיו ומפי האמה טמא אלא טהור, ל"ק כאן במוצצת כאן בשותת, פי' במה דאמרינן שא"א לדם בלא צחצוחי רוק בפי' ורוקקת אותו אע"פ שיצא דם באותו המציצה א"א בלא רוק, וזה דתניא התם דם היוצא מפיו טהור, בנוטף מאליו, דבההיא דם ודאי לית בי' רוק. ואי קשיא אע"פ שא"א לדם בלא צחצוחי הרוק לבטיל האי רוק ברובה דדם, י"ל אין ראוי לומר כאן ליבטל ברובה שהרי קים לן שרוק יוצא מפי היבמה ונפטרה בו מה יעשה לי אם נתערב דבר אחר בו דאי [דלא] יטמא אחרים שי"ל שבטל ברוב ולא יטמא אחרים, א"נ גם לטמא אחרים י"ל דמטמא כגון זב שרקק דם בטהור טמא שכיון שיש בו צחצוחי רוק הרי נטמא ואינו בטל ברוב דכל מידי דמטמא בכ"ש אין לומר בו בטל ברוב שהרי כל היכא דאיתי' נטמו, אבל אם היה דבר שצריך שיעור ונתערב בדבר אחר שם י"ל דבטל ברוב ואיך יכול ללקט בו שיעורו שיצטרף.
<h2>דף קה:</h2>
והחולצת לקטן חליצתה פסולה. אר"י א"ש זו דברי ר"מ אבל ח"א אין חליצת קטן כלום, פי' מתני' דתני חליצת הקטן פסולה, וקי"ל דכל היכא דקתני פסולה פוסלה על האחין וגם פוסל בכהונה, ר"מ היא דאמר עשו חליצת בן ט' כגט בגדול דכי היכי דביאת בן ט' פוסלת על האחים כמאמר בגדול ה"נ חליצת בן ט' פוסלת על האחים כגט בגדול אבל חכמים סברי דוקא ביאת בן ט' פוסלת על האחים כמאמר בגדול משום דאשכחן דביאתו חשיבא שהעריות ממאנות ע"י ביאתו אבל חליצתו אינה כלום ולא פסלה על האחים.
קטנה שחלצה כו' אר"י א"ר זו דברי ר"מ דאמר איש כתיב בפרשה ומקשינן אשה לאיש אבל ח"א איש כתיב בפ' אבל אשה בין גדולה בין קטנה, פי' ר"מ סבר קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין פי' משום דכתיב גבי חליצה ואם לא יחפץ האיש איש ראוי לחלוץ ולא קטן והוה מקיש אשה לאיש דכתיב ועלתה יבמתו השערה וכי היכי דחליצת קטן פסול ה"נ דחליצת הקטנה פסולה, אבל חכמים סברי איש כתיב בפ' ולא קטן אבל אשה בין גדולה בין קטנה חזי' לחליצה, ואמרינן מאן חכמים ר' יוסי, א"ר אמי מדבריו של ר' קטנה חולצת בפעוטות. רבא אמר עד שתגיע לעונת נדרים, פי' שנה אחת קודם לנערותי' דהוא כל שנת י"ב קודם השנה שתשלים שתכנוס יום א' בשנת הי"ג. ומסיק תלמודא והל' עד שתביא שתי שערות.
מתניתין חלצה בשנים או בג' נמצא א' מהן קרוב או פסול חליצתה פסולה אר"י אר"נ אין הל' כאותו הזוג, והאר"נ חדא זימנא דאר"י אר"נ הל' מצות חליצה בג', צריכא דאי איתמר הך קמייתא ה"א ה"מ לכתחלה אבל בדיעבד אפילו בתרי נמי כשירה קמ"ל אין הל' כאותו הזוג. ואי אשמעינן בהא ה"א ה"מ בדיעבד אבל לכתחילה לבעי ה' קמ"ל.
<h2>דף קו.</h2>
ת"ר חליצה מוטעת כשרה, איזה הוא חליצה מוטעת, אמ"ר כל שאומרים לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה א"ל ר"י אני שונה בין שנתכוין הוא ולא נתכונה היא ובין שנתכונה היא ולא נתכוין הוא חליצתה פסולה עד שיתכוונו שניהן כאחד ואת אמרת חליצה מוטעת כשרה אלא איזה היא חליצה מוטעת כל שאומרים לו חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז. תנ"ה חליצה מוטעת כשירה ואיזו היא חליצה מוטעת כל שא"ל חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתיים זוז ומעשה באשה א' שנפלה לפני יבם שאינו הגון חלץ לה ע"מ שתתן לו מאתים זוז ובא מעשה לפני ר"ח והכשיר, פי' כדמפרש בפ' המדיר דכל תנאי מב"ג ומב"ר גמרי', תנאה דאפשר לאתנוי' ע"י שליח שעשה משה ליהושע (תליא) לתת להם את ארץ גלעד הוי תנאה וכל תנאי דלא אפשר ע"י שליח כגון החליצה אין תנאי מועיל בה. ההוא דאתאי לקמי' דרחב"א א"ל בתי עמודי א"ל אימא ישיבתה זו היא עמידתה ותקנתה דממונא הוא דחזי לה ובעי' למיכלי' מינה א"ל ולא ניחא לך א"ל לא, א"ל חלוץ לה ובכך אתה כונסה לבתר דחליץ לה א"ל השתא מינך איפסלא חלוץ לה חליצה מעליא כי היכי דתשתרי לעלמא, פי' מפני שלא הי' בידו לכופו לחלוץ כדא"ר בהחולץ דאין כופין עשה לו תחבולה לאוסרה עלי' ואח"כ כפאו לחלוץ. בת חמוה דר"פ נפלה לפני יבם שאינו הגון לה אתא לקמי' דאביי א"ל חלוץ ע"מ שתתן לך מאתים זוז לאחר דחלץ לה א"ל זיל הב לי', פי' אע"ג דחליצה בהכי לא מיפסלה מיהו איחייבא לקיומי תנאה מן דינא כשאר שכירות דעלמא, א"ל משטה אני בך עבדה לי' מי לא תניא הרי שהי' בורח מב"ה והיתה מעברת לפניו וא"ל טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו אלמא מצי א"ל משטה אני בך ה"נ מצי א"ל משטה אני בך.
ת"ר חליצה מוטעת כשרה גט מוטעה פסול. פי' אם לא תקיים תנאו והטעתו פסול דגט אפשר ליתן ע"פ שליח הלכך מהני בי' תנאה. חליצה מעושה פסולה גט מעושה כשר, ה"ד אי דאמר רוצה אני אפילו חליצה נמי כשירה אי דל"א רוצה אני אפלו גט נמי לא, ה"ק חליצה מוטעת לעולם כשירה גט מוטעה לעולם פסול חליצה מעושה וגט מעושה זימנין כשר וזימנין פסול, (ולא ק') הא דאמר רוצה אני הא דל"א רוצה אני. דתניא יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול בע"כ ת"ל לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, וכך אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני.
א"ר אר"ה חולצין אע"פ שאין מכירים וממאנים אע"פ שאין מכירים, פי' יבמה שבאה לב"ד והביאה לפניהם אדם אחד ואומרת זה יבמי אע"פ שאין ב"ד מכירים אותו חולצין לה ממנו ואין כותבין לה גט חליצה, וא"ת מה לה לזה הדוחק, כגון שהי' צריך איש זה לילך למדה"י ואומרת היבמה אם לא יחלוץ לי עכשיו צריכה אני ללכת אחריו שם, בעבור זה תחליצו לי וילך לו, אביא לכם ראי' שאחיו מן האב הי' בעלי, וכן האשה שבאה למאן ממאנים לה ומקבלין מיאונה אע"פ שאין מכירים, ואין כותבין לה גט מיאון. וא"ת מה דוחק יש להן למאן בלא הכרה כיון שאין כותבין לה גט מיאון להיות מותרת להנשא עד שתביא ראי' ויכירו, לכשיכירו אז תמאן, י"ל שהיא היתה דוחקת שעבור שטוענת אני קרובה להיות בת י"ב שנה ויום א' אם לא אמאן עכשיו בפניכם שאני קטנה אגדיל ושוב לא אוכל למאן קבלו מיאוני עכשיו אח"כ אביא לכם ראי' שאפילו אם אגדיל ואהי' בת י"ב שנה ויו"א תעשו לי עדות שבזמן פ' מיאנתי בפניכם כשאביא לכם ראי'. ומה היא הכרת המיאון בשלמא הכרת החליצה צריך שיכירו היבם אם אחי בעלה הוא מן האב אבל ממאנת מה צריכין ב"ד להכיר אע"פ שאין מכירין בעלה ה"ה יכולה למאן שלא בפניו ולמה לא מקבל מיאונה, ואע"פ שאין מכירין אם היתה אשת ראובן כיון שהיא אומרת אני אשתו ואני ממאנת בו שרצוני להתקדש לאחר למה לא יקבל מיאונה ונכתוב לה כי בפנינו מיאנה בבעלה אין לחוש לכל דבר. י"ל דזו היא הכרת הממאנת שיש לחוש אע"פ שיודעים ב"ד שעכשיו היא ממאנת שמא אביה קיבל קידושין בחייו שהן קדושי תורה ואין לה כח לעקרן במיאונה ואם יכתבו גט מיאון יסברו העולם כי בעודה יתומה נתקדשה ונמצאת א"א יוצאה בלא גט, הלכך אין כותבין לה גט מיאון עד שיכירו שאחר מיתת אביה נתקדשה. לפיכך וכו' אלא אם מכירים אותו ואין חוששין לב"ד טועין, פי' לפיכך אם לא הספיקו ב"ד ראשון לחקור אחריהן ולכתוב לה ושיהא ראי' בעדים להנשא ועמדו עדים לפני ב"ד אחר והעידו שפלונית זו ראינוה שחלצה בב"ד פלוני אין כותבין לה גט חליצה ואין מתירין אותה להנשא אלא אם מכירים שאותו שחלצה ממנו הי' יבמה ואין סומכין בחליצה שנעשית לפני ב"ד הראשון דמאי איכפת להו אם חלצה לה בלא הכרה אין העיקר תלוי אלא כשמתירים אותה להנשא הלכך השתא הוא דבעי' שיכירו אם הי' יבמה ולמה התירו לב"ד ראשון לחלוץ בלא הכרה לפי שאין חוששין לב"ד שני שמא יטעו ויאמרו מדחלצה בב"ד פ' ש"מ הם הכירו שהי' יבמה ויפה נוכל להתירה, לא חיישינן להא מילתא דודאי בלא הכרה לא יתירוה דאין ב"ד טועין. ורבא דידיה אמר אין חולצין אא"כ מכירים שזה הוא יבמה לפיכך אם לא הספיקו לכתוב לה גט חליצה ועמדו עדים והעידו לפני ב"ד אחר בודאי כי פ' שחלצה בב"ד פ', כותבים לה גט חליצה, ומתירים אותה לינשא מיד בלא הכרה שבטוב יכולים לסמוך על ב"ד הראשון שחלצו בפניהם שלא היו חולצים לה בלא הכרה, ולמה אין רשאין ב"ד הראשון לחלוץ בלא הכרה דחיישינן לב"ד טועים שמא יסמכו ב"ד עליהם ויתירוה בלא הכרה כי יאמרו ב"ד הראשון הכירו כשחלצוהו, דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי, והל' כרבא. וההכרה הוא כדאמרן לעיל בפ' החולץ גבי אשתמודעינהו והלכך גלוי מילתא בעלמא היא ואפילו קרוב ואפילו אשה. זו הגירסה שכתבתי היא העיקר וה"ג בפ' י"נ, אבל יש ספרים שמהפכים הגירסא ובדר"ה גרסי' חוששים לב"ד טועים ובדרבא גרסי' אין חוששין וכך כתב בזה ר' יצחק ז"ל, וביש נוחלין כתב איפכא, וקשי' דידי' אדידי', ומה שכתבתי כאן הוא העיקר.
<h2>דף קו:</h2>
מתניתין מצות חליצה בא הוא והיבמה לפני ב"ד והם נותנים לו עצה ההוגנת לו שנאמר וקראו לו זקני עירו ודברו אליו, היא אומרת מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי והוא אומר לא חפצתי לקחתה ובלה"ק היו אומרים. ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו, רוק הנראה לעינים, וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו. ע"כ היו מקרין, וכשהקריא ר' הורקנוס בכפר עכו וגמר כל הפ' הוחזקו להיות מקרין כל הפרשה. ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל. מצוה בדיינים ולא מצוה בתלמידים. ר"י אומר מצוה על כל העומדים שם לומר חלוץ הנעל חלוץ הנעל.
ובלה"ק היו אומרים כדנפקא לן בסוטה פ' א"נ דתנן התם אלו נאמרין בלה"ק מקרא בכורים וחליצה, חליצה כיצד וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש ולהלן הוא אומר וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל קול רם מה עניה האמור להלן בלה"ק אף כאן בלה"ק, ור"י אומר וענתה ואמרה ככה עד שתאמר בלה"ק, ולוים גופי' מנלן גמר קול ממשה כתיב הכא קול רם וכתיב התם משה ידבר והא' יעננו בקול מה להלן בלה"ק אף כאן בלה"ק. ואע"ג דכתיב ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה לאו דוקא בעמידה דהכי אמרינן בפ' א"מ [מו"ק כ' ע"ב] אמימר שכיב ליה בר ברא קרע עילוי' אתא ברי' וקרע באפי' אידכר דמיושב קרע קם קרע מעומד, א"ל ר"א קריעה מעומד מנ"ל א"ל דכתיב ויקם איוב ויקרע את מעילו אלא מעתה ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה ה"נ והתניא בין עומד בין יושב בין מוטה א"ל התם לא כתיב ויעמד ויאמר התם כתיב ויקם ויקרע.
אר"י מצות חליצה קוראה וקורא. חולצת ורוקקת וקוראה מאי קמ"ל מתני' היא, הא קמ"ל מצוה היא ואי אפיך ל"ל בה. אמר אביי האי מאן דמקרי גט חליצה, פי' המקרא את האשה בשעה שהיא חולצת לא לקרי' לדידה לא, לחודי', ואבה לחודי', דמשמע אבה יבמי אלא לא אבה יבמי בחד זימנא. רבא אמר אסוקי מילתא חדא היא ואסיק מילתא ל"ל בה. ר"א אשכחי' לר"ה דהוה קמצטער ומקרי לה לא אבה יבמי א"ל ולא ס"ל מר להא דרבא א"ל מודה רבא בלא אבה יבמי משום דר"ז דאר"ז כל הראוי' לבילה וכו', פי' מודה רבא בלא אבה יבמי דבעי' שלא תפסוק דאי מפסקא משמע דהא לא ארישא קאי דאמרה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא, כלומר לא מאן אלא אבה יבמי, אבל לא חפצתי שהוא פתיחת קריאתו ל"ל. דהאי לא אלעיל קאי ואי מפסיק ל"ל בה. ואי אמרת אע"ג דמודה רבא בלא אבה יבמי הא קי"ל דקריאה לא מעכבא. ואמאי הוה מצטער כולי האי משום דר"ז. דאע"ג דקריאה לא מעכבא ה"מ במאן דידעי למקרי אבל למאן דלא ידעי למיקרי מעכבא כדר' זירא וכו'.
אמר אביי האי מאן דכתיב גט חליצה צריך למיכתב הכי ואקרינהו לדידה ממאן ועד יבמי ואקרינהו לדידיה מלא חפצתי עד לקחתה ואקרינהו לדידה מככה ועד חלוץ הנעל, פי' מפני שאין גט חליצה משורטט לא הי' כתיב כל הפסוק כדאמרינן בפ"ק דגיטין ג' תיבות כותבין בלא שירטוט ד' אין כותבין, מר זוטרא הוה משרטט וכתב כל הפ' כולה, מתקיף לה מרבר"א והא לא ניתן לכתוב. פי' כדאמרינן בהניזקין אין כותבין מגלה לתינוק להתלמד בה שהתורה חתומה ניתנה, והל' כמר זוטרא דבמקום מצוה שרי.
אמר אביי רקקה וקולטתו הרוח לא עשו ולא כלום. בעי' עד דמטי רוקא קדם אפי' והדר אזיל. אמר רבא אכלה תומא ורקקה אכלה גרגישתא ורקקה לא עשתה כלום מ"ט רוק מחמת עצמה בעי' ולא מחמת ד"א, גרגושתא פי' גוש עפר. במעבה האדמה, תרגום בגרגישתא דארעא. וא"ר צריך דייני למיחזי רוק כי נפיק מפומא דיבמה דכתיב לעיני הזקנים וירקה.
ונקרא שמו בישראל תניא א"ר פעם א' היינו יושבין לפני ר"ט ובאה יבמה לחלוץ וא"ל ענו כולכם ואמרו חלוץ הנעל חלוץ הנעל. ירושלמי אית תנאי תני חליצה גנאי ואית תנאי תני חליצה שבח א"ר יוסי מ"ד חליצה גנאי ע"י שפגם דבר א' מן התורה יבא ויטול פגמו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל. ומ"ד חליצה שבח נאמר כאן קריא' ונאמר להלן ויקרא בהם שמי מה קריאה שנאמרה להלן שבח אף קריאה שנאמרה כאן שבח.
<h2>דף קז.</h2>
בית שמאי אומרים אין ממאנים אלא ארוסות ובה"א ארוסות ונשואות, בש"א בבעל ולא ביבם ובה"א בבעל וביבם, בש"א בפניו אבל שלא בפניו לא ובה"א בפניו ושלא בפניו, בש"א בפני ב"ד ובה"א בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד, אמרו ב"ה לב"ש ממאנת והיא קטנה אפילו ד' וה' פעמים א"ל ב"ש א"כ בנות ישראל הפקר, אלא ממאנת וממתנת עד שתגדיל ותמאן ותנשא.
אמר ר"י מ"ט דב"ש לפי שאין תנאי בנשואין ואי אמרת נשואה תמאן אתי למימר יש תנאי בנשואין, פי' אם האדם קדש את האשה על תנאי ואח"כ נשאה אמרינן אחלי' לתנאי' שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות למיבעל על תנאי ולא נפיק מיניה אלא בגיטא, והרואה שזו ממאנת בנשואין ויוצאה בלא גט יסברו שתנאי הי' בקידושין וכשנשאת ע"ד תנאי הראשון נשאת ואתי למימר יש תנאי בנשואין, וב"ה סברי מידע ידעי דנשואי קטנה דרבנן נינהו. ור"י אמר לפי שאין אדם עושה בעילתו בע"ז, פי' אין אדם רוצה לעשות בעילתו בע"ז, וא"ת דממאנת בנשואין נמצא שהיתה בעילתו בע"ז וממנעו ולא נסבו לה, ומעקר תקנתא דרבנן דתקינו קדושין לקטנה כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר כדאמרינן לקמן, וב"ה סברי כיון דאיכא קדושין וקדושי' ע"י חופה לא אמרו דבע"ז היא. ר"פ אמר טעמא דב"ש משום פירי וטעמא דב"ה משום פירי דאי אמרת נשואה תמאן שמיט ואכל להו ואמר סוף סוף למיפקי קאי. וב"ה סברי אדרבה כיון דאמרת תמאן אשבוחי משבח להו סבר דאי לא עיילי לה קרוביה ומפיק לה מיני'. רבא אמר טעמא דב"ש חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. פי' וממנעי ולא נסבו לה שמא יפסיד סעודתו. וב"ה תרווייהו ניחא להו דתפיק עלי' שמיה דאישות וליכא למיחש להכי. כתב ר"ח ז"ל דברי גאון שאמר אנן ואבהתנה כדאי' לקמן, יתומה לקידושה תביא ראי' דבוגרת היא כדי לאיתרחוקי מן המיאונים, כדאמרי התרחק מן המיאונים ודיינא דהמקדש יתומה קטנה מוכחינן ומנזיפנא לי' מיהו לא נפקינן לה מבעלה. ואינו נ"ל דברים הללו, דרבנן תקינו קידושין ונשואים לקטנה כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר וכ"ש דב"ש וב"ה פליגי בנשואים וכל מחלקותם הוא שלא תעקר תקנתא דרבנן דאימנועי ולא נסבי לה ואנן ניקום ונתקן דלא תתקדש יתומה עד שתבגור משום הרחק מן המיאונין, והא רבנן דאמרי התרחק מן המיאונים אינהו תקינו לנשואין לקטנה, ש"מ התרחק מן המיאונין לא נאמר אלא אם רצתה הקטנה למאן שנפתה ונפייס אותה שלא למאן. אבל לא (שלא נמחה) [שנמחה] בקדושיה.
אני הכותב במצותך מורי, נחפז לטרדות, משתוקק לשתות ממי בורך ולהתענג מזיו כבודך כי מפיך אנו חיים, יגדיל תורתך התמימה ויאדיר היכול, כחפץ קטן מקטני תלמידיך מצוה ועושה נאמן אהבתך. בונפוש דויויירש י"ץ
שאלה על ענין שאירע בקרפנטראש על אשה אחת קדשה שהיתה מזומנת לכל עובר ושב, ונכנסו לשם חבורה אחת מאנשים פוחזים והיו אוכלים ושותים עמה, ואחד מן הבחורים שהיה יושב אצלה שלח קלמנט כסף לקנות יין על יד נער אחד משרתם, ויקר מקרה שלא מצא יין למכור, והחזיר לו הקלמנט, ונתן הקלמנט בידה לשם קדושין, ושאלנו את פי העדים והגידו דבריהם בב"ד עם האיומין והחקירות הצריכות לזה, העד האחד העיד שהוא נתן לה הקלמנט ואמ' לה אני נותן לך זה לשם קידושין והיא שתקה וקבלה הקלמנט, שאלנו לו אם היה מדבר עמה על עסקי קדושין, והשיב שלא היו מדברים מזה כלל, העד השני העיד שהוא אמ' לה בזה אני מקדש אותך והיא שתקה וקבלה הקלמנט, שאלנו לו אם היו מדברים כלל על עסקי קידושין, והשיב לא, הודיענו אדני דעתך אם יש בזה שום ספק שיהיו ידים מוכיחות, שאלנו לעדים אם נתייחדו שניהם אחר זה, והשיבו שראו שנתיחדו שניהם אחר זה האיש והאשה בבית, שאלנו להם אם היה שום ספור ביניהם אחר נתינת הקידושין קודם הייחוד, והשיבו כי תכף שנתן לה הוכיחו אחד מחבריו ואמ' לו מה עשית, והשיב אחד מהנערים מה לך אין חשש בה כי הזכרת הקדושין הוא דרך שחוק וקלות, ואמרה האשה חלילה לי להתקדש לו כי כל דברינו שחוק, גם האיש המקדש אמ' איני מתכוין לקידושין כלל, מה דעתך אדני בזה הייחוד הנעשה אחר זה הספור אי אמרי' הן הן עדי ייחוד הן הן עידי ביאה אם לא, ואפי' ראו העדים שנבעלה אי אמרי' בזה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ואף אם לא היו הספורי' ההם בנתים ונתייחדו לאחר נתינת הקידושין בלשונות הנזכרי' אי אמרי' בכאן הן הן עדי יחוד אם לא, ואף אם ראוה שנבעלה אי אמרי' בזאת האשה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, אחלה אדני תאיר עיני עבדך ההולך בחשך בכל אלו הפרטים כי באורך נראה אור, שלומך ותורתך יגדל. תשובה בדיק רבא בעמיה ידע מה די בחשוכא ונהורא שרי עמיה, באשה אחת קדשה כו', והמבוקש על זה אם יש בזה שום ספק שיהיו ידים מוכיחו', שאלו אם נתיחדו שניהם אחר זה והשיבו שראו שנתיחדו שניהם כו', והמבוקש על זה בזה היחוד הנעשה אחר זה הספור אי אמרי' בכאן הן הן עדי יחוד הן הן עד ביאה אם לאו, ואפי' ראו העדים שנבעלה אי אמרי' בזה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אם לאו, ואף אם לא היו הספורים ההם בנתים ונתיחדו לאחר נתינת הקדושין בלשונות ההם אי אמרי' בכאן הן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה אם לאו, ואף אם ראוה שנבעלה אי אמרי' כו'.
התשובה על חלקי השאלה בקצרה, על המבוקש הראשון אם באחת מלשונות של העדים שום ספק שיהיו ידים מוכיחות, נראה לעניות דעתי שאין ידים מוכיחות באחד מהלשונו' ההם, שהרי אין שם לשון מוכיח שלעצמו מקדשה, שהוא העקר בלשון הקדושין שיאמ' דברים שמשמען הוא קונה אותה לאשה, וזה הלשון שייחדהו מזולתו לא לשון שישתתפו בו הוא וזולתו, כי הוא מה שאין בו בית מיחוש, והיינו דאמרינן [קידושין ה' ע"ב] לימ' קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הוויין ידים ואסיקנא הכא במאי עסקי' דאמ' לי, והנה כשאמ' אני נותן לך זה לשם קידושין או בזה אני מקדשך אותך, [ולא אמר] לי או בזה מקדש אותך לפלוני, וכ"ש הלשון הראשון שאינו נקשר עם מלת לי כל עיקר, ונמצא שהיותר מתוקן שבאלו הלשונו' חסר על עקר המלה המורה על עקר הקדושי' והויין להו ידים שאין מוכיחות, ובדוגמ' דמודרני ממך שאיני אוכל לך [נדרים ד' ע"ב], דבלא לך לא הויין מוכיחות דליתסר באכילה, והוא מתדבק בשווי עם הרי את מקודשת וכיוצא בו בלא מלת לי, כמו שמבואר בסוגיא דהתם, וכשהדבור יש בו חולשא ואינו מקולקל מעקרו כגון בידים מוכיחו' הוא דקא מבעיא לן [שם ו' ע"ב] אם יש יד בקדושין אם לאו, ואסתפקנא מלתא התם, ונקטינן לחומרא, אבל בדבור מקולקל כגון בידים שאין מוכיחות אין שום ספק דלאו כלום הוא, וזה נראה לי מבואר.
ועל המבוקש השני בייחוד או הבעילה בעדים עם הספור ההוא שהודו שניהם האיש והאשה ששחוק והתול היה או אפי' שלא היה עם הספור, הדבר מבואר שאם היה ממש בלשון הקידושין הספור ההוא אחר כן לא מעלה ולא מוריד, כי מעין חזרה היה, וחזרה בקידושין לא מהניא אפי' תוך כדי דבור כדאי' בבתרא [קכ"ט ע"ב] ובנדרים [פ"ז ע"א], אלא אהנו הנהו מלי דאמרי בתר הכי לאלומי דליכא בהנהו לישני לישנא דמוכח דקידושין הוו אלא חוכא וטלולא, ואהנו נמי לסלק כל ספק וכל טענה בענין הייחוד והבעילה שאינם למצוה אלא לזנות כמו שיתבאר, ונראין הדבור שאפי' בזולת הספור ההוא לא הייחוד ולא הבעילה אוסרים אותה, הייחוד אינו אוסרה שלא מצינו במבואר, ואע"פ שיתחלפו בו סברות בכל האישים הנכנסים תחת זה המין, שנאמ' בהן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה אלא במגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי [גיטין פ"א ע"ב], והטעם כיון שנתגרשה מן הנשואין כאלו הוא נמנע היות הייחוד בזולת הבעילה, ומהיות זה כמוחזק אצלנו אמרי' בה תרתי, חדא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ואידך שהייחוד לבדו בעדים הוא כאלו ראוה שנבעלה לדעת ב"ה כדאי' התם, אלא שיש לספק אם עדי הייחוד בה כעדי הביאה במוחלט לכל דבר אם לאו ונכנס זה הספק מענין קטנה שלא מאנה והגדילה, והדבור בזה יוצא מגדר הכוונה, ונשוב לענינה ונאמ', שבזו הוא שמצינו הן הן עדי ייחוד אבל במי שקדמו לו קדושין דלא הויא בהו מקודשת כגון מקדש במלוה או מקדש בפחות משוה פרוטה או שקדש על תנאי לא אמרי' בהו הן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה, אלא עדי ביאה ממש הוא דבעינן בהו, כדאמרי' [כתובות ע"ד ע"א] מקדש על תנאי ובעל במלוה ובעל בפחות מש"פ ובעל צריכה ממנו גט, שפירושו שידוע לנו שבעל ובעל דווקא הוא דקאמרי'. והבעילה גם כן אינה אוסרתה, דכי אמרי' בהני כלהו קדש ובעל חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ה"מ בנשים כשרים דקימן לקדושין ולנישואין דרך טהרה וקדושה, אבל זאת האשה לפי הצען של דברים קדשה היא ומזומנת לכל ובבעילת קדשות הוא דניחא לה לא בעילת קדושה ומצוה, ומשום הכי ליתא להך חזקה גבה, ומוכחא מילתא דהאי דקא יהיב לה כסף עם אותו לשון התול אתננה הוא דיהיב לה, ולפי' בא עליה ולחזקתו בעילת זנות הוא, ועוד אני אומ' בהם חלוף, כי אותם שאמרו בהם אותה חזקה, הן אותם שקדושין נעשו על הטכסיס הראוי אין חלוף אלא מאותו ענין פרטי הרמוז בכל אחד, ולפי'[כך] אע"פ שהענין ההוא מונעם מהיות קדושין הנה בהם מקום והתחלה ודרך לאישות עד שנאמ' בבעילה שאחריהם חזקה אין אדם עושה כו', אבל הענין הנעשה במסבת שכרות ואנשים פוחזים היו שם על עסקי זמה הנה הקדושין ההם חסרים ובטלים מכל צדיהם אין בהם שום יחס והצטרפות עם האישות בדבר כלל כדי שנאמ' בבעילה של אחריהם חזקה זו, ומצינו לגאון לענין אלו הקדושין הנעשין בבתי המשתאות ובחבורת הסרקין אפי' בעדים ובלשון מוחלט דכתב הכי וז"ל, זה כמה שנים היה מנהג בכארסאן לקדש בטבעת בבית המשתאות וכיוצא בהם ורוב טענות וכפירות בקידושין, ועמד ותקן להם מרנא ורבנא יהודה זקננו שלא יקדשו אלא כסדר בבל בברכת ארוסין ובכתובה וחתימת עדים, ועל שאינן עושין כן הוא תקן שאין חוששין לקידושיו כלל, כדאמרי' [כתובות ג' ע"א] כל המקדש אדעת' דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה, ואף אתם ראוי לכם (לקדש) [לתקן] כזה, זה לשון הגאון, והבאתיו כאן מפני שהוא דוגמ' למה שאמרתי. והדברים הללו שאמרתי בעדי בעילה אע"פ שדברים של טעם הם, אין להחליט בהם כ"כ בזולת הספור, אבל עם הספור והמשא והמתן שהיה להם לפני הייחוד או הבעילה, אם היו שם עדים עליה, עמו סרו הספקות ולא נשארה טענה לפקפק מצדה, שכבר גלו דעתם שאין להם חפץ (אלא) בבעילת מצוה ואישות.
ואומ' אני, שאפי' היה בלשון אחד מן העדים דין ידים מוכיחות או אפילו לשון ביאור קדושין במוחלט, הוא הדין והוא הטעם, ולא דמי לאחד אומ' נתקדשה ואחד אומ' לא נתקדשה דאמרי' עלה [כתובות כ"ב ע"ב] לא תנשא כו', דהתם מאן דקא מסהיד נתקדשה בקדושין גמורים הוא דקא מסהיד שנתקדשה בפני שנים ביום פלו' ובמקום פלו', אבל אחד ואחד בקדושין לא כלום הוא, בא וראה שלא אמרו [שם ע"ד ע"א] קדש בעד אחד ובעל, ואיכא למימ' נמי דאפי' דינא דעד אחד לית ליה דהא מכחשי אהדדי בעיקר לשון הקידושין, והוי כענין אחד אומ' בחמש ואחד אומ' בשבע או אחד אומ' קודם הנץ החמה ואחד אומ' אחר הנץ החמה שעדותן בטלה [פסחים י"ב ע"ב], דהכא נמי לא עבדי אינשי דטעו בכי האי גוונא, ונמצינו למדין שאין בשום צד ממש בדבריהם לאסרה ואפי' לא הודו האיש והאשה במה שהודו כ"ש כשהודו בכך שעמו סרו הספקות כמו שהתבאר, זהו השעור שנראה לי בדברים הללו על צד הקצור לפי דרך השאלה, וידעתי שזכרתי קצת עקרים היו צריכין להרחבה יותר, אלא שהטרדות היו סבה לזה, גם הרצאת הדברים על היותר נקל שאפשר, הביא אליו, ומה ששגיתי הבינני, ואלהי ישראל יתן את שאלותיך וישלים את בקשותיך, כנפש בעל נפש קצרה דורש שלום דורשי התורה ומבקשיה אל יושב בשמים. יצחק ב"ר מרדכי נ"ע.
מה מאד שמחנו כשמחת בקציר בהגיע אלינו הקנדריס גדול התועלת רב האיכות מעט הכמות, יהי משכורתך שלמה במה שהשפעת לנו מטובך, יהי מקורך ברוך מקור מים חיים. [ומאשר צויתני אדני להודיעך מה שנחלקנו בו וזכרון כתות החולקים ואיך שקט הענין ונחתך הדין, אודיעך הרמוז בקצרה, הנה אמת כי דעת כל החבורה שאינה צריכה גט כלל, מאשר מבואר למי שלא יונה את נפשו, שאלו הדבורים הויין ידים שאינן מוכיחות כמו שהשכלתנו אדני, גם כן מבואר לנו כי אחר כל הספורים אשר היו בין הקדושין הגרועים והיחוד שנעשה אחר כן לא מעלה ולא מוריד להצריכה גט כלל, ואפי' ראוה שנבעלה, בודאי בעילתם בעילת זנות וזה מבואר מאד אין צריך להאריך וזאת ההנחה יום ה' שעבר במעמד כל הקהל, האמנם הנעלה דון גוסף דקשלאר ובניו חלקו בזה לנצח לא לדעת האמת מאשר הוא אמת, תחלה אמרו שזה הלשון מקרו ידים מוכיחות מאשר אמר המקדש בזה אני מקדש אותך, דעתם כי מלת אני מורה שהוא מקנה אותה לעצמו והשבנו לו כי בודאי אין כאן הוכחה כלל שיקדשנה לעצמו אבל אפשר שיובן בפנים מתחלפים לו או לפלני, וזה מבואר, ומאשר ראו לא עלתה זה בידם אמרו דאע"ג דהויאן ידים שאין מוכיחות, הויא ספק מקודשת, ותלו עצמם בחבל חלוש, מאשר שמעו שקצת מפרשים פירשו ההיא בעיא [נדרים ו' ע"ב] דיש יד לקדושין, בידים שאין מוכיחות, ואע"פ שראינו זה הפירוש מיוחס אל הרפ' בעל התוספות עם כל זה אמרנו זה הפירוש יעמדו עליו כמה קושיות וכמה ספקות מן ההלכה, והכרענו להם בראיות שהבעיא היתה בידים מוכיחות כמו שכתבת אדני, והראיה המוחלטת בזה, דהא אסיקנא התם בנדרים [ה' ע"ב] עד כאן לא קאמרי רבנן דלא בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט דאין אדם עשוי לגרש אשת חבירו אבל בעלמ' ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים, הנה עשה התנא מאמר מוחלט דבעלמא ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים כלל, ואיך יסופק אחר זה בקדושין ובפאה ובצדקה, אלא בודאי הבעיות איירו בידים מוכיחות, ועוד הבאנו עליהם ראיות והראנו להם הבלבולים והגרסאות הנופלות על זה בין ההיא דקדושין ודגיטין והא דנדרים, ועדין אדני מחלקת במקומה עומדת, ואע"פ שהראינו להם סברתך הנכונה, לא רצו להודות על האמת, גם לא נתנו טעם לסברתם החלושה, והיה דעתנו לשלוח אל החכם הכולל דון אשטרוק דלוניל ושלחנו יום ג' כ"ו טבת אחר הגיע אצלנו הקונדרס שלך, ודבר מה יראנו אשלח אליך אדני תכף, האמנם] מה שנסתפק לנו במה שכתבת אדני הוא דבקדש על תנאי לא אמרי' בהו הן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה אלא עדי ביאה בעינן כדאמרי' התם קדש על תנאי ובעל זה לשונך מרי, דעתנו אדני בזה דלא מבעיא דאי איכא עדי ייחוד דאמרי' הן הן עדי ייחוד כו' וצריכה גט [אלא] אפי' לא נתייחדו בעדים, אם הודה שבעל, אע"פ [שלא] (ש)נתקיים התנאי דצריכה גט אמ'[רינן] אחליה אחוליה לתנאיה, והיינו דאפליגו רב ושמואל בההיא בקדש על תנאי וכנס, ר"ל בכניסה לחופה, וזהו שכתב הר"מ [פ"ז מהלכ' אישות הכ"ג] קדש על תנאי וכנס או בעל, ולא הזכיר בלשונו בעדים, ובההיא דמקדש בפחות מש"פ כתב ובעל בפני עדים, וטעמ' דבמילתא דמקדש על תנאי לא בעינן לא עדי ייחוד ולא עדי ביאה שהקדושין שנתן הן קדושין גמורי' אלא שקדשה על תנאי וכיון שכנסה אמרי' אחוליה אחליה לתנאיה והואיל ומודה שבעל אימ' אחולי אחיל, והיינו דאסיק שמואל ביבמות [ק"ז ע"א] טעמיהו דב"ש משום דאין תנאי לא בחופה ולא בביאה, ולזאת השטה מבואר מה שכתב הר"מ (פ"ח) [שם] אע"פ [שלא] (ש)בטלו בפני עדים (לא) בטל התנאי והיא מקודשת, וכן מצינו בפי' הרב מורנו ר' אברהם ז"ל, האמנם אדני במה שכתבת המקדש או בפחות מש"פ בעינן בעל ודאי ולא אמרי' בזה הן הן עדי יחוד, כן דעת רבותי שבחבורה, וחלקנו בזה מיום ה' שעבר כי דעת תלמיד מפקפק מעט בזה, ונראה לעניות דעתי דבזה אמרי' הן הן עדי יחוד כו', והראיה בזה שלא בארו בתלמוד דלא אמרי' הן הן עדי יחוד כו' אלא בנתגרשה מן האירוסין, מפני שאין לבו גס בה, ולא קדמו שום קידושין שיורה שיהיה מחזר אחריה לקדשה, אבל כשקדמו הקדושין אע"פ שלא יהיו קדושין כלל, כגון מקדש בפחות מש"פ ונתיחדו אחר כן בעדים סתם בודאי הייחוד היה לקדשה בביאה וצריכה הימנו גט אע"פ שלא ראוה שנבעלה, ואע"ג דאמרינן בגמ' [כתובות ע"ד ע"א] קדש בפחות מש"פ ובעל, דנראה בעל דווקא, אין לחוש לזה, מאשר העקר אצלנו דבכל קידושי ביאה לא בעינן עידי ביאה אלא עדי הייחוד, לבד האישים אשר ביארו בתלמוד דלא אמרי' הן הן עדי ייחוד כו', וזה נראה דעת הר"מ, אע"פ שכתב קדש בפחות מש"פ ובעל, נקט לשון ההלכה, ולא חשש, מאשר באר הלכו' גירושין פ"י [הי"ח] שכל המקדש בביאה אינו צריך לבעול בפני עדים אלא יתיחד בפניהם ויבעול, כן נראה לקטן מקטני תלמידיך, ואחר שראיתיך אדני מפקפק בזה לא מצאתי ידים מוכיחות לסברתי החלושה, אחלה מרי ישלח אלי ביד מקרים דעתו וסברתו להאיר מחשכי לבבי.
ומה שצויתני אדני שאודיעך מה שכתב החכם ר' אברהם בהאי דפ"ט [שם הל"א] אחד אומ' מקודשת ואחד אומ' אינה מקודשת לא תנשא ואם נשאת לא תצא שהרי היא אומרת לא נתקדשה, בתחלת העיון נראין הלשונו' כסותרין כמו שמבואר אצלך אדני על כן פי' הרב ר' אברהם ז"ל ההיא שטה דהאשה שנתארמלה [כתובות כ"ג ע"א] מסכמת לדעת הר"ם דאסיקנא התם כרב אשי דאמ' לעולם תרי ותרי נינהו ואיפוך אנא, כלומר לעולם בחד לא מצית לאוקומה, שלא יהיה מבואר, דאי אחד אמ' נתקדשה, ר"ל בעדים, ואיהי מכחשא לה לעד דקאמ' נתקדשה לא מהימן, דעד אחד בהכחשה לא מהימן כמו שמבואר מההיא דפ' אמרו לו [כריתות י"א ע"ב], וזהו שכת' הר"ם עד אחד אומ' נתקדשה והיא אומרת לא נתקדשתי הרי זו מותרת, ואי אמרת דמיירי שהעידו שלא בפניה זה אומ' פלונית נתקדשה בעדים וזה אומ' לא נתקדשה לא תנשא, כלומ' לא שרינן בהאי הכחשה בחד סהדא למינסבא דילמ' איהי מודה ואמרה דאקדשא ואם נשאת היא מעצמה לא תצא, דאין לך לא נתקדשתי גדול מזה, שפועל הנישואין מורה שהיא מכחשת העד ועד אחד בהכחשה לא מהימן, וזהו שכת' הר"מ אחד אומ' מקודשת ואחד אומ' אינה מקודשת לא תנשא ואם נשאת לא תצא שהרי היא אומ' לא נתקדשתי זה הוצא מלשון הרב ר' אברהם ז"ל, ולזאת השטה אין לטעון על הרב בשני הלשונות.
בש"א בבעל וכו'. אר"א ממאנת למאמרו ואינה ממאנת לזיקתו. פי' אם עשה בה יבמה מאמר יכולה למאן במאמרו דלא תבעי' מיני' גיטא, אבל לא לזיקתו בנשואי הראשון ולצאת בלי חליצה. מ"ט מאמר דאיהו עביד בה מצי עקרא, זיקה דרחמנא רמי לה לא מצי עקרה. עולה אמר ממאנת אף לזיקתו מ"ט נישואי קמאי עקרה. וקי"ל כעולא.
<h2>דף קז:</h2>
איתיביה רבא לעולא כל שיכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתיבמת ואמאי תמאן השתא ותעקרינהו לנשואין קמאי ותתייבם צרתה. ופריק, צרת ערוה שאני דתני רמי ב"י מיאנה בבעל מותרת לאביו מיאנה ביבם אסורה לאביו אלמא בשעת נפילה נראית ככלתו, ה"נ בשעת נפילה נראית כצרת בתו.
א"ר מיאנה בזה אסורה לאחים מידי דהוה בעלת גט, בעלת גט לאו כיון דאיתסרי לה לח(ו)ד איתסרי לכולהו ה"נ ל"ש. ושמואל אמר מיאנה בזה מותרת לאחים ול"ד לבעה"ג, בעה"ג הוא דקא דחי לה, הכא איהי קא דחיא נפשה, דקאמרה לא ידענא בך ולא צריכנא בך בך הוא דלא רעינא אבל באחוך רעינא. וקיי"ל כשמואל דר"י קאי כוותיה דכי אתא רבנן אר"י מיאנה בזה מותרת לאחים אבל (לא) [לו] אסורה (לכ"ע) משום דמיחלפא בבעה"ג.
בש"א בב"ד וכו' תנן החליצה והמיאון בג'. מאן תנא אמר רבא (ר"מ) [ב"ש], ואביי אמר אפי' תימא ב"ה ע"כ לא פליגי ב"ה אלא דלא בעי' מומחים אבל ג' בעי דתניא מיאון בש"א בב"ד ובה"א בב"ד ושלא בב"ד, ואלו ואלו מודים שצריך ג'. ר"י ב"ר יהודה ור"א בר"ש מכשירים בשנים, אר"י ב"מ אר"נ הל' כאותו זוג.
בה"א ממאנת אפי' ד' וכו' והא מיאנה לה חדא זמנא. פי' ומה צורך עוד למאן. אמר עולא תרתי קתני או תמאן ותמתין ותארס, או תמאן ותנשא לאלתר, וכיון שנשאת א"ר למאן לב"ש.
מתניתין איזו היא קטנה שצריכה למאן כל שהשיאוה אמה או אחיה לדעתה השיאוה שלא לדעתה א"צ למאן. ר"א אומר אין מעשה קטנה [כלום] אלא כמפותה. בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה. בת כהן לישראל תאכל. ראב"י אומר כל עכבא שהוא מן האיש כאלו היא אשתו, וכל עכבא שאינה מן האיש כאלו אינה אשתו. פי' אם השיאוה שלא לדעתה א"צ מיאון דדוקא האב יכול לקדשה בלא דעתה אבל (אחיו) [אחיה] ואמה לא ואע"ג דתיקון רבנן שיקדשוהו אמה ואחיה דוקא לדעתה אבל אם קדשוה שלא לדעתה אין קדושי' כלל וא"צ למאן ואע"פ שהגדילה לבסוף לא בעי גט כדין קטנה שלא מיאנה אלא נפקא בלא כלום כיון שהי' קדושיה שלא לדעתה.
אמר ר"י וא"ל במתניתא תנא בראשונה הי' כותבין גט מיאון לא רעינא ביה לית אנא בעי להתנסבא לי' כיון דחזי דנפיש דבורא אמרי אתי לחלופי בגיטא תקיני הכי ביום פ' מיאנה פ' בת פ' באנפנא, פי' מפני רוב דברים יסברו שהוא כגט גירושין וכשיראו שנושא קרובותי' יאמרו גם מגרש נמי מותר בקרובותי' ונפיק מיני' חורבא.
<h2>דף קח.</h2>
ת"ר איזהו מיאון כל שאמרה א"א בפלוני א"א בקידושין שקידשוני.
ר"ח ב"א אומר כל תינוקת וכו' פי' זמנה הוא כפעוטות כמבואר בפ' התקבל בגיטין. אר"י א"ש הל' כר"ח ב"א, תנא קטנה שלא מיאנה ועמדה ונשאת משום ריב"ב אמרו קדושי' הן מיאוניה. אר"י א"ש הל' כריב"ב ומסיק תלמודא והל' כריב"ב אפילו בנשואין דקמא.
ר"א אומר וכו' תניא ר"א אומר אין מעשה קטנה כלום ואין בעלה זכאי במציאתה ולא במע"י ולא בהפ"נ ואינו יורשה ואינו מטמא לה כללו ש"ד אינה כאשתו לכל דבר אלא שצריכה מיאון. פי' שאם לא תמאן בקטנותה ותגדיל תהי' צריכה ממנו גט. ר"י אמר אין מעשה קטנה כלום ובעלה זכאי במציאתה ומע"י והפ"נ כללו ש"ד ה"ה כאשתו לכל דבר. וקי"ל ר"א ור"י הל' כר"י ותנן בהניזקין העיד ר"מ בן גודגדא על החרשת שהשיאה אביה שהיא יוצאה בגט ועל בת ישראל שנישאת לכהן שאוכלת בתרומה ואם מתה בעלה יורשה ותניא לה נמי בבחירתה. ובפ' שמיני דעדיות נמי תנן העיד ר"י ב"א ור"י הכהן על קטנה בת ישראל שנישאת לכהן שהיא אוכלת בתרומה כיון שנכנסה לחופה אע"פ שלא נבעלה.
ראב"י אומר כל עכבה וכו' ה"ד עכבה שהיא מן האיש, וה"ד עכבה שאינה מן האיש אביי ב"א ור"ח ב"א דאמרי תרוייהו כל שיוצאה ממנו בגט זו היא עכבה שהיא מן האיש, וכל שיוצאה ממנו במיאון זו היא עכבה שאינה מן האיש.
הוא מותר בקרובותי' והיא מותרת בקרוביו ולא פסלה מן הכהונה, הא לקמן קתני לה הממאנת באיש הוא מותר בקרובותי' והיא מותרת בקרוביו ולא פסלה מן הכהונה תנא והדר מפרשי.
מתניתין הממאנת באיש היא מותרת בקרוביו והוא מותר בקרובותי' ולא פסלה מן הכהונה נתן לה גט היא אסורה בקרוביו והוא אסור בקרובותי' ופסלה מן הכהונה נתן לה גט והחזירה ומיאנה בו ונשאת לאחר ונתאלמנה או נתגרשה מותרת לחזור לו, מיאנה בו והחזירה ונתן לה גט ונשאת לאחר ונתאלמנה או נתגרשה אסורה לחזור לו, זה הכלל גט אחר מיאון אסור לחזור לו מיאון אחר גט מותרת לחזור לו. הממאנת באיש ונשאת לאחר וגירשה לאחר ומיאנה בו כל שיוצאת הימנו בגט אסורה לחזור לו במיאון מותרת לחזור לו. פי' כשנתן לה גט והחזירה ומיאנה בו ונשאת לאחר ונתאלמנה או נתגרשה מותרת לחזור לו ואע"פ שכבר נתן לה גט מעיקרא ואם לא הי' מחזירה ונשאת לאחר ונתאלמנה או נתגרשה היתה אסורה לו ואפ"ה כי החזירה ומיאנה בו אתי מיאון דידה ומבטל גט דידי' וגלי עלה דקטנה היא ואין גיטה גט ולא הוי מחזיר גרושתו לאחר שנשאת, זה הכלל וכו' כלומר אפי' פעמים הרבה גירשה והחזירה ומיאנה אם נשאת לאחר מתוך גט אסורה לחזור לו מתוך מיאון מותרת לחזור לו. הממאנת באיש ונשאת לאחר כו' פי' כל שיוצאת ממנו בגט אסורה לחזור לו ואע"פ שמיאנה באחר לא אתי מיאון דחברי' ומבטל גיטא דידיה ואע"פ שמיאנה בשני ועקרה קידושי' ונשואי' ואין הגרושה נאסרת אלא בקדושין גמורים אפ"ה כיון דבתורת קידושין ונשואין נבעלה לא קרינא בו והלכה והיתה לאיש אחר.
<h2>דף קח:</h2>
ואמרי' (מ"ט) [מ"ש] מיאון דחברי' דלא מבטל גיטא דידי' ומ"ש מיאון דידי' דמבטל גיטא דידי' פי' והרי המיאון דחברי' גילה עלי' שהיא קטנה וגיטא דיהיב לה לא הוי כלום, ומהדר איידי דמכרת בקריצותא וברמיזותא אזיל ומשבש לה ומייתי לי'. פי' ילך ויטענה שמתחרט שגירשתיך ויפתה אותה שתחזור אליו ותמאן בשני מ"ה אסור להחזירה. א"ה מיאון דידה נמי לא יבטל גיטא דידי' דילמא משבש לה ומייתי לי'. ומהדר כבר שבשה ולא אשתבשה שהרי לאחר גירושין החזירה ולא יכול לפייסה שתעמוד עמו ומיאנה בו, הלכך ליכא למיחש לשיבושא. וכן כל היוצאת ממנו במיאון לא חיישי' לשיבושא דהא פייסה כדהואי גבי' דלא תמאן ולא איפייסא. אבל כי נשאת לאחר מתוך הגט הולך ומפייסה לומר מתחרט אני בגירושין והיא אוהבתו שהרי בע"כ יצאה ממנו הלכך הדרא ומיאנה בשני. אלא אי קשה דחברי' אדחברי' ק'. דתנן מיאנה בו והחזירה נתן לה גט ונשאת לאחר ונתאלמנה או נתגרשה אסורה לחזור לו. טעמא דנתאלמנה או נתגרשה הא מיאנה מותרת לחזור לו אלמא אתי מיאון דחברי' ומבטל גיטא דידי'. ורמינהו הממאנת באיש ונשאת לאחר וגירשה לאחר ומיאנה בו זה הכלל כל שיוצאת ממנו בגט וכו' אלמא לא אתי מיאון דחברי' ומבטל גיטא דידי', אר"א תברא מי ששנה זו לא שנה זו, עולא אמר כגון בגיטין דמיתחזיא בגדולה, פי' כיון שהוציאוה ג' בגט ומחזיא בגדולה תו לא הדרא לחד מנייהו ולא אתי מיאון דאחר לבטולי' אבל קודם שתשלש אתי מיאון דחברי' ומבטל גיטא דידי' ואי בעי לאהדרה מהדר לה.
אר"י ב"א א"ר כשם שאסורה לו אסורה לאחיו, פי' דהו"ל גרושת אחיו ולא מהני בה מיאון דחברי' לבטולי הגט דיהיב לה דלא תהוי גרושת אחיו. ואמאי הא אינה מכרת בקריצותיו וברמיזותיו, פי' דלדידי' מ"ה גזרינן ולא אמרי' במיאון דחברי' מבטל גיטא דידי' משום דמכרת בקריצותיו ורמיזותיו והוא משבש לה אבל לאחיו שאינה מכרת בקריצותיו ורמיזותיו אמאי גזרי'. ומהדר גזירה הא אטו הא.
מתניתין המגרש את האשה ומחזירה מותרת ליבם ור"א אוסר, וכן המגרש את היתומה והחזירה מותרת ליבם ור"א אוסר. קטנה שהשיאה אביה ונתגרשה כיתומה בחיי האב, החזירה אסורה ליבם. פי' אם החזירוה מותרת ליבם ול"א נשואין הראשונים מפילים יבמה לפני יבם והרי נאסרו עליו אותן נשואים משעה שגירשה אחיו והו"ל גרושת אחיו אלא מיתה מפלת ומשעת מיתה הויא אשת אח ומתיבמת, ור"א אוסר כדפרשי' טעמא לקמן, וכן המגרש את היתומה והחזירה בין בקטנותה בין בגדלותה מותרת ליבם דמיתה מפלת ור"א אוסר כדבעי למימר טעמא, טעמא שהשיאה אבי' בקטנותה ונתגרשה בקטנותה ה"ה כיתומה בחיי האב, שאעפ"י שאביה חי הויא כיתומה לענין קדושין דשוב אין לו כח לקבל קדושי' כדאמרינן בפ' נערה כיון שהשיאה אין לאביה רשות בה אם החזירה בקטנותה אסורה ליבם אם מת בקטנותה ואפילו לרבנן דגירושיה גירושין גמורים ואין חזרתה חזרה גמורה דקדושי חזרה אין כלום הואיל ופקע זכות האב והיא אין לה יד מפני שהיא קטנה והו"ל כגרושה עומדת וקיים עלי' בכרת, ואע"ג דהיא בכרת גמור אפ"ה לא מצי למיפק בלא חליצה דכיון דחל עלי' קדושין מדרבנן היכי תיפוק יבמה לשוק בלא חליצה. ואע"ג דתנן בפ' כיצד כלל אמרו ביבמה כל שאסורה איסור ערוה לא חולצת ולא מתיבמת, דוקא בערוה המיוחדת לכל כגון ט"ו נשים השנויות בפ"ק אבל זאת יסברו העולם שהחזרתה התירה גרושי' וזאת היא ערוה שהיא בכרת וחולצת.
<h2>דף קט.</h2>
מ"ט דר"א ומסיק ר"א ה"ט דר"א דגזור הנך אטו יתומה בחיי האב הנ"מ מדקתני סיפא קטנה שהשיאה אביה ונתגרשה כיתומה בחיי האב, החזירה אסורה ליבם. האי מאי למימרא פשיטא. אלא לאו הא קמ"ל טעמא דר"א דגזור הנך אטו יתומה בחיי האב ש"מ. ואין הל' כר"א דיחיד ורבים הלכה כרבים.
תניא מודים חכמים לר"א בקטנה שהשיאה אביה ונתגרשה כיתומה בחיי אב והחזירה שאסורה ליבם מפני שגירושי' גירושין גמורים ואין חזרתה חזרה גמורה. בד"א כשגירשה כשהיא קטנה והחזירה כשהיא קטנה אבל גירשה כשהיא קטנה והחזירה כשהיא גדו' או שגירשה כשהיא קטנה וגדלה אצלו ומת חולצת או מתיבמ' משום ר"א אמרי חולצת ולא מתיבמת.
מתניתין שני אחין נשואין שתי אחיות יתומות קטנות ומת בעלה של א' מהן תצא משום אחות אשה וכן שתי חרשות גדולה וקטנה מת בעלה של קטנה תצא משום אחות אשה מת בעלה של גדולה מלמדים את הקטנה שתמאן בו. רג"א אם מיאנה מיאנה ואם לא תמתין עד שתגדיל ותצא הלזו משום אחות אשתו ר"י אומר אוי לו על אשתו אוי לו על אשת אחיו מוציא אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה. פי' תצא משום אחות אשה ופטורה מחליצה ומיבום דאף קדושי גדולה מדחי לזיקה דקטנה. מת בעלה של גדולה ונפלה לפני בעל הקטנה זיקה של גדולה שהיא מה"ת אוסרת הקטנה עליו דנשואי' מדרבנן ולא אלימי לאפקועי זיקא מדאורייתא והו"ל אחות זקוקתו. ולייבם את הגדולה א"א דהו"ל אחות אשתו דקטנה היא אשתו מדרבנן. ומה יעשו. ר"א אומר מלמדין את הקטנה שתמאן בו ותיעקור נשואי' והוא מיבם את הגדולה. רג"א אין זיקתה אוסרת את זו דר"ג סבר אין זיקתה אוסרת כלומר לא אלימא זיקה למיסרי' הלכך אם מיאנה מיאנה ותתיבם הגדולה ואם לא תמתין קטנה אצלו עד שתגדיל ויהי' נשואיה גמורים ותצא הגדולה משום אחות אשה אבל מיחלץ לגדולה לא דפוסל הקטנה עליו משום אחות חלוצתו ומוציא את אשתו בגט ואין מלמדין אותה למאן דקסבר יתרחק אדם מן המיאונין, ומיתב נמי לא יתבה תותי' דקסבר יש זיקה, אלא תצא בגט, וזו לא תתיבם משום אחות גרושתו אלא תצא בחליצה, ר"א אומר מלמדים וכו'.
ומי שרי למאן והא תני ב"ק לעולם ידבק אדם בג' דברים ויתרחק מג' דברים. בחליצה והבאת שלום והפ"נ. ויתרחק מן ג' מן המיאונים ומן הפקדונות ומן הערבנות. ומהדר מיאון דמצוה שאני. אר"י א"ש הל' כר"א וכן אמר ר' אלעזר הל' כר"א.
<h2>דף קט:</h2>
רג"א אם מיאנה בו כו', בעא מיני' ר"א מרב טעמא דר"ג משום דקסבר קידושי קטנה מיתלא תלי דכי גדלה גדלי בהדה ואע"ג דלא בעל, פי' והן קדושי תורה לדחות את אחותה, או טעמא דר"ג משום דקסבר המקדש אחות יתומה נפטרה יבמה והלכה לה, אי בעל אין ואי לא לא. פי' דלא גדלו קדושי' בהדה למיהוי קדושי יתומה. אר"ש כי נים ושכיב א"ל להא שמעתתא דתניא המקדש את הקטנה קידושיה תלוין מאי תלוין לאו דכי גדלה גדלי בהדה ואע"ג דלא בעל, א"ל רבה בדר"נ לא, מילתא דקטנה מיתלי תלוי וקאי אי בעיל אין ואי לא לא, פי' לא תימא קידושי קטנה דמשמע הקדושין שקבלה בעודה קטנה שאותן הקדושין לא יתקיימו לעולם ואע"פ שתגדיל עד שיבעול ויקדשנה פעם אחרת אלא ה"ק מילתא דקטנה כלומר קדושי' העיקרים שלה שתהא מקודשת בהן מה"ת תלוין הן עד שתגדיל ויבעול, ואם לא יבעול לא. אבל כ"ז שהיא קטנה לא יתקיימו אפי' אם יבעול אבל כשתגדיל ויבעל אז הם קיימים. וסבר רב אי בעל אין ואי לא לא, והאתמר קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת ר"א א"צ גט משני וש"א צריכה גט משני. מאי לאו דלא בעל אלמא גדלי קדושי' בהדה למיהוי קדושין דאורייתא דתו לא תפסי קדושין בה, לא, דבעל. אם בעל הוי קדושי תורה וקדושי השני אינן כלום, אבל אם לא בעל אחר שהגדילה אינן אלא מדרבנן דבעי' מיני' גט אבל מיהו תפסי בה קידושי שני וצריכה גט מזה ומזה. א"ה מ"ט דשמואל קסבר שמואל כל הבועל דעתו ע"ד קדושי הראשונים הוא בועל, והא איפליגי בה חדא זימנא דאתמר קדשה ע"ת וכנסה סתם א"ר צריכה הימנו גט, פי' שאין אדם עושה בעילתו בע"ז ואחולי אחלה לתנאי', ושמואל אמר א"צ ממנו גט דכל הבועל ע"ד קדושי הראשונים הוא בועל, צריכא דאי אתמר בהא בהא קאמר רב משום דליכא תנאה אבל התם דאיכא תנאה אימא מודה לי' לשמואל שעל תנאי הוא בועל צריכא, ואי אתמר בהך בהך קאמר שמואל אבל בהאי מודי לי' לרב צריכא. וקיי"ל רב ושמואל הל' כרב באיסורי.
<h2>דף קי.</h2>
מתניתין מי שהי' נשוי ב' יתומות קטנות ומת ביאתה או חליצתה של א' מהן פוטרת צרתה וכן שתי חרשות. קטנה וחרשת אין ביאת א' מהן פוטרת צרתה, פקחת וחרשת ביאת הפקחת פוטרת את החרשת ואין ביאת החרשת פוטרת הפקחת. גדולה וקטנה ביאת הגדולה פוטרת הקטנה ואין ביאת הקטנה פוטרת הגדולה. פי' ביאת הקטנה בעודה קטנה או חלצה לאחר שתגדיל דקטנה לא בת חליצה היא. קטנה וחרשת, לא ידעי' בהי ניחא לה והי חשיבא לי' טפי מ"ה אין ביאת א' מהן פוטרת צרתה.
וחרשת בת חליצה היא והתנן החרש שנחלץ והחרשת שחלצה והחולצת לקטן חליצתה פסולה. אר"ג א"ר כי קתני וכן ב' חרשות אביאה ולעולם חרשת לאו בת חליצה היא.
<h2>דף קי:</h2>
קטנה וחרשת אין ביאת וכו' כיצד תקנתן אר"ח א"ר כונס את החרשת וקטנה תמתין עד שתגדיל ותחלוץ ומוציא את החרשת בגט דחליצת הקטנה פסלה לי' משום לא בנה שוב לא יבנה.
<h2>דף קיא.</h2>
מתניתין מי שהי' נשוי ב' יתומות ומת בא יבם על הראשונה חזר ובא על השניה או שבא אחיו על השניה לא פסל את הראשונה וכן שתי חרשות, פי' לא פסל את הראשונה שהרי ביאתן שוה. ואי ראשונה קנוי' היא ה"ה אשתו ואחרונה ביאת זנות, ואי לא קנוי' היא הרי שתיהן נכריות אצלו שלא הי' קנויות לאחיו ומקיים את הראשונה שלא נפסלה עליו אבל אחרונה לא דילמא קנויות הוי ומשבא על הראשונה קיימי הך עלי' באיסור שתי בתים.
<h2>דף קיא:</h2>
קטנה וחרשת בא יבם על הקטנה וחזר ובא על החרשת או שבא אחיו על החרשת פסל את הקטנה. בא יבם על החרשת וחזר ובא על הקטנה פסל את החרשת. פי' כיון שלא שוו אהדדי ואין קנינן קנין גמור אסרי אהדדי.
פקחת וחרשת בא יבם על הפקחת וחזר ובא על החרשת לא פסל את הפקחת בא יבם על החרשת וחזר ובא על הפקחת או שבא אחיו על הפקחת פסל את החרשת.
גדולה וקטנה בא יבם על הגדולה וחזר ובא על הקטנה או שבא אחיו על הקטנה לא פסל את הגדולה בא יבם על הקטנה וחזר ובא על הגדולה או שבא אחיו על הגדולה פסל את הקטנה, פי' ושתיהן אסורות. ור"א אומר מלמדין את הקטנה שתמאן בו ויקיים את הגדולה בהיתר.
אר"י א"ש הל' כר"א וכן אמר ר' אלעזר הל' כר' אלעזר, פ' ר' אלעזר הוא ר"א בן פדת אמורא, ור' אלעזר דמתני' הוא ר"א בן שמוע.
מתניתין יבם קטן שבא על יבמה קטנה יגדלו זה עם זה בא על יבמה גדולה תגדלנו. היבמה שאמרה תוך ל' יום לא נבעלתי כופין אותו שיחלוץ לה, לאחר ל' יום מבקשים ממנו שיחלוץ לה. ובזמן שהוא מודה אפי' לאחר יב"ח כופין אותו שיחלוץ לה. פי' יבם קטן שבא על יבמה קטנה כו' וא"ר לפוטרה בגט בקטנות עד שתגדיל ויבעל לאחר שיגדל דביאת קטן אע"פ דחשבי ביאה להרוג הערוה ע"י אינה חשובא להתפקע הזיקה שתהא יוצאת בגט לבד שעשו חכמים ביאת בן ט' כמאמר בגדול וכי היכי דמאמר בגדול לא מפקע לה לזיקה להפטר בגט לבדו, והכי תנן בנדה בפ' יוצא דופן בן ט' שנים ויום א' הבא על יבמה קטנה אינו נותן גט עד שיגדיל, ואקשי' בגמ' ולכי גדול בגט סגי לה, והתניא עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול מה מאמר בגדול צריך גט למאמרו וחליצ' לזיקתו אף ביאת בט"כ א"ר ה"ק לכשיגדיל יבעל ויתן גט.
בא על יבמה גדולה תגדלנו פי' ולכשיגדיל יבעל ויתן גט אבל יבם גדול הבא על יבמה קטנה לא קתני יגדלנה אלא אם רצה לפוטרה בגט בעודה קטנה יכול דביאתה הפקיעה הזיקה. ואע"ג דקדושי קטנה אינן קדושין יבומה יבום הוא דלא בעינן דעת אשה גבי יבום דאמר מר ויבמה בע"כ, וה"נ תנן בהאי פירקה גדולה וקטנה ביאת הגדולה פוטרת הקטנה, ואין ביאת הקטנה פוטרת הגדולה. טעמא דקטנה שאין קדושי' קדושי תורה, הא קטנה שהשיאה אביה שקדושי' ק"ת וזיקתה חשיבא ה"נ דביאתה פוטרת הגדולה. אלמא ביאת הקטנה מפקעת הזיקה שהרי הגדולה נפטרת בביאתה. ואי קשיא כי היכי דלא בעי' דעת יבמה ליבום ה"נ לא בעי' דעת היבם דתנן הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון אפי' הוא שוגג והיא מזידה וכו' אלמה אע"ג דהוא שוגג ואינו סובר כי היא יבמתו קנה ואמאי לא מפקעא ביאת הקטן כל הזיקה דתיסגי לה בגט לכשיגדיל ואע"פ שלא יבעול כי היכי דמפקעא ביאת הקטנה. תשובה היבם אע"ג דלא בעי [דעת ליבום מ"מ בעי] כוונה לשם ביאה בעלמא כדאמרי' בהבא ע"י נפל מן הגג ונתקע ביבמה לא קנה ואמרי' התם אר"י ישן לא קנה ביבמתו דא"ק יבמה יבא עלי' עד דמכוין לשם (מצוה) [ביאה] והתניא בין ער בין ישן אימא בין ערה בין ישנה אלמא ביבם בעי כוונת ביאה בעלמא והלכך ביאת הקטן לא מפקעא לי' לזיקה דאין לקטן שום כוונה, אבל יבמה דלא בעי' אפילו כוונת ביאה ביאת הקטנה מפקעת כל הזיקה.
היבמה שאמרה בתוך ל' יום לא נבעלתי כופין אותו שיחלוץ לה. פי' היא אומרת עדיין לא נבעלתי ובחזקת יבמה אני עומדת והוא אמר בעלתי ונפקעה זיקת יבמין מעלי היבמה נאמנת, דאמרינן עד ל' יום מוקים אינש אנפשיה ולא בעל טפי לא מוקים הלכך תוך ל' יום היא נאמנת וכופין אותו שיחלוץ לה להפקיע ממנה זיקת יבמין אבל לאחר ל' יום הוא נאמן ואין כופין אותו לחלוץ, מיהו כיון דאיהי אמרה לא נבעלתי שויתה אנפשה חתיכא דאיסורא ולא משתרי לעלמא אלא בחליצה הלכך מבקשים ממנו בדרך פיוסים שיחלוץ לה. (וכיון) [ובזמן] שהוא מודה לדבריה שלא בא עליה אפילו לאחר יב"ח כופין אותו שיחלוץ לה.
מתניתין המדרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו שיחלוץ לה, לאחר מיתת הבעל מבקשים ממנו שיחלוץ לה ואם נתכוונה לכך אפי' בחיי בעלה מבקשים ממנו שיחלוץ לה, פי' אם נדרה הנאה מיבמה בחיי בעלה מפני כעס שהי"ל עמו ועכשיו שמת בעלה היא אסורה להתיבם לו מפני נדרה. אם אינו רוצה לחלוץ לה כופין אותו שיחלוץ לה שהרי אינה יכולה להתיבם. ולא מבעי למשנה אחרונה אלא אפי' למשנה ראשונה דאמרי מצות יבום קודמת כופין אותו שיחלוץ לה אבל אם נדרה לאחר מיתת בעלה שנתכוונה לכך לאסור עצמה עליו מבקשים ממנו ואפילו למשנה אחרונה דאין כופין כדאמרי' לעיל בפ' החולץ.
דתניא קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין דברי ר"מ פי' דחייש למעוטי קטן שמא ימצא סריס קטנה שמה תמצא איילנות דלאו בני חליצה ויבום נינהו וקיימי באיסור אשת אח שלא במקום מצוה אבל רבנן סברי לא חיישי' למעוטא ורובא דעלמא לאו סריס ואילנות נינהו.
ומקשי קרי כאן להקים לאחיו שם בישראל וקטן לאו בר הכי הוא, אמר אביי יבמה יבא עלי' כל דהו, רבא אמר בלא"ה לא מצית אמרת מי איכא מידי דהשתא אסורה לו ולבתר שעתא שרה לי', והאר"י א"ר כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עלי' ה"ה כאשת אח שי"ל בנים ואסו'. פי' והלכך ליכא למימר בקטנו יהא אסו' ליבם וימתין עד שיגדיל אי דשרי בגדלו שרי נמי בקטנו. ואימא ה"נ פי' שיהא אסור גם בגדלו ולא תמצא חובת יבמה אא"כ הו' גדול בשעת נפילה א"ק כי ישבו אחים יחדיו ואפילו בן יום א'. וכיון דאמר רחמנא שאפילו הוא בן יום א' הוא זקוקה לו בקטנותו שאם תאסרנה עליו שעה א' אסורה לו עולמית.
<h2>דף קיב.</h2>
ואקשי', ועד שכופין אותו לחלוץ נכפנו ליבם, פי' נהי דאיהי מהימנא שלא בא עליה נכופנו שיבא עלי' ואמאי תני כופין אותו שיחלוץ לה. א"ר בשגיטה יוצאה מת"י.
ירושלמי חברייא בעי מה אנן קיימין אם כמשנה ראשונה שמענו שמותר ליבם, ואם כמשנה אחרונה שמענו שמותר לחלוץ. שמענו שכופין. פי' בתמיה אע"ג דתנן חזרו לומר מצות חליצה קודמת לא שנכוף אותו כדאמרינן בפ' החולץ א"ר ואין כופין. ואהדר ר"ה שגיטה יוצאה מת"י לתוך ידה, הוא אומר בעלתי וגט אשה היא ודייך בגט זה ופקעה ממך זיקת יבמין והיא אומרת לא נבעלתי וגט יבמה הוא זה כאדם הנותן גט ליבמתו לפוסלה עליו ועדיין צריכה חליצה לזיקתו הלכך כופין אותו שיחלוץ לה ואסור לקיימא מפני גיטא.
תניא יבמה שאמרה תוך ל' יום לא נבעלתי בין הוא אומר בעלתי ובין שאומר לא בעלתי כופין אותו שיחלוץ לה, לאחר ל' יום מבקשים ממנו שיחלוץ לה, היא אומרת נבעלתי והוא אומר לא בעלתי זו יוצאה בגט, פי' היא נאמנת שאומרת נבעלתי ופקעה זיקתו ודי לה בגט זה שיצא מת"י והוא שאומר לא בעלתי ועדיין צריכה חליצה לא כל הימנו לאסרה ולא מבעי' לאחר ל' יום דכולי האי לא מוקים אינש אנפשי' אלא אפילו תוך ל' יום היא נאמנת דחזקת הכונס בועל לאלתר כדאמרי' לקמן גבי צרתה ול"א דעד תלתין יומין מוקי אינש אנפשי' אלא בדאמרה לא נבעלתי ושויתה אנפשה חתיכה דאיסורא, וכופין את היבם לחלוץ שמה מפסיד בכך. אבל בדאמרה היא נבעלתי אפילו בלילה ראשונה נאמנת ולאו כל הימנו לאוסרה ובריתא סתם קתני דכ"ז שהיא אמרה נבעלתי היא נאמנת בין תוך ל' בין לאחר ל'. הוא אומר בעלתי והיא אומרת ל"נ אע"פ שחזר ואמר לא בעלתי צריכה גט וחליצה, פי' הכי משמע כיון דאמרה היא ל"נ שויתה אנפשה חד"א וצריכה חליצה וכיון דאמר הוא בעלתי ואית לן חזקה דכל הכונס לאלתר הוא בועל צריכה גט ואע"פ שחזר ואמר לא בעלתי והודה לדבריה כיון דמתחילה אמר בעלתי וחזקת הכונס בועל, היא צריכה גט בין בתוך ל' בין לאחר ל' ומדקתני דצריכה גט וחליצה משמע דאין גיטה יוצא מת"י, והיכא אוקי כשגיטה יוצא מת"י ואכתי הק"ל אמאי קתני רישא כופין אותו לחלוץ עד שיכפנו לחלוץ יכפנו ליבם, ומתרץ ר"א דהכי קתני צריכה חליצה עם גט, ולעולם בשגיטה יוצא מת"י. ונ"ל דר"א לפי תירוצא הכי מתרץ הברייתא אע"פ שחזרה ואמרה נבעלתי צריכה חליצה עם גיטה כיון דאמרה תחלה לא נבעלתי.
בעי מיני' חנן ברי' דר"נ מר"נ צרתה מאי היא פי' שכנסה היבם ונפטרת צרתה ואמרה היבמה אח"כ לא נבעלתי מהו לאסור צרתה מפני דבורה של זו, א"ל וכי מפני שאנו כופים ומבקשים נאסור צרתה, פי' אם אנו כופין ומבקשים לצרכה משום דשוי' אנפשי' חד"א נאסר צרתה. צרתה ודאי לא מיתסרא דחזקה כונס את האשה בועל לאלתר ובחזקה זו אנו סומכין להתיר צרתה.
תנן התם ג' נשים יוצאות ונוטלות כתובתן האומרת טמאה אני לך, והשמים ביני לבינך, ונטולה אני מן היהודים, חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה אלא האומרת טמאה אני לך תביא ראי' לדבריה השמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה, ונטולה משמשתו ותהא נטולה מן היהודים. פי' אשת כהן שאמרה לבעלה נבעלתי באונס ואסורה אני לך כופין אותו ונותן לה גט ונותן לה כתובה חזרו לומר שמא עיני' נתנה באחר ואינה נאמנת עד שתביא ראי' לדבריה ואע"ג דשויתא אנפשה חד"א בעלה כופה אותה ואינו מאמינה ולא מענישא. א"נ אומר לה צאי בלא כתובה אם את חוששת על נפשך ואינה נוטלת כתובה עד שתביא ראי' לדבריה. והשמים ביני לבינך עד עלי הבורא שאינך יורה כחץ וא"א כך שאני רוצה לעשות בנים, ובראשונה היו סוברים דאשה מופקדת אפו"ר ולא הי' מבקשים ממנה שלא תחוש לכך ודברים שבינו לבינה היא נאמנת, חזרו לומר שאין האשה מצוה על פו"ר אם נתפייסה הרי טוב ואם לא נתפייסה ובאה מחמת טענה דבעי' חוטרא לידה ומרא לקבורה ואע"פ שאיני מצוה על פו"ר אני רוצה לסמוך עליו בזקנות בכה"ג יוציא ויתן כתובה כדאמרן לעיל בהבא על יבמתו. והאומרת נטולה אני מן היהודים שנדרה ואמרה הנאת תשמיש כל היהודים עלי בקונם הזה, היו אומרים בראשונה יוציא ויתן כתובה דאלו נדרה על בעלה לחוד הו"ל מורדת דבעי לאנסובי לאחרינא וקנסוה בכתובתה, אבל כי נדרה מכל היהודים דלאו בדעתה לאנסובי לאחריני לא הוי מורדת בכך אלא מפני שהתשמיש מאוס עלי' מ"ה לא קנסוה בכתובתה, חזרו לומר שלא תהא נותנת עיני' באחר ומקלקלת אצל בעלה ותלך אצל חכם ויתיר נדרה, אלא אמרו יפר חלקו שהבעל מפר נדרים שבינו לבינה ותהא משמשתו ותהא נטולה מן היהודים, ואע"ג דאמרינן בנדרים נדר שהותר מקצתו הותר כולו דוקא כשהותר ע"פ חכם שעוקר הנדר מעיקרו אבל בעל שמפר בעל כרחה מה שמפר מפר והשאר אינו מופר.
איבעי' להו נטולה אני מן היהודים, ליבם מאי, מי מסקא דעתה דמת בעלה ותפול קמי יבם או לא. פי' מי אסירא ליבם מפני נדר זה שנדרה בחיי בעלה אי לא. מי מסקא דעתה דמיית בעל ותיפול קמי יבם ונדרה נמי אדעתא דידי' ובעל לא הפר אלא לחלקו ויבם לא מצי מיפר שאפילו בעל אינו מפר בקודמים ואסורה, או לא אסקה דעתה ולא נדרה אלא לאסור עצמה על כל מי שמותרת לו ע"י גרושי בעלה ולהפיס דעתו של בעל שלא יחשדנה בנותנת עיניה באחר כדי שיתרצה לגרשה, אבל איבם שאסורה לו ועומדת אפי' לאחר גירושי' לא נתכוונה ומותרת לו אם מת בעלה ולא גירשה, רב אמר אינו כבעל שהי' צריך להפר דליבם מותרת בלא הפרה ושמואל אמר ה"ה כבעל שהנדר חל עליו ואסורה היא לו דמסקה דעתה דמת בעלה ואדעתא דיבם נדרה. אמר אביי כותי' דרב מסתברא דתנן הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו שיחלוץ לה ואם איתא דמסקא דעתה דמית בעל, מבקשים ממנו מבעי' ליה שהרי נתכוונה לכך בחיי בעלה, אלא לאו ש"מ לא מסקא אדעתה דמית בעלה וה"נ לא מסקי אדעתה דמית בעל ולא נדרה אלא מאותן שהיו מותרים לה בגירושי בעלה ולא מיבם, והלכך מותרת היא ליבם. וקי"ל הל' כרב באיסורי וכ"ש שדייק מתני' כוותי'.
<h2>דף קיב:</h2>
חרש שנשא פקחת ופקח שנשא חרשת רצה יוציא רצה יקיים כשם שכנס ברמיזה כך מוציא ברמיזה, אבל פקח שנשא פקחת ונתחרשה רצה יוציא רצה יקיים. נשתטתה לא יוציא, נתחרש או נשתטה אינו מוציא עולמית, אריב"ז וכי מפני מה האשה שנתחרשה יוצאה והאיש שנתחרש אינו מוציא א"ל אינו דומה האיש המגרש לאשה המתגרשת שהאשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו. העיד ר"י ב"ג על החרשת שהשיאה אביה שהיא יוצאה בגט א"ל אין זו כיוצא בה. פי' כמו שהי' הקדושין ברמיזה בלא דעת שלימה כך הם הגירושין. ירושלמי מתני' כשקדשה בכסף אבל בבעילה קדושיה מעשה וגירושיה אינה מעשה.
אבל פקח שנשא פקחת וכו'. פי' אע"פ שהי' קדושין גמורים יכול להוציאה בגט משום דלא בעי' דעת אשה בגט ולא גרסי' אבל דהכא נמי רצה יוציא קתני וי"ל דגרסי' לי' וקאי אנתחרש הוא, ודוקא חרש מעיקרו יוציא אבל פקח ונתחרש אינו מוציא. נשתטה לא יוציא לקמן מפרש טעמא. נתחרש הוא או נשתטה לא יוציא עולמית כיון שהי' קדושין גמורים דגט בעינן דעת האיש. העיד ר"י ב"ג על החרשת שהשיאה אביה בקטנותה וקבל קדושין והוי קדושין גמורים שהיא יוצאה בגט אע"פ שגדלה ופקע כח האב והיא מקבלת גיטה משום דלא בעינן דעת אשה בגט.
מתניתין ב' אחים חרשים נשואים לב' אחיות פקחות או לב' אחיות חרשות או לב' אחיות א' חרשת וא' פקחת וכן ב' אחיות חרשות נשואות לב' אחין פקחין או לב' אחין א' פקח וא' חרש הרי אלו פטורים מן החליצה ומן היבום ואם הי' נכריות יכנוסו ואם רצו להוציאן יוציאו. פי' הרי אלו פטורין דהואיל ושניהן חרשין או שתיהן חרשות כקידושי זה כך קידושי זה ואתי קדושי אשתו ומפקעי זיקה דאחיו ואם היו נכריות יכנוסו שאין חליצה בחרש וחרשת מפני שאין בהם, ואמר, ואמרה. ואח"כ אם רצו להוציאן יוציאו או בגט דאתי גט ברמיזה ומפקע נשואי דידיה וזיקת אחיו דהוי ברמיזה. ב' אחים א' חרש וא' פקח נשואין לב' אחיות פקחות מת חרש בעל פקחת מה יעשה פקח בעל פקחת תצא משום אחות אשה מת פקח בעל פקחת מה יעשה חרש בעל פקחת מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו אסור לעולם, פי' מוציא את אשתו בגט דזיקת אחותה הבאה מכח קדושין גמורים אוסרתה עליו ואין כח בקדושיו לדחותה משום אחות אשה ואשת אחיו אסורה לעולם משום דחרש לא חולץ, ולכנוס א"א משום אחות אשה.
מתניתין ב' אחים פקחים נשואים ב' אחיות א' חרשת וא' פקחת, מת פקח בעל החרשת מה יעשה פקח בעל פקחת תצא משום אחות אשה מת פקח בעל פקחת מה יעשה פקח בעל חרשת מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה, פי' דאתיא זיקת יבמתו דהיא מה"ת ואסרה לאשתו משום אחות זקוקתו שאין כח בקדושיו לדחות זיקה דאורייתא.
אר"מ ב"ח מ"ש חרש וחרשת תקינו להו רבנן נשואין ומ"ש שוטה ושוטת דלא תקינו להו רבנן נשואין, דתניא שוטה וקטן שנשאו נשים ומתו נשותיהן פטורות מן החליצה ומן היבום אלמא אפי' מדרבנן לא הוי קדושין. ומהדר חרש וחרשת דקיימא בתקנתא דרבנן תקינו להו רבנן נשואין, שוטה ושוטת דלא קיימו בתקנתא דרבנן לא תקינו בהו נשואין, חרש דלא אתי לכלל נשואין דאורייתא תקינו לי' רבנן נשואין כדי שלא יבטל מפו"ר, קטן דאתיא לכלל נשואין דאורייתא לא תקינו לי' רבנן נשואין וקטנה תקינו לה רבנן נשואין התם שלא ינהגו בה מנהג הפקר דאי לא מצי לאנסובי אין מי שישמרנה ויבאו לקלקל עמה. ומ"ש קטנה דממאנה ומ"ש חרשת דלא ממאנה, ומהדר דא"כ מימנעי ולא נסבה לה, שהקטנה יש לה גבול עד שתגדל וסבר מפייסינא לה עד שתביא שתי שערות שהיא יוצאת בגט. ועל קטנה בת ישראל שנשאת לכהן שהיא אוכלת בתרומה ואילו חרשת לא אכלה, גזירה שמא יאכלו חרש ופקחת בתרומה דאורייתא, אבל בקטנה לא גזרינן דאפילו אי אכלה בתרומה דאורייתא קטן אוכל נבילות הוא. ומ"ש קטנה דאית לה כתובה ומ"ש חרשת דל"ל כתובה, דא"כ מימנעו ולא מנסבה לה, פי' הלואי ויקחוה בלא כתו', אבל קטנה דאתי' לכלל דעת לא מימנעי, וקטנה מנ"ל דאית לה כתובה דתנן הממאנת והשנייה והאיילנות אין להן כתובה [וכו'], והחרשת מנ"ל דל"ל כתובה דתניא חרש ושוטה שנשאו פקחת אע"פ שנתפקח החרש ונשתפה השוטה אין עליהן כלום רצו מקיימין יש להן כתובה מנה, ופקח שנשא חרשת או שוטה אע"פ שכתב לה מאה מנה, כתובתה קיימת מפני שרצה להחזיק בנכסיו. טעמא דרצה הא לא רצה אין לה א"ה פקחת וחרשת נמי לתקין לה כתובה דא"כ מימנעה ולא נסבא להו. יותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא. ההוא חרשא דהוה בשביבותי' דר"מ אנסבי' וכתב לה ד' מאה זוזי מנכסיה א"ר מאן חכים כר"מ דגברא רבא הוא וקסבר אלו רצה שפחה למשמשו מי לא זבנינן ליה, וכ"ש הכא דאיכא תרתי, וי"ל ה"ה אם משיאו מידי דהוה אקטן דתנן בשלהי פ' הכותב קטן שהשיאו אביו כתובתה קיימת שע"מ כן קיימה אבל איהו דוקא אם נתפקח דומיא דקטן שהגדיל אבל היכא דפסקה לה ב"ד אע"ג דלא נתפקח כעובדא דרב מלכוי.
<h2>דף קיג:</h2>
נשתטתה לא יוציא. אר"י ד"ת שוטה מתגרשת מידי דהוה אפקחת בע"כ ומ"ט אמרו אינה מתגרשת כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר. ה"ד אילימא דיודעת לשמור גיטה ויודעת לשמור עצמה מי נהגו בה מנהג הפקר, ואלא שאינה יודעת לא לשמור גיטה ולא לשמור עצמה ד"ת שוטה מתגרשת והאדר"י ונתן בידה מי שיש לה יד לגרש א"ע יצאת זו שאין לה יד לגרש א"ע ותנא דבר"י ושלחה מביתו מי שמשלחה ואינה חוזרת יצאה זו שמשלחה וחוזרת, פי' ומכאן מתמעטת אשה שאין לה דעת לשמור את גיטה שאין לה יד להתגרש. ומהדר ל"צ דיודעת לשמור גיטה דהיינו נותנים לה אגוז ונוטלתו צרור וזרקתו ואינה יודעת לשמור עצמה, ד"ת שוטה מתגרשת דהא יודעת לשמור גיטה ורבנן אמרו דלא ליפקא שלא ינהגו בה מנהג הפקר ובההיא שוטה איירי מתני'. אמר אביי דיקא נמי דקתני גבי דידה נשתטתה לא יוציא וגבי דידי' לא יוציא עולמית, ש"מ האי דאורייתא והאי דרבנן, ש"מ. ובפ' מי שאחזו דייק אביי דיוקא אחרינא דקתני לא יוציא עולמית ש"מ אעפ"י שיכול לדבר מתוך הכתב א"י לגרש ע"י כתיבה כיון שהי' קדושין בעודו פקח. והתם דייק מדתני לא יוציא עולמית ש"מ אפילו ע"י כתב, והכא דייק מדלא תני נמי עולמית גבי נשתטית למימרא דלא יוציא דנשתטית אינה עולמית, דמדאורייתא יכול להוציא ואינו אסור אלא מדרבנן.
העיד ריב"ג וכו' א"ר מעדותו של ריב"ג אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לה וחזר ואמר כנסי שט"ח זה מגורשת מי לא אר"י לא בעא דעתה ה"נ לא בעינן דעתה, פשיטא מ"ד כיון דא"ל כנסי שט"ח זה בטולי בטלי קמ"ל אם איתא דבטלי' לעדים הוה א"ל, ומדלא אמר לעדים לא בטלי' מידי והא דקא"ל הכי מחמת כיסופא הוא דא"ל, ולא דמיא האי למאי דתנן בפ' הזורק א"ל כנסי שט"ח או שמצאתו מאחריו קראה וה"ה גיטה אינו גט עד שיאמר לה ה"ז גיטך, התם לא הודיע לעדים תחלה שלשם גירושין נותנו לה ולאשה לא אמר אלא כנסי שט"ח זה הלכך אינו גט עד שיאמר לה ה"ז גיטך, ופליגי התם תנאי בברייתא רשב"א ור', דר' מכשיר באומר לה ה"ז גיטך ור"ש אומר אינו גט עד שיטלנה ממנה ויחזור ויתננו לה ויאמר לה ה"ז גיטך והתם מתני' דהזורק ר' היא, אבל הכא שהודיע לעדים מתחלה ואמר ראו גט זה שאני נותן לה ולשם גירושין אני נותן לה אע"פ שאמר לאשה כנסי שט"ח זה מגורשת אע"פ של"א ה"ז גיטך ולא בעי דעת אשה בגט, ובפ' הזורק שלא הודיע לעדים מתחלה ולאשה אמר כנסי שט"ח זה וי"ל להצניע נתנו לה אבל לא להתגרש בו ואעפ"י שהוא אומר לה שלגירושין הי' בלבי הו"ל דברים שבלב ואינן דברים כיון שלא פירש.
ר"י בר ביסנא אירכסו לי' מפתחות דבי מדרשא ברה"ר בשבתא אתא לקמי' דר' פדת א"ל זיל דבר התם טלי וטליא וליטיילו התם דאי משכחת להו מייתי להו, אלמא קסבר קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצוין להפרישו, פי' וה"ה גם אביו אינו מצוה להפרישו והאי דאמרינן שאביו חייב לחנכו במצות כדאמרינן בשלהי לולב הגזול ת"ר קטן היודע לנענע חייב בלולב והיודע להתעטף חייב בציצית וכו' דוקא בקיום המצות שיש בהן מעשה חייב האב לחנך את בנו אבל מניעת האיסור אין בו מעשה ואין האב חייב למונעו עד שיגדיל. תניא דמסייע לי' לא יאמר אדם לתינוק הבא לי מפתח הביא לי חותם אלא מניחו תולש מניחו זורק.
<h2>דף קיד.</h2>
ת"ש נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו עליך אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו שכן שביתתו עליך, אר"י בעושה ע"ד אביו. פי' שהתינוק צופה ומביט באביו ורואה שנוח לו בכך ואביו עומד עליו דהוי כאלו מצוה אבל הנך מפתחות דר"י לא הודיעם שנאבדו לו ולא הכירו בדעתו שנוח לו ואפילו עשה ע"ד אביו אינו אסור אלא מדרבנן. ומ"ה שרינן לי' גבי כיס למי שהחשיך לו בדרך ליתנו לקטן כי היכי דשרינן התם ליתנו לנכרי ולהוליכו פחות פחות מד"א דאסירי מדרבנן ולגבי כיסו שרי ואי הוה קטן העושה ע"ד אביו מה"ת לא הי' מתירו שם, וכשנותן כיסו לקטן ונותנו לו סתם והוא מוליכו לא שאמר לו הוליך כיס זה שא"כ הי' אסור מה"ת כדאמרינן לקמן להזהיר גדולים על הקטנים.
מתניתין שני אחים א' פקח וא' חרש נשואים שתי אחיות א' חרשת וא' פקחת מת חרש בעל חרשת, מה יעשה פקח בעל פקחת תצא משום אחות אשה מת פקח בעל פקחת מה יעשה חרש בעל חרשת מוציא אשתו בגט ואשת אחיו אסורה לעולם.
מתניתין ב' אחים א' פקח וא' חרש נשואין ב' נכריות פקחות, מת חרש בעל פקחת מה יעשה פקח בעל פקחת או חולץ או מיבם, מת פקח בעל פקחת מה יעשה חרש בעל פקחת כונס ואינו מוציא לעולם.
מתניתין ב' אחים פקחים נשואים ב' נכריות א' פקחת וא' חרשת, מת פקח בעל חרשת מה יעשה פקח בעל פקחת כונס ואם רצה להוציא יוציא, מת פקח בעל פקחת מה יעשה פקח בעל חרשת או חולץ או מיבם.
תניא תינוק יונק והולך מנכרית ומבהמה טמאה ואין חוששין לו כיונק שקץ ולא יאכילנו נבלות וטרפות שקצים ורמשים ומכולם יונק אפילו בשבת ובגדול אסור, א"ש אומר נוהגים היינו שיונקים מבהמה טהורה ביו"ט, ה"ד אי דאיתא סכנה אפילו בשבת נמי ואי דליכא סכנה אפי' ביו"ט נמי אסור ל"צ דאיכא צערא וקסבר מפרק כלאחר יד הוא, בשבת דאיכא איסור סקילה גזרו רבנן יו"ט דאיכא איסור לאו לא גזרו רבנן, ופליגא הא דאבא שאול אדר' מרוינס דאמרינן בכתובות בפ' אע"פ תניא ר"מ אומר גונח יונק חלב בשבת מ"ט מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזרו רבנן ונ"ל דלא גרסי' התם בשבת אלא ביו"ט.
ת"ש לא תאכל לא תאכלם להזהיר גדולים על הקטנים מאי לאו דאמרי' להו לא תאכלו, לא דלא ליספי להו בידים. ואי קשיא כיון דלמיספי להו בידים אסור מה"ת כדנפקא לן מהאי קרא, א"כ היכי אמרינן בשבת בפ' תולין ר"מ יהיב פרוטה לתינוק גוי וזרע לי', פי' כשיתא בכרמא. וליתיב לתינוק ישראל, אתי למיסרך, ומשמע (תנאה) [טעמא] דלמא אתי למיסרך, הא לאו הכי שרי, והאמרת דאסור מה"ת למיספא להו איסור בידים, ובשלהי בכל מערבין נמי אמרי' וליתבי' לינוקא, לית הל' כר"א, דאתי למיסרך, אלמא אי לאו דילמא אתי למיסרך שרי, י"ל דודאי באלו דהוה איסורא דאורייתא הוה אסיר בלאו דילמא אתי למיסרך אלא באיסורא דרבנן אמרינן הכי דכיון דבגדול ליכא, אלא איסורא דרבנן הוה שרי למיעבד ע"י קטן אי לאו טעמא דילמא אתי למיסרך, והתם איסורא דרבנן הוא דהכי אמרי' התם בפ' ר"ט אומר כשות אינו כלאים בכרם וח"א כלאים בכרם וקיי"ל כל המיקל בארץ הל' כמותו בחו"ל, מכריז רב מאן דבעי למיזרע כישות בכרם מיזרע, רב עמרם חסידא מנגיד עלי', ר"מ יהיב פרוטה לתינוק גוי וזרע לי', וליתיב לי' לתינוק ישראל, אתי למיסרך, אלמא אפי' למ"ד [אסור] איסור דרבנן הוא, ובפ' בכל מערבין נמי הכי אמרי' יוה"כ מא"ל, היכי נעביד, ליבריך עלי' ולשתי כיון דאמר זמן קבלי' עלי' ואיתסר לי', דהא קאמר לי' ריב"א לרב מי בדלת, א"ל בדילנא, וליברך עלי' וליתבי', המברך צריך שיטעום, וליתבי לינוקא, לית הל' כר' אחא ב"י, דאתי למיסרך, אלמא אין בו אלא איסורא דרבנן שקבעו עליו מבע"י, ומ"ה הוה שרי למיתבא לינוקא אי לאו משום דילמא אתי למיסרך, אבל לעולם איסור דאורייתא אסור למיתבי' לינוקא, כדילפי' מקרא להזהיר גדולים על הקטנים.
מתניתין ב' אחים א' חרש וא' פקח נשואים ב' נכריות א' פקחת וא' חרשת, מת חרש בעל חרשת מה יעשה פקח בעל פקחת כונס ואם רצה להוציא יוציא, מת פקחת בעל פקחת מה יעשה חרש בעל פקחת כונס ואינו מוציא לעולם. פי' שאין כח לביאתו להפקיע זיקתה ואסורה להנשא לשוק לעולם.
<h2>דף קיד:</h2>
האשה שהלכה היא ובעלה למד"ה שלום בינו לבינה ושלום בעולם באת ואמרה מת בעלי תנשא מת בעלי תתיבם. שלום בינה לבינו ומלחמה בעולם קטטה בינו לבינה ושלום בעולם באה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת. רי"א לעולם אינה נאמנת אא"כ באה בוכה ובגדיה קרועים, א"ל א' זו וא' זו תנשא. פי' דוקא אם יש שלום בינו לבינה שאין קטטה ביניהם אז היא נאמנת אבל אם ראינו שיש ביניהם קטטה אינה נאמנת שמחמת שנאתו מתכונת לאסור נפשה עליו, ולקמן מפרש ה"ד קטטה, ובעת מלחמה נמי אינה נאמנת.
א"ר מ"ט דמלחמה משום דאמרה בדדמי ס"ד דכל הני דאיקטלי' הוא פליט ואת"ל כיון דשלום בינו לבינה נטרא וחזיא לי' זימנין דמחי לי' בגירא או ברומחא וסברא ודאי דמית ליה ודילמא עבדי לי' מסתרי וחיי, פי' אם פירש ממנה חדש או חדשים מדמה בלבה ותאמר ודאי מת במלחמה כמו שמתו הרבה ושמא לא מת אלא הוליכוהו בשביה ואפילו את"ל פעמים שראתהו מוכה מכת חרב או רומח והיא סבורה שלא יוכל לחיות ופעמים דעבדי לי' מסתרא שהוא תחבושת עשבים ידועים ויחיה.
סבר רבא למימר רעבון אינו כמלחמה דלא אמרה בדדמי, פי' שאינה נבהלת לברוח ברעבון כמו במלחמה ול"א בדדמי וי"ל אמון בדברי'. הדר א"ר רעבון ה"ה כמלחמה, דההיא דאתא לקמי' דרבא א"ל בעלי מת ברעב א"ל שפיר עבדת דשיזבת נפשך ס"ד בההיא פורתא (דנסתא) [דנפפיתא] דשבקת לי' הוה חיי א"ל מר נמי ידע דבכה"ג לא הוו חיי, פי' נתכוון לבודקה ולנסותה מתוך דבריה אם אומרת בדדמי אם לאו וסידר הדברים של בדדמי לפני' ואפשר באותן שאר הנפות שהנחת לו לחיות יפה עשית שהצלת נפשך והנחתו ובאת והיא הודית לדברי' שסברה שיקבל עדותה בדדמי וכשראתה שאמרה בדדמי חזר רבא לומר רעבון נמי כמלחמה דמי שמפני שראתה בני אדם מתים ברעב ולבעלה לא הי' מזונות מרובים או הי' תפוח מפני הרעב ואמרה בדדמי ואף על גב דלא מת ממש ומעידה עליו שמת.
א"ר רעבון גרוע ממלחמה, דאלו במלחמה כי אמרה מת בעלי במלחמה הוא דלא מהימני הא מת על מטתו מהימנא ואלו רעבון עד דאמרה מת וקברתיו, פי' דהא דתנן מלחמה בעולם אינה נאמנת הכי משמע כגון דקאמרה בפירוש מת במלחמה אבל אמרה מת על מטתו מהימנא, ואע"ג דאמרה הוכה במלחמה ומת על מטתו דדוקא כשאמרה מת במלחמה ראיתיו לא מהימנא, שמתוך שהיא נבהלת לברוח אמרה בדדמי אבל כשאמרה מוכה כאב ומת על מטתו נאמנת ואלו רעבון עד דאמרה מת וקברתיו דכי אמרה מת על מטתו דמי למת במלחמה דאמרי' לא חזיא דמת ממש ואמרה בדדמי, והכא נמי הי' מוטל תפוח במטה מחמת רעבון ולא חזי' לי' דמית ממש ושמא רחמו עליו והאכילוהו וחיי הלכך אינה נאמנת עד שתאמר מת וקברתיו, וה"ה במלחמה אם אמרה מת בעלי במלחמה וקברתיו נאמנת דל"ש מלחמה מרעבון בהא מילתא דכיון דאמרה קברתיו ל"ל דילמא בדדמי אמרה, ולא חיישינן דילמא משקרא דחיישי לקלקולא, וכך כתב גם ר"ח ז"ל בקטטה בינו לבינה דאמרה בדדמי לעולם אינה נאמנת עד דאמרה מת וקברתיו.
מפלת, ה"ה כמלחמה דאמרה בדדמי, פי' ע"י רעש היו נופלים כל בתי העיר וכ"א בורח בחוץ למלט על נפשו. וגם היא ברחה ולא ראתה את בעלה וסבורה שמת ושמא גם הוא ניצל וברח. שילוח נחשים ועקרבים ה"ה כמלחמה דאמרה בדדמי.
דבר, אמרי לה ה"ה כמלחמה ואמרי לה אינה כמלחמה דסמכי אדאמרי אינשי שב שנין הוי מותנא ואינש בלא זמנא לא שכיב, וכיון דלא אפסקי' הל' כמאן עבדא לחומרא וה"ה כמלחמה.
איבעי' להו החזיקה היא מלחמה בעולם מהו מי אמרינן מה לה לשקר דאי בעי אמרה שלום בעולם א"ד כיון דבהחזקה אמרה בדדמי ל"א מ"ל לשקר ומרע לחזקה, כתב המורה ואי קשיא ותפשוט לי' ממתני' דקתני שלום בעולם נאמנת והא ודאי מת בעלי במלחמה קאמרה דאי על מטתו מאי אירי' שלום בעולם אפילו מלחמה בעולם אמרת לעיל כי אמרה מת על מטתו מהימנא א"ו מת במלחמה איצטריכי' לי' לאשמיעינן היינו החזיקה היא מלחמה בעולם. ותירץ, מתניתין דאמרה מת סתם ואשמעינן מתני' דהואיל ושלום בעולם אע"ג דל"א על מטתו בהדיא מסתמא מת על מטתו קאמרה, ובזמן שיש מלחמה בעולם מסתמא מת במלחמה קאמרה עד דאמרה מת על מטתו, וכי קא מבעי' לי' לרבא כגון שיש שלום בעולם ואמרה איהי מת במלחמה. ואינו נ"ל פתרון זה לפרושי מתני' דקתני מלחמה בעולם אינה נאמנת כגון דאמרה מת סתם דכיון דאלו אמרה מת על מטתו מהימנא אמאי כי אמרה מת סתם קאסרי' לה מיד יבדקנה לחקור אותה האיך מת, וגם בשעת שלום דמהימנא אמאי שרינן לה במת סתם נחקר אותה דילמא מת במלחמה קאמרה. ואת"ל דהיא החזיקה מלחמה אינה נאמנת לא תהא נאמנת וכי בשופטני עסקינן שאין חוקרין הדברים ומבררים יפה האיך מת כיון שיש לחלק בדבר. לפיכך נ"ל לפרש דהאי דקתני מלחמה בעולם אינה נאמנת דאמרה בדדמי ומ"ה דייק מינה רבא הא מת על מטתו מהימנא דמתני' מוכחא בפירוש דקאמרה מת במלחמה, תדע דהכי הוי מדאמרינן ההיא דאתא לקמי' דרבא א"ל מת בעלי ברעב. אלמא בפירוש העיזה ואמרה מת ברעב. והה"נ במלחמה דאמרי' במתני' דלא מהימנא כגון דאמרה מת בעלי במלחמה ומשום דאיסתפקא לן האי דתניא במתני' מלחמה בעולם אינה נאמנת אי דהוחזקה לן דאיכא מלחמה בעולם הוא דלא מהימנא הא החזיקה היא מלחמה בעולם מהימנא ע"י מיגו, וה"פ דמתני' מלחמה ידועה בעולם ואמרה מת בעלי לא מהימנא אבל שלום בעולם אע"ג דאמרה מת במלחמה מהימנה משום מגו, א"ד האי דתני מלחמה בעולם דברי האשה הם שהיא החזיקה מלחמה בעולם ואמרה מת בעלי במלחמה ואפ"ה לא מהימנא דכיון דאית לן חזקה דבמלחמה אמרה בדדמי לא אתי מגו ומרע לחזקה דל"ל מ"ל לשקר דאיהי גופה לא מכווני לשקורי אלא היא סבורה שמת ושלום בעולם הוא שאמרה בשעת שלום מת על מיטתו.
<h2>דף קטו.</h2>
ת"ש עישינו עלינו בית הוא מת ואני נצלתי אינה נאמנת. פי' הציתו הבית באש ונתמלא עשן ואני ברחתי ונצלתי והוא נשאר שם ומת אינה נאמנת, והא הכא (בהוחזקה מלחמה בעולם) [דהחזיקה היא מלחמה זו] וקתני אינה נאמנת ול"א מ"ל לשקר דאי בעי אמרה מת סתם. ומהדר ש"ה דא"ל כי היכי דלדידך איתרחיש ניסא לדידיה נמי איתרחיש ניסא, פי', ש"ה דקאמרה דכשנתמלא הבית עשן ברחה ולא המתינה עד שתראהו מת ואי משום עשן כי היכי דלדידך איתרחיש וכו' אבל לגבי מלחמה א"ל אי לא חזיתיה לא אמרה דהא אי בעי' לשקר לא הות מחזקא מלחמה בעולם, ול"ד מלחמה לשריפת אש, דבמלחמה תוכל לחזור אחר בעלה ולראותו משא"כ בשריפה שאין אדם מתעכב שם לראות מה יעשה לו שמא תבער בו האש ולחזור אחריו אחרי ששקעה האש א"א שכבר נעשה אפר. הלכך לא מהימנא שא"י להעיד עליו אלא רק בעת השרפה היינו בבית אני והוא אני יצאתי והוא לא ראיתיו שיצא, ומדלא יצא (שם) [ש"מ] מת, ע"כ אינה נאמנת דאמרינן לה כי היכי וכו' ואע"ג דאמרה אחר ששקעה האש ראיתיו מת והכרתיו אינה נאמנת דאמרינן בדדמי קאמרה, אבל במלחמה אינו כן שבתוך המלחמה יכולה לראות אם מת, א"נ תחפש אחריו ותראנו, א"נ ע"פ עדים כשרים שיעידו עליו, הלכך י"ל שתהא נאמנת.
ת"ש (נעלו) [נפלו] עלינו גויים נפלו עלינו לסטים הוא מת ואני נצלתי נאמנת, פי' והא הכא היא החזיקתן וקתני נאמנת, ול"א בדדמי קאמרה אלא אמרינן מ"ל לשקר. התם כדראב"א דאמר אשה כלי זיינה עליה. פי' הכא לא אמרה בדדמי אלא נטרא לי' עד דחזיי' דמית, (פי') [כי] אשה לא מסתפיא מליסטים כדראב"א בפ' אין מעמידין אבל בעת מלחמה אין מי שישגיח והאשה בורחת להציל נפשה מ"ה לא מהימנא דאמרה בדדמי ולא איפשטא ועבדינן לחומרא.
ההוא גברא דבשלהי הילולא איתלי נורא בגננא א"ל דביתהו חזי גבראי חזי גבראי איתחזי גברא חרוכא דשדא ופיסתי' דידא שדיי', סבר רחב"א למימר היינו עשינו עלינו בית עשינו עלינו מערה. פי' דלא מהימנא א"ל רבא מי דמי התם ל"א חזי גבראי חזי גבראי, הכא הא אמרה. ועוד הא גברה חרוכא דשדי ופיסתא דידא דשדיי'. ורחב"א גברא חרוכא דשדי אתא אינש לאצלוי' ואכלתיה נורא דאיתלי ביה ופיסתא דידא דשדי' נורא אתלי בי' ואתיליד בו סומא ומחמת כסופא ערק ואזל לעלמא.
אבעי' להו ע"א במלחמה מהו טעמא דע"א משום מילתא דעבידא לגלויי לא משקרי ה"נ לא משקר א"ד טעמא דע"א משום דהיא גופה דייקי ומינסבא והכא לא דייקי. ואי קשי' אטו באשה נמי מי ל"ל האי טעמא דמילתא דעבידא לגלויי לא משקרא ואפ"ה אמרינן דבדדמי קאמרה וה"נ נימא בע"א וי"ל דה"ק אי טעמא דע"א משום דמילתא דע"ל ל"מ א"כ נאמן הוא כשנים וכי היכי דבעדות שלמה ל"א דבדדמי קאמרו ה"נ בע"א שע"א כאן כשנים דמי, א"ד לא מהימן ע"א אלא משום דהיא גופה דייקא ומינסבי' והכא לא דייקא שפיר אמרה בדדמי.
ת"ש מעשה בב' ת"ח שהיו באים עם א"י ב"ס בספינה וטבעו והשיא ר' את נשותיהן ע"פ נשיא והא מים כמלחמה דמי והא מאה נשים כע"א דמי וקתני השיא ר' את נשותיהן, פי' והא מים כו' דא"ל בהו בדדמי ודילמא טבעו בצד זה ועלו בצד זה ומאה נשים כע"א דמי והשיא את נשותיהם אלמא ע"א במלחמה נאמן, ומכאן מוכח דדוקא בע"א אמרינן דבדדמי קאמר ואין מקבלין עדותו אבל בתרי לא חיישינן דבדדמי קאמרי אלא מקבלין עדותן בכ"מ ואפילו במלחמה, ומהדר ותסברא מים שאין להם סוף נינהו ומים שאל"ס אשתו אסורה, פי' ותסברא דבטבעו בלחוד העידו ותו לא א"ה מאי ארי' נשים אפילו אנשים נמי כי אמרו טבעו לא מהימני שאין זה עדות ברורה ואנן דאמרינן ע"א במלחמה לא מהימן אע"ג שמעיד עדות ברורה אמרי' דילמא בדדמי קאמר שאילו הי' שנים היתה עדות שלמה אבל טבעו שאינה עדות ברורה אפילו באנשים האיך תהיה עדות בנשים, א"ו מדקבל עדותן לא בטבעו לחוד אלא כגון דאמרי אסקנוהו קמן וחזנהו לאלתר וקאמרו סימני' דלאו עלייהו סמכי' אלא אסימנים, פי' אי אמרו הכרנו אותם בטב"ע אין לסמוך בעדותן שי"ל בדדמי קא אמרי שמתוך שראו טבעותן סברי כי הם הם ואחרים הם אבל השתא דאמרי הכרנום בטב"ע וגם בסימנים שעליהן והתבררנו כי הם הם נאמנות דאסימנים סמכינן שבבירור היכירום יפה, אבל לעולם אי אמרי הכרנום בטב"ע בלחוד תלינן דבדדמי קאמרי. וכיון דלא איפשיטה לחומרא עבדינן ואין ע"א נאמן במלחמה. ואין לפשוט ממאי דאמרינן לקמן ההוא גברא דטבע בדיגלת ואסקוה אגישרא מבסתנא ואסבה רבא לדביתהו אפומי' דשושביני לבתר ה' יומין ש"מ דע"א נאמן במים, דהתם ל"ל בדדמי שלא ראה טביעתו ולא הי' עמו בספינה וכשראהו על שפת הנהר לאחר ה' ימים שנבררו יפה בהכרת פניו לא הי' מעיד עליו וכמו שהי' נאמן להעיד עליו אם ראוהו מת מוטל ביבשה עד ג' ימים כך הוא נאמן עליו במים לאחר ה' ימים ואין לומר שם בדדמי לי' אלא בטב"ע הכירו כפי רוב כדרך כל המעידים על האדם שמת שמכירו בבירור, ול"א בדדמי אלא כשראה טביעתו ולא ראה עליתו או ראה טביעתו ועליתו ומדמה לי' שזהו אותו שנטבע אבל זה שלא הי' עמו בספינה ולא ראה טביעתו וראהו מת על שפת המים והכירו בטב"ע אין לך [עדות] ברורה גדולה מזו.
<h2>דף קטו:</h2>
ההוא גברא דאפקיד שומשמי גבי חבריה א"ל הב לי שומשמי א"ל שיקלתינהו א"ל הא כך וכך הואי ובחביתא דידך רמיין א"ל שקולתינהו והני אחריני נינהו, סבר ר"ח למימר היינו מתני' שני ת"ח דסמכו אסימנא ול"א הנך אזדו לעלמא והני אחריני נינהו ואיתרמו בהו הנך סמנים א"ל רבא מי דמי התם קאמרו סימנים הכא שומשמי מאי סימנים אית להו דקאמר כך וכך הוין אימור איתרמוי' איתרמי להו וחיישינן שמא פינה. ואסקי' והל' חיישינן שמא פינה.
יצחק ר"ג בר אחתי' דר"ב הוה קאזיל מקורטבא לאספמיא ושכיב שלחו מתם יצחק ר"ג ב"א דר"ב הוה אזיל מקורטבא לאספמיא ושכיב, מי חיישינן לתרי יצחק לתרי יוסף ב"ש או לא, פי' שמו הי' כך ולא שהי' ריש גלותא, שלא הי' ראש הגלות אלא אחר. אביי אמר חיישינן רבא אמר לא חיישינן. וכגון שלא הוחזק שני יצחק ר"ג בקורטבא דמודה רבא היכי דהוחזקו שני יוסף ב"ש בעיר א' דחיישינן ולא פליגי אלא בשלא הוחזקו דאביי אמר אפ"ה חיישינן ורבא סבר כיון דלא הוחזקו לא חיישינן והל' כרבא. עיין בפסקיי בפ' כל הגט.
<h2>דף קטז.</h2>
ההוא גיטא דאשתכח בסורא וכתוב ביה הכי בסורא מתא אנא ענן בר חייא נהרדעא פטרית ותרוכית ית פלונית אינתתי ובדיק רבנן מסורא ועד נהרדעא ולא הוי ענן בר חייא לבר מענן בר חייא מחגרא דהוי בנהרדעא. ואתו סהדי ואמרו דההיא יומא דאיכתיב האי גיטא ענן בר חייא גבן הוה בנהרדעא, אמר אביי [אף] לדידי דחיישינן הכא לא חיישינן דהא אמרי סהדי בנהרדעא הוה מאי בעי בסורא, אמר רבא אפילו לדידי דלא חיישינן הכא כיון דאתחזק חיישינן דילמא בגמלא פרחא אזיל, א"נ בקפיצה אזיל, א"נ מילי מסר כדא"ל רב לספריה וכן א"ל ר"ה לספריה כי איתניכו בשילה כתביתו בשילה אע"ג דמסירי לכו מילי בהונא, פי' הגט נמצא בסורא והאשה עומדת ותבעתו והי' כתוב בו דכתיבי בסורא וכתבו ענן ב"ח מנהרדעא לאשתו ואנו חוששין שמא אין זה הגט מאותו ענן בעל זו האשה אלא מענן אחר ומפני חששא זו בדקו מסורא ועד נהרדעא ולא נמצא ענן ב"ח אחר כ"א א' בנהרדעא והעדים היו מעידים כי ביום שנכתב הגט הזה הי' בנהרדעא ולא יתכן לבוא באותו היום מנהרדעא לסורא ולפיכך הכשירו אביי ורבא חייש שמא הלך באותו יום ע"י גמל קל או ע"י שם בקפיצה או שמא דברים מסר לעדים קודם לכן בעודו בנהרדעא שיכתבו גט לאשתו והלכו העדים לסורא וכתבוהו שם ולא כתבו שם המקום שנמסר להם לכתוב הגט דהיינו נהרדעא אלא שם המקום שיכתבוהו כדא"ל רב לספריה. ואי קשיא היכי אמר רבא דחיישינן דילמא בגמלא פרחא אזיל ופסלי' לגיטה בחששא זו והא בפ"ק דמכות א"ר באו ב' ואמרו בצפרא בחד בשבא בסורא הרג פל' את הנפש ובאו ב' עדים ואמרו בפנינו בחד בשבא בנהרדעא עמנו הייתם חזינן אי מצפרא לפניא מצי אזלו מסורא לנהרדעא לא הוי זוממים ואי לא הוי זוממים פשיטא מ"ד ליחוש לגמלא פרחא קמ"ל, אלמא לא חייש רבא לגמלא פרחא וקטלינן להו והכא חייש לג"פ ופסלינן לגיטא. וי"ל דבודאי ל"ל לא לג"פ ולא לקפיצה דא"כ אין לדבר סוף ולא ימצא לעולם עדים זוממין והכא לא חייש רבא אלא לשמא מילי מסר שיתכן להיות ול"א קפיצה וג"פ אלא לסעד לעלמא כ"א להרבות החששא ואלו לא הי' החששא דילמא מילי מסר בעבור קפיצה וג"פ לא היינו פוסלין הגט. והל' כרבא.
קטטה בינו לבינה ה"ד קטטה. פי' שאם הי' דברים ביניהם על שום כעס שהי' להם לא תקרא קטטה שדרך איש ואשתו לכעוס זע"ז ומפני כך אין האשה שונאה את בעלה אלא פשוט קטטה של גירושין ביניהן דאורחא דמילתא שהיא שונאתו. אר"י א"ש באומרת בעלי גרשני, ומתמה כולהו נמי הכי אומרות, אלא באומרת לבעלה גירשתני, וליהמנה מדר"ה דאר"ה אישה [א"ה. כאן חסר ועי' פסקי הרי"ד] מתיר אותה, ובשלהי נדרים אמרינן איבעיא להו אמרה לבעלה גירשתני מהו משום דבעי למיפשטיה ממתני' דהתם ודאי דממתני' דהתם לא מצית למיפשטי' אבל מ"מ מימרא דרב המנונא קיימי.
<h2>דף קטז:</h2>
איבעי' להו ע"א בקטטה מהו. טעמא דע"א משום דמילתא דעבידי לגלויי לא משקר או דילמא דע"א משום דהיא גופה דייקא ומינסבא והכא כיון דאית לה קטטה לא דייקא. ואיתקום בתיקו ותיקו דאסורא לחומרא ולא מהימן.
ר' יהודה אומר לעולם אינה נאמנת וכו' ההיא דאתאי לבי דינא דר' יהודה אמרו לה ספדי קרעי מאניך סתרי מזייך אלפוה שקרא, ומהדר אינהו כרבנן ס"ל סברי תעביד הכי כי היכי דלישרייה.
מתניתין בה"א לא שמענו אלא בבאה מן הקציר בלבד אמרו להן ב"ש א' הבאה מן הקציר א' הבאה מן הזיתים וא' הבאה ממדינת הים לא דברו בקציר אלא בהוה חזרו ב"ה להורות כב"ש ואפי' ממדינה למדינה דשכיח שיירתא ומירתתא לשקר. ירושלמי למה קציר א"ר מנא דאונסיה שכיח שאין החמה קודחת על ראשו של אדם אלא בשעת הקציר כדכתיב ויהי היום ויצא אל אביו אל הקוצרים ויאמר אל אביו ראשי ראשי וגו' ורבנן אמרי דרחשא שכיח.
מתניתין ב"ש אומרים תינשא ותטול כתובתה וב"ה אומרים תנשא ולא תטול כתובתה. אמרו להן ב"ש התרתם את הערוה החמורה לא תתירו את הממון הקל. אמרו להן ב"ה מצינו שהאחים נכנסים לנחלה על פיה. אמרו להן ב"ש והלא מספר כתובתה נלמוד שהוא כתב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב לכי חזרו ב"ה להורות כב"ש.
<h2>דף קיז.</h2>
ואמר רב חסדא נתיבמה יבמה נכנס לנחלה על פיה הן דרשו מדרש כתובה ואנו לא נדרוש מדרש תורה יקום על שם אחיו אמר רחמנא והרי קם. אר"נ באה לב"ד ואמרה מת בעלי התירוני לינשא מתירים אותה לינשא ונותנין לה כתובה. תנו לי כתובתי אף לינשא אין מתירים אותה. מ"ט אדעתא דכתובה אתאי. איבעי' להו התירוני לינשא ותנו לי כתובתי מהו. כיון דקאמרה כתובה אדעתא דכתובה אתאי א"ד כל מילי דאינש דאית ליה אמר להו בבי דינא. את"ל כל מילי דאינש א"ל בב"ד תנו לי כתובתי והתירוני לינשא מהו הכא ודאי אדעתא דכתובה אתאי א"ד משום דלא ידעה במאי אישתרא אמרה הכי תיקו. וכל תיקו דאיסורא לחומרא.
מתניתין הכל נאמנים להעידה חוץ מחמותה ובת חמותה וצרתה ויבמתה ובת בעלה, מה בין גט למיתה שהגט הכתב שבידן מוכיח, עד אומר מת ונשאת ובא אחר ואמר לא מת הרי זו לא תצא. א' אומר מת ושנים אומרים לא מת אע"פ שנשאת תצא, שנים אומרים מת ואחד אומר לא מת אע"פ שלא נשאת תנשא. פי' ה' נשים הללו שונאות אותה ומתכוונת לקלקלה ומ"ה אינן נאמנות. חמותה שונאתה שאומרת בלבה זו תאכל כל יגיעי ועמלי וכן בת חמותה אומרת זו תירש כל עמל אבי ואמי ואני אדחה, יבמתה יראה שמא סופה להיות צרתה לכשימות בעלה. ובת בעלה אומרת זו באה במקום אמי ואוכלת כל עמלה. מה בין גט למיתה דאמרינן בפ"ב דגיטין אף הנשים שאינן נאמנין לומר מת בעלה נאמנות להביא גיטה ממד"ה ואע"ג דעלייהו סמכינן שצריכות לומר בפני נכתב ובפ"נ שהגט הכתב מוכיח ועיקר הסמך על הכתב הוא, אבל הכא אין אנו סומכין אלא על עדותן.
איבעי' להו בת חמיה מהו טעמא דבת חמותה משום דאיכא אמא דסנייא לה היא נמי סניא לה והכא ליכא, א"ד טעמא דבת חמותה משום דקאמרה קאכלה לגירהנא דבי נשא ל"ש בת חמותה ול"ש בת חמיה ולא איפשטא.
תניא ר' יהודה מוסיף אף אשת אב והכלה אמרו לו אשת אב הרי היא בכלל בת הבעל, כלה הרי היא בכלל חמות. דכתיב כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, פי' כל שחבירו שונאו גם הוא שונא אותו וה"ה אשת אב לרבנן וכמו שבת חמותה אינה נאמנת לה כן גם היא אינה נאמנת לבת חמותה ונמצאת אשת אב בכלל בת חמות, והכי תניא בתוספתא בפ' האשה והללו שאין נאמנות להעידה אף היא אינה נאמנת להעידן, ירושלמי תני כשם שאין נאמנות עליה כך אינה נאמנת עליהן בן חמותה כבת חמותה בן בעלה כבת בעלה יבמתה אפי' אחותה א"ר יוסי מתניתין אמרה כן שלא עשו זכרים כנקבות ופליגא מתניתין אההיא ברייתא דתנינן תמן אין האשה נאמנת לומר מת יבמי שתנשא ולא מתה אחותי שתכנס לביתה וכן אין האיש נאמן לומר מת אחי ליבם את אשתו מפני שאין לה בנים היו לה בנים נאמן, פי' דוקא כשאין לה בנים שהיא זקוקה לו אינו נאמן, אבל היו לה בנים שאינה זקוקה לו נאמן, אלמא שיבמה אינה נאמנת (יבמה) [יבם] נאמן ולא עשו זכרים כנקבות ומתלמודינו נמי אית למילף שלא עשו זכרים כנקבות מדקא מיבעיא לן על בת אחיה ולא פשיט ליה מבת חמיה להתירא.
<h2>דף קיז:</h2>
עד אומר מת ונשאת ובא אחר ואמר לא מת לא תצא טעמא דנשאת הא לא נשאת לא תנשא והאמר עולא כל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים ואין דבריו של א' במקום שנים. ה"ק עד אומר מת והתירוה לינשא ובא אחר ואמר לא מת לא תצא מהתירה הראשון, ודוקא התירוה קודם שיבא עד שני המכחישו אבל בא קודם שהתירוה מודה עולא דלא סמכינן אקמא דאכתי לא אחשביניה כתרי. ומבעי לי טעמא דהתירוה לינשא אבל אם בא עד שני והכחישו קודם שהתירוה לינשא והלכה ונשאת מהו שתצא. תנן בסיפא עד א' אומר מת וא' אומר לא מת ה"ז לא תנשא, עברה ונשאת מהו מי דיקינן מינה מדקתני לא תנשא ולא קתני ואם נשאת תצא ש"מ דלא תצא א"ד כיון דאמור רבנן לא תנשא ממילא אם נשאת תצא. ומצאתי בתוספתא בפ' האשה ר' מנחם ב"ר יוסי אומר עד א' אומר מת ונשאת ובא אחר ואמר לא מת ה"ז לא תצא. בתחלה עד א' אומר מת ועד א' אומר לא מת אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת אע"פ שנשאת תצא, פי' אם בתחלה קודם שתנשא או שיתירוה להנשא בא עד שני והכחישו אע"פ שנשאת תצא. וגרסינן בירושלמי עד אומר מת ונשאת ובא עד אחר ואומר לא מת ה"ז לא תצא מפני שאחר שנשאת הא אם עד שלא נשאת ונשאת תצא. א"ר יוחנן זו דברי רבי מנחם ב"ר יוסי אבל דברי חכמים בין שאמר משנשאת בין שאמר עד שלא נשאת לא תנשא ואם נשאת לא תצא.
עד אומר מת ושנים אומרים לא מת אע"פ שנשאת תצא. פשיטא אין דבריו של א' במקום שנים לא צריכא בפסול לעדות וכדר' נחמיה דתניא ר' נחמיה אומר כל מקום שהאמינה תורה עד א' הלך אחרי רוב דעות ועשו שתי נשים באיש א' כשני אנשים באיש א'. אי בעית אימא כל היכא דאתא ע"א כשר מעיקרא אפי' ק' נשים כע"א דמיין, אלא כגון דאתאי אשה מעיקרא. ותרצה לדר' נחמיה הכי ר' נחמיה אומר כ"מ שהאמינה תורה ע"א הלך אחר רוב דעות ועשו שתי נשים באשה אחת כשני אנשים באיש א' אבל שתי נשים באיש א' פלגא ופלגא הוא, ואם נשאת לא תצא. פי' כל מקום שהאמינה תורה ע"א כגון בסוטה שהאמינה תורה ע"א שאמר אני ראיתיה שנטמאת ולא היתה אתה עוד, וכגון בעגלה ערופה שהאמינה תורה ע"א לומר אני ראיתי את ההורג ולא הי' שם עוד, פי' וכל האי סוגיא דאמרינן הכא אמרינן במס' סוטה גבי סוטה וגבי עגלה ערופה והכא דהאמינו ע"א עשו כשל תורה.
שנים אומרים מת וע"א אומר לא מת אע"פ שלא נשאת תנשא, מאי קמ"ל בפסול עדות דאזלינן בתר רוב דעות היינו הך, מהו דתימא כי אזלינן בתר רוב לחומרא אבל לקולא לא קמ"ל.
מתניתין א' אומרת מת וא' אומרת לא מת זו שאמרה מת תנשא ותטול כתובתה וזו שאמרה לא מת לא תינשא ולא תטול כתובתה, א' אומרת מת וא' אומרת נהרג ר"מ אומר הואיל ומכחישות זו את זו הרי אלו לא ינשאו ר' יהודה אומר אומרים הואיל וזו וזו מודים שאינו קיים הרי אלו ינשאו, עד אומר מת ועד אומר לא מת אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת ה"ז לא תנשא. פי' שתי נשים צרות שבאו ממד"ה א' אומרת מת בעלי וא' אומרת לא מת זו שאומרת מת בעלי תנשא ותטול כתובתה ואין הכחשת צרתה אוסרתה שאינה נאמנת לא להשיאה ולא להכחישה, ודוקא הכחשה דידה לא הויא הכחשה אבל האשה שאמרה מת בעלי וע"א אומר לא מת ומכחישה ואפי' אשה מכחישתה לא תנשא.
א' אומרת מת וא' אומרת נהרג וכו'. פי' דקסבר ר' מאיר הכחשת הצרה הכחשה היא ור' יהודה ור"ש סברי הכחשת צרה אינה הכחשה ודוקא צרות אינן מכחישות זו את זו אבל ע"א אומר מת וע"א אומר נהרג עדות מוכחשת היא ואע"פ ששניהם מודים שאינו קיים לא תנשא. והכי אמרינן נמי בירושלמי א"ר אלעזר מודו ר' יהודה ור"ש בעדים, מה בין עדי' מה בין צרה לא עשו דברי צרה אצל חברתה כלום.
<h2>דף קיח.</h2>
עד א' אומר מת וע"א לא מת אשה וכו'. כיון שבא העד השני או האשה ואמרי לא מת קודם שהתירו אותה ע"פ העד הראשון ה"ז לא תנשא. וגרסינן בירושלמי גידל בר מנימין בשם רב כל מקום שהכשירו עדות אשה כאיש האיש מכחיש את האשה והאשה מכחישה את האיש וליתני עד אומר מת ואשה אומרת לא מת. תני בשם ר' כן בשם ר' נחמיה.
וזו שאומרת לא מת לא תנשא, טעמה דאמרה לא מת הא אישתקא תנשא והא אין צרה מעידה לחברתה, ומהדר לא מת אצטריכא לי' סד"א האי מימת מת והאי דקאמרה לא מת לקילקולא דצרה קא מיכונה תמות נפשי עם פלשתים הוא דקעבדה קמ"ל, פי' אע"ג דכי שתקה פשיטא לן דלא תנשא מהו דתימא כיון דאתא ומערערא גליא דעתה דלצערה צרה קמיכונה ולעכבא שלא תנשא והלכך אפי' היא תשתרי קמ"ל.
ומקשה וליפליג ר"מ ברישא. פי' ר"מ דסבר דהכחשת צרה הויא הכחשה ליפלג נמי ברישא דקתני א' אומרת מת וא' אומרת נהרג (גליון ס"א לא מת) תנשא, דהא צרתה מכחשת לה, א"ר אלעזר במחלוקת שנויה ור' יהודה ור"ש היא. פי' ור"מ מפליג ארישא קאי וה"ק לא מיבעיא כי אמרה לא מת דהויא הכחשה היא ולא מינסבא אלא אפי' היכא דתרוייהו מודי שאינו קיים הכחשה היא ולא מינסבא חדא מינייהו, ור' יהודה ור"ש ס"ל דהכא אפי' תרווייהו מישתרי כיון ששתיהן אומרים שאינו קיים דהכחשה דצרה אינה הכחשה. וקיי"ל ר"מ ור' יהודה ור"ש אין הלכה כר"מ דהכחשת צרה אינה הכחשה, ושני עדים המכחישים זה את זה פסולים ונמצא עכשיו שאין דין א"א [והוא] כדיני נפשות דכי היכי דאמרי' בסנהדרין גבי דיני נפשות א' אומר בסייף וא' אומר בארירן הרגו אין זה נדון ה"נ אמרינן הכא גבי עדות אשה, ואע"ג דאמרינן בפ' דיני ממונות בתרא אמר רבא עדות המכחשת זא"ז בבדיקות כשרה בדיני (נפשות) [ממונות] הכא גבי אשה לא אוקילו רבנן אלא הכי הוא כדיני נפשות שבטלה עדותן.
מתניתין האשה שהלכה היא ובעלה למד"ה ובאה ואמרה מת בעלי תנשא ותטול כתובתה וצרתה אסורה היתה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה דברי ר' טרפון ר"ע אומר לא זו דרך מוציאה מידי עברה עד שתהא אסורה להנשא תהא אסורה לאכול בתרומה, פי' ר' טרפון סובר אין הצרה נאמנת לא להתירה ולא לפוסלה ור' עקיבא חייש לחומרא. אמרה מת בעלי ואח"כ מת חמי תנשא ותטול כתובה וחמותה אסורה היתה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה דברי ר"ט ר"ע אומר אין זו הדרך מוציאה מי"ע עד שתהא אסורה לינשא אסורה לאב"ת, פי' הכל פסולים להעיד לחמותה ולא משגיחים בעדותה אפי' לאוסרה בתרומה, ואע"ג דאמרה מת בעלי ואח"כ מת חמי שכבר נתרחקה ממנה לפי עדותה לא מהימנא ור"ע חייש לחומרא ואינה אוכלת בתרומה.
וצריכא דאי אתמר הך קמייתא בהא קאמר ר' טרפון משום צערא דגופה אבל חמותה דצערא דמילי דעלמא אימא מודה ליה לר"ע צריכא, ואי איתמר בהא בהא קאמר ר"ע אבל בהך אימא מודה ליה לר"ט צריכא, א"ר יהודה א"ש הלכה כר' טרפון.
<h2>דף קיח:</h2>
מתניתין קידש א' מה' נשים ואינו יודע איזו מהן קידש כל או"א אומרת אותי קידש נותן גט לכל או"א ומניח כתובה ביניהן ונסתלק דברי ר' טרפון ור' עקיבא אומר לא זו הדרך מוציאתו מידי עבירה עד שיתן גט וכתובה לכל או"א אם אינו רוצה לישא את כולן, ומיכן מוכח שיש כתובה לארוסה בתנאי ואע"ג דלא כתב לה, דליכא לאוקומי מתניתין בדכתב לה שא"כ אמאי אינו יודע ניחזי למאן כתב אלא מפני דלא כתב לה. גזל א' מב' ואינו יודע איזה מהן גזל כאו"א אומר אותי גזל מניח גזילה ביניהם ומסתלק דר"ט רע"א לא זו הדרך ממ"ע עד שישלם גזילה לכאו"א.
ומקשינן קדש קתני בעל לא קתני גזל קתני לקח לא קתני, מתני' לא ת"ק לא רשב"א. פי' המורה קדש קתני דאיכא למימר התם הוא דאמר ר"ט מניח כתובה ביניהן ומסתלק שלא עשה בה מעשה אבל בעל לא קתני דאיפליג ר"ט דכיון שעשה בה מעשה וגינה אותה בקדושי ביאה צריך להוציא עצמו מעבירה וליתן לכולן. גזל קתני דהואיל ועבד איסור קניס ליה ר"ע, אבל לקח מקח מחמשה ואינו יודע איזהו לא קתני דלקנסי' ר' עקיבא. ואינו נ"ל דהיכי מצי לדיקי ממתניתין דמדלא קתני בבעל דמודה ר' טרפון בבעל והא קא חזינן דפליגי ר"ט ור"ע בגזל מ"ש [דלא פליגי] בבעל כדאמרינן לקמן דטפי עדיף איסור גזל מאיסור בעל. ותו היכי מצי לדייקי ממתני' דמדלא תני לקח מכלל דמודה ר"ע בלקח והא קא חזינן דפליג ר"ע בקדש ואע"ג דלא עביד איסורא. ונ"ל דהכי פירושה קדש קתני בעל לא קתני דאי הוה תני בעל (מכלל') ה"א דוקא בבעל וגזל פליג ר' עקיבא ומשום דעבד איסורא אבל בקידש דלא עביד איסורא מודה לר"ט אבל השתא דתני קדש חזינן דאפי' בקדש דלא עביד איסורא פליג ר"ע וה"ה דפליג בלקח וא"י ממי לקח. ותו דייקינן גזל קתני לקח לא קתני דאי הוה תני לקח ה"א דוקא בלקח וקדש דלא עביד איסורא פליג ר"ט אבל בגזל דעביד איסורא מודה לר"ע אבל השתא דתני גזל חזינא דאפי' בגזל דעביד איסורא פליג ר"ט וה"ה בבעל. ושמעינן השתא ממתני' דבין בקדש ולקח ובין בגזל ובעל פליגי ולא אתיא מתני' לא כת"ק ולא כרשב"א דר' שמעון בן אלעזר סבר דמודה ר"ע בקדש ולקח ולא פליג אלא בבעל וגזל ומתני' קתני דאפי' בבעל וגזל פליגי דתניא ארשב"א לא נחלקו ר"ט ור"ע על שקדש א' מה' נשים ואינו יודע איזו קדש שמניח כתובה ביניהן ומסתלק על מה נחלקו על שבעל שר' טרפון אומר מניח כתובה ביניהן ומסתלק ור"ע אומר עד שיתן כתובה לכל או"א. ולא נחלקו ר"ט ור"ע על שלקח מקח מה' בני אדם ואינו יודע מאיזה מהם לקח שמניח דמי מקח ביניהן ומסתלק על מה נחלקו על שגזל שר"ע אומר נותן דמי גזילה לכאו"א. מדקאמר רשב"א דבקדש ולקח לא פליגי מכלל דת"ק סבר פליגי מני אי ת"ק ליתני קדש ולקח אי רשב"א ליתני בעל וגזל. וק' אמאי דייקי' מכלל דת"ק סבר בקדש ולקח פליגי אבל בבעל וגזל לא פליגי ומדחקא לפרושי מתני' מאי קדש קדש בביאה ולוקמי' כרשב"א, נסיק אפילו מכלל דת"ק סבר דבזה ובזה פליגי ותיתי מתני' כת"ק. ובתוספתא מצאתי בפירוש שהי' אומר ת"ק דוקא בקדש ולקח פליגי אבל לא בבעל וגזל, דתניא בפ' האשה, קדש א' מה' נשים ואין ידוע איזו מהן קידש כאו"א אא"ק שמניח כתובה ביניהן ומסתלק לא נחלקו אלא על שבעל ולא נחלקו על של"מ ואין ידוע מאיזה מ"ל וכאו"א אומר ממני לקח שמניח דמי מקח ביניהם ומסתלק ועל מה נחלקו על שגזל. ונ"ל דה"ג מכלל דת"ק סבר דבקדש ולקח פליגי אלמא בפי' אמר ת"ק הכי, ומהדר לעולם רשב"א הוא ומאי קדש קדש בביאה ותנא קדש להודיעך כחו דר"ע דאע"ג דאיסור דרבנן עביד קניס ותנא גזל להודיעך כחו דר"ט דאע"ג דעביד איסורא דאורייתא לא קניס אבל בקדש ולקח גם ר"ע מודה שמניח כתובה ודמי מקח ביניהן ומסתלק. וקיי"ל הלכה כר"ע מחבירו, ור"ט חבירו הוא כדאמרינן בפ' הכותב.
מתניתין האשה שהלכה היא ובעלה ובנה למד"ה ובאה ואמרה מת בעלי ואח"כ בני נאמנת, מת בני ואח"כ מת בעלי אינה נאמנת, וחוששי' לדבריה וחולצת ולא מתיבמת, פי' כשהלכה היא ובעלה ובנה היתה בחזקת מותרת לשוק ואסורה ליבם הלכך כשאומרת מת בעלי ואח"כ מת בני נאמנת ונשאת לשוק וכשאומרת מת בני ואח"כ מת בעלי ואני מותרת ליבם אינה נאמנת לעקור חזקתה ומיהו לשוק לא שרינן לה בחזקתה קמייתא משום דשויתה אנפשה חתיכה דאיסורא הלכך חוששין לדבריה וחולצת ולא מתיבמת.
מתניתין ניתן לי בן במדינת הים ואמרה מת בני ואח"כ מת בעלי נאמנת, בעלי ואח"כ בני אינה נאמנת וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתייבמת. פי' שיצאה בחזקת שאין לה בנים ואם ימות בעלה היא זקוקה ליבם ועכשיו שאומרת ניתן לי בן ומת אם אומרת מת בני ואח"כ בעלי נאמנת ומתיבמת משום דמוקמה נפשה אחזקה קמייתא אבל כשאומרת מת בעלי ואח"כ מת בני ואני פטורה לינשא בשוק אינה נאמנת מפני שעוקרת חזקתה, מיהו ליבמה אסורה משום דשויה לנפשה חתיכה דאיסורא הלכך חוששין לדבריה וחולצת ולא מתיבמת.
מתניתין ניתן לי יבם במד"ה מת בעלי ואח"כ יבמי יבמי ואח"כ בעלי נאמנת, פי' שהיא הלכה בחזקת היתר לשוק אם ימות בעלה משום הכי נאמנת דאוקי נפשה אחזקתה.
מתניתין הלכה היא ובעלה ויבמה למד"ה אמרה מת בעלי ואח"כ מת יבמי יבמי ואח"כ מת בעלי אינה נאמנת שאין האשה נאמנת לומר מת יבמי שתנשא ולא מתה אחותי שתכנס לביתה וכן אין האיש נאמן לומר מת אחי שאיבם את אשתו ולא מתה אשתו שאקח את אחותה, פי' כיון שהלך בעלה ויבמה ועומדת בחזקת איסור לשוק אינה נאמנת לומר מת יבמי שתהא מותרת לשוק.
בעא מיני' רבא מר' נחמן המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו, פי' שעשה שליח לקבלה וזיכה הוא על ידו שתתגרש בו מעכשיו שאמר לו זכה גט זה בעבור אשתי (הכא המזכה דבר לחברו שלא בפניו), כיון דסניא ליה זכות הוא לה וזכין לאדם שלא בפניו. [אמר ליה תניתוה], פי' מרישא פשיט דהלכה היא ובעלה ובנה ובאה ואמרה מת בני ואח"כ בעלי שמחיבת עצמה ליזקק ליבום ואי קי"ל דסנייא ליה תהא נאמנת דנימא ביה כמאה עדים שמזקקת עצמה ליבום ואע"ג דמפקה עצמה מחזקתה תהא נאמנת ותתיבם כיון שמעידה חובתה אלא ודאי מדתני אינה מתיבמת ש"מ דחיישינן דילמא רחמה ליה מש"ה קאמרה הכי וגבי גט נמי זמנין דרחמה ליה וחוב הוא לה ואין חבין לאדם שלא בפניו הלכך חולצת ולא מתיבמת.
אמר ליה רבינא לרבא המזכה גט לאשתו במקום קטטה מהו כיון דאית ליה קטטה בהדה זכות הוא לה או דילמא ניחא דגופא עדיף לה, ת"ש דאמר ריש לקיש טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו והלכך לא קים לן דזכות הוא לה וחולצת ולא מתיבמת. עיין בערך י"ג בספר המכריע.
<h2>דף קיט.</h2>
האשה שהלך בעלה וצרתה למד"ה ובאו ואמרו מת בעליך לא תנשא ולא תתיבם עד שתדע שמא מעוברת היא צרתה היתה לה חמות אינה חוששת יצאתה מלאה חוששת ר' יהושע אומר אינה חוששת, פי' לא תנשא הואיל ובלא בנים יצא בעלה הרי היא בחזקת איסור לשוק ולא תתיבם דחיישינן שמא ילדה צרתה, ולקמן נפרש אמאי לא תחלוץ ותנשא ממה נפשך. היתת לה חמות במדינת הים ולא הי' לה לא בן ולא יבם שיאסרוה אינה חוששת שמא ניתן [לה יבם] אלא מותרת לינשא אע"ג דחיישינן לעיל שמא ילדה צרתה התם דכל מה דילדה צרתה בין זכר בין נקבה אסר לה איבם אבל חמות דאי נמי ילדה אינה זקוקה אלא א"כ ילדה זכר כולי האי לא חיישינן שמא ילדה וזכר הי'. יצאת מלאה חוששין שמא זכר היה, ר' יהושע אומר אינה חוששת דאיכא למימר שמא הפילה ואת"ל לא הפילה ספק נקבה ילדה.
יצאת מלאה חוששת ר' יהושע אומר אינה חוששת פי' היכא דיצאת מלאה איתרע חזקה [גיליון, דהיתרא דהות קמא דחזקת היתר לשוק אבל דניהו חזקה] דאיסורא לית ליה ומ"ה תנא ר' פלוגתא דר' יהושע ולא תנא לה סתמא כדתני ברישא לא תנשא, דברישא איכא חזקה דאיסורא סתם לה כר"מ דחייש למיעוטא, אבל הכא דליכא חזקה דאיסורא תנא פלוגתא דר"י. והלכתא כר' יהושע דלא חייש למיעוטא היכי דליכא חזקה באיסורא.
ודייקינן מאי היא צרתה הא קמ"ל האי דאזלה בהדה הוא דחיישינן אבל לצרתה אחריתי לא חיישינן, פי' אם באו עדים שאין צרתה מעוברת מותרת ליבם אבל לא חיישינן שמא נשא אשה אחרת וילדה.
לא תנשא ולא תתיבם בשלמא יבומי לא חיישינן דילמא מעוברא וקא פגע באיסור באשת אח דאורייתא אלא לא תנשא אמאי לא, הלך אחר רוב נשים ורוב נשים מעוברת יולדות [לימא] מתני' ר' מאיר היא דחייש למעוטא. וקשיא לי טובא דהיכא דיש בה חזקת דאסורא כי הכא דיציאתה בחזקת אסורה לעולם בעינא למיסמך ארובא ולהפקיע חזקת איסורא להתירה. נהי דאהני רובא ליחוש ולאסרה על היבם שאע"פ [היכא] שהיתה מותרת ליבם חיישינן לרובא ולא תתיבם אבל לסמוך על הרוב ולהפקיע חזקת האיסור מי אמרי רבנן. ובתשע חניות דאזלינן בתר רובא וקא שרינן אותה חתיכה משום דלא איתחזק איסורא אבל הכא דאיתחזק איסורא היכא אשכחן בכולא תלמודא דאזלינן בתר רוב ומבטלינן לחזקה דאיסורא. וקטן וקטנה דאזלי רבנן בתר רובא ושרי להו ליבומי ולא חיישינן דלמא נמצא סריס או איילנות משום דלא איתחזק איסורא, הכא היכא אשכחן דאזלינן בתר רובא ומבטלינן חזקה דאיסורא, ובפרקין דלעיל תנן ניתן לי בן במד"ה אסורה מת בני ואח"כ מת בעלי אינה נאמנת ואמאי אינה נאמנת ולימא רוב נשים מתעברות ויולדות אלא משום דלא אתי רובא ומפיק לה מחזקה והכא היכי מקשינן דאתי רובא ויפקה מחזקתה דאיסורא ולישרייה. ויש לתרץ דהא אשכחן לרבנן דאזלי בתר רובא אע"ג דליתיה קמן ואע"פ דאיכא חזקה דאיסורא, כגון גבי ששהא ל' יום באדם וח' ימים בבהמה דאמרי רבנן דאזלינן בתר רובא ולא מחזיקנן ליה בנפל כדאמרינן בפ' החולץ ובשבת בפ' ר' אליעזר דפליגי רבנן עליה [דרשב"ג] ואמרי אע"ג דלא שהא לא הוי ספיקא דאמרינן זיל בתר רובא ורובן אינן מפילות אלא בזמנן יולדות ואע"ג דהאי רובא ליתא קמן ואיכא נמי בעובר חזקה דאיסורא שלא כלו לו חדשיו וסמכינן ארובא ושרינן ליה וכן נמי גבי הלוקח בהמה מן הנכרי דפליגי ר"ע ור"י דר"י סבר חלב פוטר דרוב חולבות יולדות ואע"ג דאיכא מיעוטא דחולבות בלא לידה סמכינן ארובא ומפקינן לה מחזקה שלא ילדה ור"ע אומר חלב אינו פוטר דחייש למיעוטא ואתו ר"י כרבנן ור"ע כר"מ והכא נמי מקשו דאע"ג דאיכא חזקה דאיסורא לעלמא ליזל בתר רובא ולישרי ליה ובניתן לו בן במד"ה דמוקמינן לה אחזקה דאיסורא ולא אזלינן בתר רובא משום דהשרייתא דידה תלי בגופה דבעינן [למימר] נתעברה וילדה אע"ג דאית בה רובא ולא אתי רובא ומרע לחזקה דגופא שהרי בחזקה שאין לה בן וגם באה לפנינו בלא בן ועכשיו נרצה לומר שילדה היא בן ולא ארעא לחזקה דגופא לא אמרינן העמד הגוף על חזקתו, אבל הכא דשרייתא דידה תלי בצרתה מה מועלת חזקת גופה אצל צרתה הלכך הדבר בספק אם ילדה צרתה אם לאו, וגם צרתה לא באה לפנינו בלא בן וכיון דרוב נשים מתעברות ויולדות נסמוך על הרוב ולא תועיל חזקת גופה של אשה להרע רובה וצרתה. ומהדר אפי' תימא רבנן דאזלי בתר רובא כי אזלי בתר רובא רובא דאיתה קמן כגון תשע חניות וסנהדרין אבל רובא דליתה קמן לא אזלי בתר רובא.
והרי קטן וקטנה דרובא דליתה קמן הוא וקאזלי רבנן בתר רובא דתניא קטן וקטנה לא חולצין ולא מתיבמין דברי ר"מ אמרו ליה לר"מ יפה אמרת שאין חולצין איש כתיב בפ' ומקשינן אשה לאיש, מה טעם אין מיבמין, אמר להם קטן שמא ימצא סריס קטנה שמא תמצא איילנות ונמצאו פוגעין בערוה ורבנן זיל בתר רוב קטנים ורוב קטנים לאו סריסי נינהו. ובתר רוב קטנות ורוב קטנות לאו איילנות נינהו אלא מחוורתא מתני' ר"מ היא. וכיון דסתם לן תנא כר"מ הלכה כמותו. ודוקא היכא דאיכא חזקה דאיסורא הוא דהלכה כמותו דחייש למיעוטא אבל היכא דליכא חזקה דאיסורא אין הל' כמותו ולא חיישינן למיעוטא ומשום הכי גבי חמות דליכא חזקה דאיסורא תני בה פלוגתא דר' יהושע. והלכה כמותו דלא חייש למיעוטא כיון דליכא חזקה דאיסורא. ונ"ל דגם ר' מאיר מודה ברובא דאיתא קמן דהא בסנהדרין לא מצי לפלוגי דרחמנא אמר אחרי רבים להטות ואם הרוב מחייבים ממון או מיתה או מלקות הולכים אחר הרוב ולא חיישינן למיעוט המזכים ואע"ג דחזקה מסייעא למיעוטא שאם מחייבים אותו מלקות או מיתה י"ל העמד האיש על חזקתו דפטור ואם חייבוהו ממון י"ל העמד ממון על חזקתו ואפ"ה אמרה תורה אחרי רבים להטות ואם נהדרי' ילפי' לתשע חניות דהוא רובא דאיתיה קמן ואמרינן כל דפריש מרובא פריש ומ"ה סתים ר' הכא כר"מ דלא [תנשא] דחיישינן למיעוטא כיון דאיכא חזקה דאיסורא דמסייעא ליה ולא אזלינן בתר רוב נשים מתעברות ויולדות.
ומיעוט מפילות וכל היולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות וסמוך מיעוט המפילות למחצה דנקבות והוה להו נקבות רובא וזכרים מיעוטא [ולא ניחוש] דילמא זכר, ומסיק רבא רישא חזקה ליבום ורובא לשוק וחזקה לא עדיפא מרובא ואתי מיעוט דמפילות וסמוך אחזקה והוה ליה פלגא ופלגי, ולא תנשא ולא תתיבם. סיפא רובא לשוק וחזקה לשוק והוי זכרים מיעוטא דמיעוטא, ולמיעוטא דמיעוטא לא חייש ר"מ. פי' רישא חזקה מייתא לה ליכנס ורובא מייתי לה להיתר שוקא דרוב נשים מתעברות ויולדות והרי ילדה צרתה ונפטרה חזקה לא עדיף [כרובא] דניזל אבתרא הלכך תתיבם ולשוק לא תנשא כר"מ דחייש למעוטא, סיפא חזקה לשוק שהרי בלא בנים היתה תחלה כשיצאת ורובא לשוק דאי נמי נתעברה חמותה שמא נקבה היתה או נפל שרוב עוברים נפלים ונקבות כדאמרינן לעיל והוי זכרים מיעוטא ואיכא נמי חזקה לשוק דמרע נמי לחששא דמיעוטא דזכרים והוי להו זכרים מיעוטא דמיעוטא.
<h2>דף קיט:</h2>
לא תנשא ולא תתיבם. ומתמיה ולעולם, תחלוץ ותנשא לשוק ממה נפשך, אמר זעירי לעצמה שלשה לחברתה תשעה וחולצת ממ"נ פי' בשביל עצמה תמתין ג' חדשים שכל הנשים צריכות להמתין ג' חדשים ואפ' מת בעלה במד"ה דליכא למיחש שמא מעוברת היא, ובשביל חברתה שמא מעוברת היא צריכה ט' חדשים שאפי' חלצה לא תנשא בתוך ט' שמא חברתה מעוברת היא והולד של קיימא ואין חליצה פוטרתה אלא ולד פוטרתה ואינו פוטר עד שיצא לאויר העולם.
[ר' חנינא אמ'] לעצמה ג' לחברתה ולעולם, ומתמה לעולם תמתין עד שתתברר אם יש לה ולד אם לאו, ותחלוץ לאחר ט' ותנשא ממ"נ, אביי בר אבין ורב חנינא בר שלמיה דאמרי תרוויהו גזירה שמא יהא ולד של קיימא ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה, וליצריכא דילמה איתיה דהוי בחליצה ולא הוו בהכרזה ואמרו קשרו חלוצה לכהן, תנן ניתן לי בן במד"ה אמרה מת בני ואח"כ מת בעלי נאמנת מת בעלי ואח"כ בני אינה נאמנת וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתיבמת, וניחוש דילמא אתי עדים ואמרי כדקאמרה ונמצאתה מצריכה כרוז לכהונה, אמר רב פפא בגרושה פי' שהיתה גרושה מאיש אחר שפסולה לכהונה. ר' חייא בריה דרב הונא אומר באומרת אני והוא נחבינו במערה, פי' ואין איש עמנו לבא ולהעיד הלכך ליכא למיחש דילמא אתו סהדי. וכיון דכל הני אמוראי מפרשי ומתרצי למילתא דר' חנינא ש"מ הלכתא כוותיה.
מתניתין שתי יבמות זו אומרת מת בעלי וזו אומרת מת בעלי זו אסורה מפני בעלה של זו וזו אסורה מפני בעלה של זו, לזו עדים ולזו אין עדים זו שאין לה עדים מותרת וזו שיש לה עדים אסורה לזו בנים ולזו אין בנים זו שיש לה בנים מותרת וזו שאין לה בנים אסורה נתיבמו ומתו היבמות אסורות להנשא, ר"א אומר הואיל והותרו ליבמין הותרו לכל אדם. פי' שתי יבמות נשי שני אחין זו אסורה מפני בעלה של זו שהוא יבמה וזקוקה לו ואעפ"י שאשתו מותרת על פיה שאומרת מת אין זו ניתרת על פיה שאין יבמה מעידה על חברתה שהיא אחת מחמש נשים שאינן נאמנות להעידה, לזו יש עדים שמת בעלה זו שיש לה עדים אסורה מפני יבמה דמאי אהני לה העדים וזו שאין לה עדים מותרת דאיהי מהימנא לומר מת בעלי ומפני יבמה אינה נאסרת שהרי יש עדים שמת. לזו בנים ולזו אין בנים ואין עדים לא לזו ולא לזו. נתיבמו פי' היו להן שני יבמין ונתיבמו שהאשה שאמרה מת בעלי תתיבם ואינה צריכה זו עדותו של זו, והיבמין מתו, אסורות להנשא לשוק זו מפני בעלה הראשון של זו וזו מפני בעלה הראשון של זו, שמא עדיין חיים הם, ואעפ"י שנשאו שתיהן ליבמין בחזקת שמתו בעליהן אצל עצמן נאמנות אבל עכשיו לינשא לשוק שהן צריכות זו לעדות זו אין יבמות מעידות זו לזו, ור' אליעזר אומר הואיל והותרו ליבמין בחזקת שמתו בעליהן תו לא מיתסרין דניחוש שמא חיים הם. ואין הלכה כר"א דיחיד ורבים הלכה כרבים.
תניא לזו עדים ובנים ולזו לא עדים ולא בנים שתיהן מותרות שאין כאן זיקת יבם זו מפני בנים וזו (בעי) [בעדות] חברתה, בעי ר' אמי טעמא דר' אליעזר משום דקסבר צרה מעידה לחברתה או משום דהיא היא לא מיקלקלא נפשה. למאי נפ"ק לאינסובא לצרה מקמי דידה, אי אמרת צרה מעידה לחברתה, אע"ג דלא אינסיב נסבינן לה, אי אמרת משום דהיא לא מקלקלא נפשה, אי אינסיב נסבינן לה ואי לא אינסיב לא נסבינן לה מאי. ת"ש ר"א אומר הואיל והותרו ליבמי' הותרו לכל אדם, ש"מ טעמא דר"א משום דאינסיב הוא, אלא ר"א לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי צרה מעידה לחברתה אע"ג דלא אנסיבא היא נסבינן לה, לדידכו אודו לי מיהת היכא דאינסבת לא מקלקלה נפשה, ורבנן תמות נפשי עם פלשתים דקעבדה, ת"ש האשה שהלכה היא ובעלה למד"ה באת ואמרה מת בעלי תינשא ותטול כתובתה וצרתה אסורה ר"א אומר הואיל והותרה היא הותרה צרתה, אימא הותרה ונשאת, וליחוש דילמא בגיטא אתאי והאי דקאמר הכי לקלקילא לצרה, אי אינסיב לישראל ה"נ הכא במאי עסקינן דאינסיב לכהן. עד כאן שקלינן וטרינן ולא פליגי רבנן עלי' דר"א אלא בצרה דלא מהימנא אבל אלו אתא עד כשר ואמר לזו לא מת בעלך הרי אלו נשאת ותפשוט בעין מהכא דבעי' לעיל בהאשה רבה דע"א נאמן לומר מת יבמתך להתירה לשוק.
<h2>דף קכ.</h2>
מתניתין אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אע"פ שיש סמנים בגופו ובכליו ואין מעידים אלא עד שתצא נפשו ואפי' ראוהו מגוייד או צלוב על הצליבה או חיה אוכלת בו ואין מעידין אלא עד ג' ימים, ר' יהודה בן בבא אומר לא כל האדם ולא כל המקומות ולא כל השעות שוות, פי' אין מעידין על האיש שמת אא"כ ראוהו מת בפרצוף פניו עם חוטמו שיכולים להכיר שזהו אבל אם לא ראוהו בפרצוף פניו או שניטל חוטמו אין מעידין להשיא את אשתו שמא אינו הוא. ואפי' ראוהו מגוייד, פי' מנותח ומלא פצעים וחבורות כמו גודי אילנא, או צלוב על הצליבה או חיה דורסת ואוכלת בו אין מעידין עד שיראו בו עד שתצא נפשו, ואין מעידין אא"כ ראוהו תוך ג' ימים למיתתו אבל לא לאחר ג' ימים שמא נשתנו מראה פניו ואינו זה שהם סבורים. ריב"ב אומר לא כל האדם שוין שיש לך אדם שממהר לנפוח משאר בני אדם כגון אדם שמן, ויש לך מקום שהחמה זורחת בו יותר משאר מקומות והמת ממהר להסריח ולהשתנות, ויש לך שעה שהעולם חם והמת מתקלקל מהרה, ולקמן בעי אי לחומרא פליג אי לקולא.
ת"ר פדחת בלא פרצוף פנים ופרצוף פנים בלא פדחת אין מעידים עד שיהא שניהם עם החוטם, פי' פדחת הוא המצח. אמר אביי ואיתימא רב כהנא מאי קראה הכרת פניהם ענתה בם.
אעפ"י שיש סמנים בגופו וכו' ת"ר אין מעידין על השומא. ר"א ב"מ אומר מעידין על השומא אמר רבא דכ"ע סימנא דרבנן והכא בשומא סימן מובהק קמיפלגי דרבנן סברי דשומא לא סימן מובהק הוא ור' אליעזר בן מהבאי סבר שומא סימן מובהק הוא, פי' מה שאנו מחזירים אחר סמנים אינו מדאורייתא דנליף מינה לאיסור א"א, אלא תקון דרבנן הוא ולא ילפינן מינה לאיסור תורה שאם הקילו בממון לא נקיל באיסור א"א.
<h2>דף קכ:</h2>
ואפי' ראוהו מגוייד למימרא דמגוייד חיי ורמינהו אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו ואפי' מגוייד ואפי' גוסס טמויי הוא דלא מטמא אבל מחייא לא חיי. אמר אביי לא קשיא הא רשב"א והא רבנן דתניא מעידין על המגוייד ואין מעידין על הצלוב ר"ש בן אלעזר אומר אף על המגוייד אין מעידין מפני שיכול לכוות ולחיות פי' הוא מכוה מקום החתיכה ואין הדם יוצא שימות מיד, ומי מצית מוקמת לה כרשב"א והא תני סיפא מעשה באסיא בא' ששלשלוהו במים ולא עלתה בידן אלא רגלו ואמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תנשא מן הארכובה ולמטה לא תנשא, והמגוייד בכל מקום שעושה בו טריפה הוא. ומהדר שאני מיא דמרזו מכה, פי' מכבידי' ומקלקלים אותה וממהרים מיתתו והאי דקתני מפני שיכול לכוות ולחיות אינו חיות גמורה דהא אם נחתכו רגליו מן הארכובה ולמעלה טריפה הוא והאיך יכול לחיות אלא האי יכול לחיות עד תריסר ירחי שתא הוא כדין טרפה וזהו לכוות ולחיות שאם מכווין אותו נעצר הדם ואינו יוצא ומתקיים עד י"ב חודש ואם לאו יוצא דמו ומת לאלתר ובהא פליגי לאינסובי לאתתא לאלתר ולא תמתין עד לאחר י"ב חדש, אבל לאחר י"ב חדש קיים לן דלא חיי וליכא מאן דפליג ותנשא אשתו, ואפי' אם תמצי לומר דרשב"א סבר טרפה חיה כדמוכח ריש אלו טריפות, והכי אית לן לפרושי בתירוצא דרבא אמר בסכין מלובנת ודברי הכל, דאפי' אם היתה מלובנת כיון דעבדי טרפה היכי חיי אלא ודאי עד י"ב חודש קאמר. ואין לפרש האי מגוייד כגון שפצעו וחתכו במקום שאין נעשה בו טריפה דהא מקשה לה מארכובה ולמעלה, ושמעינן מהכא שאשת הטרפה אסורה, אע"ג דסופו למות וההורגו פטור אפילו הכי כחי הוא חשוב לכל דבריו, וכדאמרינן לקמן שחט בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו, ואמרינן התם חי הוא וסופו למות, וכי היכי דגיטא גט (הא) ה"נ טרפה שקדש קדושיו קדושין וכן נמי מקחו מקח וממכרו ממכר.
וחיה אוכלת בו אר"י א"ש לש"א ממקום שאין נפשו יוצאה אבל ממקום שנפשו יוצאה מעידים. אר"י א"ש שחט בו שנים או רוב שנים וברח מעידים עליו, איני והאר"י א"ש שחט בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו אלמא כחי מחזקינן ליה, חי הוא וסופו למות, פי' חי הוא לפיכך גיטא גט וסופו למות הלכך מעידים עליו.
<h2>דף קכא.</h2>
ר' יהודה [ב"ב] אומר לא כל האדם כו' איבעי' להו ר' יהודה לקולא פליג או לחומרא פליג פי' להקל ולהוסיף יותר על ג' ימים או להחמיר שיש לך אדם ומקום שחי (מדידי') רק עד ג' ימים, ת"ש דההוא גברא דטבע בכרמי ואסקוה בר הדיא בתר תלתא יומי ואנסבי רב דימי מנהרדעא לדביתהו ותו ההוא גברא דטבע בדגלת ואסקוה אגישרא דשביסתנא ואנסבוה רבא לדביתהו אפומא דשושבינא לבתר ה' יומי אי אמרת בשלמא לקולא פליג אינהו דעביד כר' יהודה אלא אי אמרת לחומרא פליג אינהו דעבידי כמאן. שאני מיא דצמתי, והאמרת מיא מרזי מכה ה"מ היכא דאיכא מכה אבל היכא דליכא מכה מיא צמת צמתי וה"מ דכי אפקוה חזיוה בשעתיה אבל אי אישתהי מתפח תיפח, פי' משתנה צורתו אחר שהעלוהו מן המים אם יאחר מעט.
מתניתין נפל למים בין שיש להם סוף בין שאין להם סוף אשתו אסורה אר"מ מעשה בא' שנפל לבור הגדול ועלה לאחר ג' ימים אר"י מעשה בסומא א' שירד לטבול במערה וירד מושכו אחריו ושהו כדי שתצא נפשם והשיאו נשותיהן, ושוב מעשה באסיא בא' ששלשלוהו אל הים ולא עלה בידם אלא רגלו מן הארכובה, ואמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תנשא מן הארכובה ולמטה לא תנשא. פי' ר"מ סבר אע"פ שיש להן סוף אשתו אסורה ואע"פ ששהו כדי שתצא נפשו מפני שאדם שוהה במים יום או יומיים ויותר וניצול, ומעשה בא' שנפל לבור הגדול וכו' ובור מים שיש להן סוף הוא וחיה ג' ימים ולא מת. ור' יוסי מחלק בין מים שיש להן סוף ומים שאין להן סוף דבסומא ומושכיו שירדו במערה כיון שיש להם סוף התירו חכמים נשיהו כששהו בכדי שתצא נשמתם, ובמים שהוא מים שאין להם סוף אסרו חכמים אע"פ שעלתה רגל בידן אם עלה מן הארכובה ולמטה שי"ל יכול הוא לחיות ועלה מצד אחר שלא נוכל לראותו כשיצא משם.
ת"ר נפל למים בין שיש להן סוף בין שאין להן סוף אשתו אסורה דברי ר"מ, וח"א מים שיש להן סוף אשתו מותרת שאם עלה משם הי' רואהו אלא ודאי מת. ומים שאין להן סוף אשתו אסורה שמא מצד אחר עלה ולא ראוהו. וקיי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים. ה"ד מים של"ס אמר אביי כל שעומד ורואה מד' רוחותיו ההוא גבר' דטבע באגמי דסמקי אסבה רב שילא לדביתהו א"ל רב לשמואל תא נשמתיה א"ל נשלח ליה ברישא שלחו ליה מים שאל"ס אשתו אסורה או מותרת שלח להו אסורה ואגמא דסמקי מים שיש להן סוף הוא או מים שאין להן סוף שלח להו מים שאין להן סוף ומר מ"ט עביד הכי א"ל מיטעא טעאי אנא סברי כיון דקוו וקיימי [משילס"ה, ול"ה כיון דאיכא גלי אומר גלי אשפלו].
